קיצורי הלכות נטילת ידים

בסוגריים מרובעים מובאות ההפניות לשו”ע.

בדרך כלל מובאת הפניה לסעיף בלבד, כשהסימן הוא הסימן המובא בכותרת למשל: [א]. כשההפניה לסימן אחר, יצויין הסימן עם גרש, והסעיף ללא גרש למשל: [א’, א].

הפניה לסעיף כוללת את דברי המחבר והרמ”א, ואף את דברינו בפירושם.

הפניה לדברינו בס”ק מצויינת בסוגריים עגולים למשל: [(א)]. מספר בסוגריים מציין הערה באותו סימן, והציון [הק] מפנה להקדמתנו לסימן.

הלכות נטילת ידים לסעודה (סימן קנ”ח)

1. לפני אכילת לחם שברכתו “המוציא” ייטול ידיו, ויברך “על נטילת ידיים” [א].
2. אם אוכל פחות מכביצה (נפח של 58 מ”ל) – ייטול בלא ברכה [ב]. ואם אוכל פחות מכזית אינו חייב ליטול ידיו [ג].
3. האוכל מאכל רטוב, כתב המחבר שייטול ידיו בלא ברכה [ד]. ומנהג הרבה מהאשכנזים שלא ליטול [(יד)].
4. אין ליטול ידיים לשם מצווה על דבר הפטור מנטילה [ה].
5. יש להקפיד מאוד על הלכות נטילת ידיים [ט]. אולם מי שאין לו מים – פטור, ויאכל בלי נטילה על ידי מפית או כפפה [ח].
6. שיעור המים המינימלי לנטילת ידיים הוא רביעית מים (86 מ”ל) לשתי הידיים. אולם טוב ליטול ידיים בשפע של מים [י].
7. המנהג הרווח, הן לאשכנזים והן לספרדים, הוא לברך על נטילת הידיים בין הנטילה לניגוב [(לט)]. ואם לא בירך לפני הניגוב, לדעת הרמ”א יברך לאחריו, ולדעת המחבר לא יברך [יא].
8. הנוטל ידיו בפחות מרביעית מים לכל יד צריך לנגבן קודם שיאכל [יב]. ואם נטל יותר מרביעית – מעיקר הדין אינו חייב לנגבן [יג], אולם המנהג לנגבן, משום מיאוס[(מד)].

כיצד נוטלים ידים (סימן קנ”ט)

1. כלי. יש ליטול ידיים מכלי. כלי זה צריך שיכיל לפחות שיעור “רביעית” (כ-86 מ”ל), ואסור שיהיה בו נקב. לכן אין ליטול מכלי סדוק או פגום [א].
2. כוח נותן. צריך ששפיכת המים מהכלי תיעשה על ידי אדם, ולא מאליה. ואם שופך את המים לצינור או לאמת מים, נחשבים המים כבאים מכוח הנותן רק קרוב למקום שבו שפך אותם, ולא בהמשך הצינור [ז].
3. כלי מים גדול, כגון חבית: אם מטה אותה והמים ניגרים ממנה מכוח הטייתו – נחשב “כוח נותן” [ט-י].
4. פתיחת ברז נחשבת “כוח נותן” במים הבאים מכוח הפתיחה בתחילה, אך לא במים הזורמים ממנו לאחר זמן [ט].
5. הנטילה נחשבת כ”כוח נותן” גם אם הנותן הוא גוי או שאינו בן דעת [יא]. ובקטן מתחת גיל שש, לפוסקים כמחבר מותר שייטול ידיים לגדול, ולפוסקים כרמ”א הדבר מותר רק בשעת הדחק [(סג)].
6. לכתחילה יש להקפיד שנטילת הידיים תהיה בכוונה לשם מצווה. ובדיעבד עלתה נטילה גם ללא כוונה [יג].
7. טבילת ידים: במקום ליטול ידיים על ידי עירוי מכלי, אפשר לטבול את הידיים במקום הכשר לטבילה, שהוא מעיין, או במקווה מים שאינם שאובים ויש בהם ארבעים סאה [יד].
8. בכמה דינים שאנו מחמירים להלכה בהלכות טבילת הגוף מהתורה, יש המקלים בטבילת ידיים, שהיא מדרבנן. ובכולם פסק המחבר להקל, והרמ”א הכריע שאפשר להקל רק בשעת הדחק, כגון: מקווה שאין בו ארבעים סאה [יד]; מי גשמים זורמים [טו]; ארבעים סאה שאובים בקרקע [טז].
9. לא יערה מים מהנהר או מהמקווה ביד אחת על ידו השנייה [יז].
10. מותר ליטול יד אחת ולטבול את השנייה [יח].
11. בטבילת ידיים אין צורך לטבול פעמיים, לנגבם או להגביה ידיו [יט].
12. גם הטובל ידיו מברך “על נטילת ידיים” [כ].

המים הכשרים לנטילת ידים (סימן ק”ס)

1. שלושה דברים פוסלים מים שאובים לנטילת ידיים: אם השתנה מראם, אם נעשתה בהם מלאכה או אם הם סרוחים [הק].
2. כל שימוש במים, כגון צינון בקבוק בתוכם, נחשב כעשיית מלאכה הפוסלת אותם לנטילה [ב].
3. חימום המים אינו פוסל אותם לנטילה [ו].
4. מים סרוחים הפסולים לנטילה הם מים שאינם ראויים לשתיית כלב [ט].
5. כל ספק בדיני נטילת ידיים הרי הוא ספק דרבנן, ומקלים בו [יא].
6. אפשר ליטול ידיים על ידי טבילתם בשלג [(מב)].
7. כשאין מים, אפשר ליטול במי פירות, ואפילו ביין [יב].
8. שיעור המים שצריך להיות בכלי בזמן נטילת ידיים הוא “רביעית”, כ-86 מ”ל [יג-יד], בין ליד גדולה ובין ליד קטנה [טו].
9. כשנוטלים רביעית בקילוח אחד אפשר ליטול לכמה אנשים, בתנאי שהמים ירטיבו את כל הידיים, ושהידיים לא יגעו זו בזו [יג].

דיני חציצה בנטילה (סימן קס”א)

1. “חציצה” היא כל דבר הנמצא על ידי האדם ומונע מהמים להרטיב אותן.
2. חציצה פוסלת אם מתקיים בה אחד משני תנאים: אם היא על רוב היד, או אם האדם מקפיד על כך שלא תהיה על בשרו [הק].
3. לכלוך תחת הציפורן: שלא כנגד הבשר נחשב כחציצה, משום שדרך בני אדם לנקותו; וכנגד הבשר אינו נחשב לחציצה, אלא אם הוא דבר שדרך בני אדם להקפיד עליו, כגון בצק [א].
4. דבר שהאדם אינו מקפיד עליו, אף אם שאר בני אדם מקפידים עליו – אינו חוצץ [ב].
5. גלד על המכה אינו חוצץ [ב].
6. יש להסיר טבעת שעל ידו לפני נטילת ידיים, אף שמעיקר הדין אם היא רפויה אינה חוצצת. ומי שמשאיר את הטבעת גם כשעושה מלאכה, כלישת בצק, אינו צריך להסירה [ג].
7. יש ליטול את כל כף היד, אף שמעיקר הדין הלכה כסוברים שהנטילה היא על האצבעות בלבד [ד].

טהרת מי נטילת ידיים (סימן קס”ב)

1. מעיקר הדין די ברביעית מים אחת לשתי הידיים. אולם אם נוטל ידיו בפחות מרביעית מים לכל יד – מי הנטילה מטהרים את ידיו, אך נטמאים בעצמם. מכאן נובעות הלכות סימן זה. אולם בזמן הזה, שאנו נוהגים ליטול לכל יד ברביעית לפחות, הלכות אלו אינן נוהגות [הק].
2. הנוטל ידו בפחות מרביעית, צריך להגביה אצבעותיו כלפי מעלה [א].
3. הנוטל ידו בפחות מרביעית, צריך ליטלה שלוש פעמים. ואם נוטל ידו ביותר מרביעית, די בפעם אחת [ב], אולם יש שנהגו ליטול פעמיים, ויש שנהגו שלוש פעמים [(טז)].
4. בזמן שידו רטובה מהנטילה, אסור שתיגע בו יד חברו או ידו השנייה שטרם נטל. ואם נגע בעודה רטובה – ינגב ויחזור ויטול. ודין זה שייך גם כאשר נטל את ידו ברביעית מים [ד].

נטילת ידיים למי שאינו נוגע באוכל (סימן קס”ג)

1. החייב בנטילת ידיים הוא האדם האוכל, ולא האדם שנוגע באוכל. לכן כשאדם מאכיל מישהו אחר, המאכיל פטור מנטילה והאוכל חייב. וכן האוכל לחם בעזרת סכו”ם ואינו נוגע באוכל – חייב בנטילה [ב].
2. דברים אלו לכתחילה. אבל הפטור מנטילת ידיים כיוון שאין לו מים – יאכל בלי לגעת באוכל בידיו. לדעת המחבר יש לכסות את ידיו במפית, ולדעת הרמ”א אם אינו נוגע בלחם אפשר גם ללא כיסוי הידיים, כגון לאוכלו במזלג [א].
3. מי שאין לו מים לנטילת ידיים, חייב ללכת עבורם במיוחד עד קילומטר. ואם נמצא בדרך, ויש מים בהמשך דרכו – צריך להמתין עם אכילתו עד ארבעה קילומטרים [א].
4. אסור לתת לחם לתוך פיו של אדם שלא נטל ידיים, משום שגורם לו לחטוא [ב]. אבל מותר להניח לפניו את הלחם [(י)].

נטילה על תנאי, ונגיעה במקומות המכוסים (סימן קס”ד)

1. מעיקר הדין אפשר להתנות בנטילת ידיים בשחרית שנטילה זו תועיל גם לסעודה [א], אולי למעשה תנאי זה קשה ליישום, ולא נהגו בו [(ג)].
2. מי שבזמן הסעודה נגע במקומות המכוסים או עשה צרכיו, צריך ליטול ידיו שנית [ב]. והמנהג הנפוץ הוא ליטול ללא ברכה [(ה)].

העושה צרכיו ורוצה לאכול (סימן קס”ה)

1. העושה צרכיו ומיד אחר כך רוצה לאכול, עומדות לפניו שתי אפשרויות. האחת: ליטול ידיו פעמיים; לאחר הנטילה הראשונה יברך “אשר יצר”, ולאחר השנייה יברך “על נטילת ידיים”. האפשרות השנייה היא ליטול פעם אחת, לברך תחילה “אשר יצר”, ובעת ניגוב הידיים לברך “על נטילת ידיים” [א].
2. אם רבים מסובים בסעודה, הגדול נוטל ידיו תחילה. אולם אם זו סעודה שאחד מהמסובים בוצע לחם לכולם, יש נוהגים שהגדול ייטול ידיו דווקא אחרון, כדי שלא יצטרך להמתין לברכת “המוציא” [ב].