חגורה וכובע בתפילה

שמחתי שמחה גדולה לפגוש אותך ולשוחח אתך באזכרה של חמיך, זי"ע. שמחה כפולה ומכופלת להשתעשע בדברי הלכה ובדקדוקי מצוות.

הנה התחלת לנהוג בזמן התפילה בשני מנהגים הנפוצים בעולם החרדי שלא נהגו בהם אבותיך: ללבוש "גערטל" בנוסף לחגורה שעל המכנסיים, וללבוש כיפה על כיפה.

והסברת לי שהחילות לנהוג כך כי נוכחת לדעת שמנהגים אלה יסודם מעיקר הדין. וכששוחחת עם רבני הישוב שלך ענו שלא נוהגים כן כי חיובים אלו לא היו להם "מזל", ולא נוהגים כן. תשובות אלו לא סיפקו אותך, אלא להפך, חיזקו אצלך את המחשבה שהדין עם הנוהגים להחמיר בך.

כמוך, אף אני לא מקבל טיעון של חוסר מזל כדי להצדיק אי קיום דין הכתוב בשולחן ערוך. אך מצד שני ברור לי שמנהגם של רבבות שלומי אמוני ישראל הוא מסתמא על פי דין תורתנו הקדושה, ואין לך קטרוג גדול יותר מלחשוד בבני ישראל ורבניהם בזלזול במצוות.

ולפי דעתי, בשני דינים אלח פשוט טעית בהבנת השו״ע והמ״ב, ומצד הדין אין שום חיוב ללבוש גערטל או כובע, וחבריך המקלים נוהגים על פי הדין הגמור.

ונעיין בשני הדינים:

את דין ה״גערטל" למדת מדברי המחבר (סי׳ צא סעי׳ ב), וזח לשונו:

צריך לאזור אזור בשעת התפלה, אפילו יש לו אבנט שאין לבו רואה את הערוה, משום יחכו;'. אבל שאר ברכות מותר לברך בלא חגורה, מאחר שיש לו מכנסים.

ואתה למדת מדברי המחבר שבנוסף לחגורה שלובשים כל היום, יש ללבוש חגורה נוספת בזמן התפילה, משום הכון.

אך לא כך פירשו המפרשים את דברי המחבר, ולפני שנעיין בדבריהם נעמוד על פשט דבריו.

המחבר מדבר בשתי "סגירות", לאחת קורא אבנט, ולשניה חגורה או אזור. ואומר שבשאר הברכות — שאין בהן דין ׳הכון׳ — אין צורך בחגורה, מאחר שלובש מכנסיים.

המכנסיים הוא הלבוש שמכסה את הערוה, כדברי התורה על מכנסי הכהנים: "ועשה להם מכנסי בד לכסות בשר ערוה׳ (שמות כח, מב).

המכנסיים האלה דומות לתחתונים של היום, וסגורים על ידי אבנט, והרי הוא הגומי שמחזיקם על הגוף. בתפילה — משום הכון — צריך לסגור על ידי חגורה נוספת, הלא היא החגורה שאדם לובש כל היום על מכנסיו. אם כן אדם שלובש תחתונים ולובש חגורה על מכנסיו מקיים את דברי המחבר.

כך גם פירש המשנה ברורה: על המילה אבנט, המספיק לשאר ברכות אך לא לתפילה, הוא מפרש (ס״ק ה): "אבנט של מכנסיים המפסיק בין לבו לערוה". ועל היתר שאר ברכות המותרות משום המכנסיים כותב (ס״ק ח): "והוא הדין אם בגדיו מונחים דבוקים ממש על הבטן, ומפסיקים בין לבו לערוה".

ובתחילת ההלכה (ס״ק ד) כותב המ״ב:

בדיעבד, אם התפלל בלא אזור – יצא. וי״א עוד דדוקא מי שרגיל כל היום בחגורה, אבל מי שהולך כל היום בלא חגורה – גם בשעת תפלה א״צ לחגור. ומיהו מדת חסידות אף בכהאי גונא.

מדברי המ״ב אתה לומד שהחגורה אותה צריך לאזור בשעת התפילה היא החגורה שאדם לובש כל היום, ולדברי ה״יש אומרים" מי שלא לובש אותה כל היום פטור אף בשעת התפילה. ואין כאן שום רמז שבנוסף לחגורה הזו, צריך ללבוש עוד חגורה.

ולפי המ״ב אין אפילו מדת חסידות בלבישת גערטל; אלא דוקא מי שלא לובש כלל חגורה, ילבש אותה ממידת חסידות.

והדברים מוכרחים בטור שמביא את מקור הדין מהגמרא, וזו לשונו (סימן צא):

וגרסינן בפרק קמא דשבת, למאן דאמר תפלת ערבית רשות: 'כיון דשרא המייניה לא מטרחינן ליה׳. פירוש: לאחר שהתיר אזורו אין מטריחין אותו לחזור ולחגור כדי להתפלל. ופריך: וליצלי הכי! פירושו יתפלל בלא חגור, ומשני: משום 'הכון לקראת אלקיך ישראלי. וכתב בעל התרומה: מכאן יש ללמוד שצריך אדם לאזור אזור בשעת תפילה אפילו יש לו אבנט שאין לבו רואה את הערוה.

מוכרח מהגמרא שהביא הטור (שבת ט,ב) שמדובר בחגורה שאדם לובש כל היום, אלא שמתירה בעת הארוחה להרגיש בנוח. ועיין שם בב״י שמוכרח כדברינו.

כדי להבין יותר מה דרשו חכמים בלבוש בזמן התפילה נסדר הלכות אלו, בעיקר על פי דברי הרמב״ם:

1. איסור לברך ערום.

בהלכות קריאת שמע כתב הרמב״ם (ג, יז) "ולא יקרא כשהוא ערום עד שיכסה ערותו"^[1]. ונראה מהגמרא (ברכות כה,ב) שאיסור זה דאורייתא הנלמד מהפסוק "ולא יראה בך ערות דבר". ואם בירך לא יצא ידי חובתו.

2. איסור לברך כשלבו רואה את עדותו.

כתב הרמב״ם בהמשך ההלכה שם שגם אם כסה ערוותו בטלית, אלא שלבו רואה את הערוה — אסור לברך. ונחלקו הפוסקים אם יצא בדיעבד^[2]. וכנראה תלוי בשאלה אם איסור "לבו רואה את הערוה" זהו איסור דאורייתא, או איסור דרבנן בלבד²*.

3. חיוב לכסות לפו לתפילה.

ובתפילה ישנו חיוב נוסף: לכסות את לבו (כלומר: ללבוש גופיה או חולצה). וזה לשון הרמב״ם (הלכות תפילה ד, ז):

כיסוי הערוה כיצ", אף על פי שכסה ערותו כדרך שמכסין לקריאת שמע – לא יתפלל עד שיכסה את לבו. ואם לא כסה לבו, או שנאנס ואין לו במה יכסה, הואיל וכסה ערותו והתפלל – יצא. ולכתחלה לא יעשה.

מקור הדין כיסוי ליבו לתפילה בלבד בברכות כה,א, ומבאר רש״י שם (ד״ה "אבל לתפילה") הטעם: "צריך הוא להראות את עצמו כעומד לפני המלך ולעמוד באימה. אבל קריאת שמע אינו מדבר לפני המלך". ונראה שחיוב זה הוא מדרבנן, ולכן בדיעבד יצא. חיוב זה הוא חיוב גמור, ואם לא נאנס — אסור להתפלל עד שיכסה לבו.

4. מצוה להתלבש כראוי לתפילה.

בפרק הי מהלכות תפילה מפרט הרמב״ם "שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן ולעשותן", ואחד מהם הוא "תיקון המלבושים". וזה לשונו בהלכה הי:

תקון המלבושים כיצד, מתקן מלבושיו תחלה ומציין עצמו ומהדר, שנאמר 'השתחוו לה׳ בהדרת קדשי. ולא יעמוד בתפלה באפונדתו, ולא בראש מגולה, ולא ברגלים מגולות אם דרך אנשי המקום שלא יעמדו בפני הגדולים אלא בבתי הרגלים.

ועל כיסוי הרגליים כתב המשנה ברורה (סימן צא, ס״ק יג):

מיהו… בארצות החמין מאוד, שעומדים שם ג״כ בפני גדולים יחף – אין לחוש אפילו הבגדים קצרים ונראין הרגלים.

מהדוגמאות של הרמב״ם ומפסק המשנה ברורה משמע ש״בפני הגדולים" הם האנשים המכובדים שבעירו, ואין צורך להתלבש לתפילה כמו שאדם מתלבש לבקר רב ראשי או לקבל שבת המלכה.

אתה הראית לדעת שההלכה לא מצריכה בגדים מיוחדים לתפילה, אלא שאדם יעמוד בצורה מכובדת, ושיסדר את עצמו. לכן מי שלובש חולצה ומכנסיים ונועל סנדלים יכול להתפלל לכתחילה בלי שום פקפוק, אלא שיסדר את בגדיו יפה לפני התפילה.

התפילה היא חלק מהחיים. היא דורשת הכנה, אולם הכנה סבירה.

וכן לגבי כובע. ראינו ברמב״ם (וכן בשו״ע שם סעי׳ ה): "לא יעמוד אדם … ולא בראש מגולה". והוסיף בשו״ע (סעי׳ ג): "יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה". והמשנה ברורה (ס״ק יב) הוסיף: "ובזמנינו צריך להשים בעת התפלה כובע בראשו, כדרך שהולך ברחוב". לכן מי שיוצא לרחוב בלי כובע — אין לו חיוב כלל לחבוש מגבעת.

ועולה למסקנה שאין חיוב כלל, אפילו ממדת חסידות, ללבוש גערטל או כובע בזמננו ומקומנו.

אם התחלת להחמיר משום שסבור היית שכך הדין, יכול אתה להפסיק מנהגך בלי שום התרת נדרים שבעולם, ככל מי שנהג מנהג בטעות בחושבו שכך ההלכה^[3]. ואם בכל זאת תרצה לנהוג כן מעתה — ואינך חושש משינוי מנהג אבותיך — תאמר בפירוש שאתה עושה כן בלי נדר.

אולם גם מנהגי ישראל יקרים לנו. לכן נסיים במקורות שמצאתי להסביר את מנהג לבישת הגערטל. בספר "מנחם ציון" לרב מנחם מנדל מרימנוב (פרשת כי תצא, עמי ריט) אומר^[4]:

וכבר דברתי עם המגיד טעם למה שהולכין בשתי חגורות. ואמרתי שכן כתיב 'והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו׳ (ישעיהו יא, ה). וכשאדם חוגר את עצמו בחגורה אחת – הוא מדמה את עצמו ליוצרו, שנאמר 'וילבש צדקה כשריון׳, ובהשנית – אוזר את עצמו בהאמונה שיהיה נוכח ה׳ דרכו תמיד, ולא ישכח את ה׳ ית׳.

ומצאתי טעם אחר ב״אז נדברו" לרב זילבר (חלק א סימן עט, אות קנד), וזה לשונו:

אבל משכתבתי שם, דמה שנהו, היום רק מסוד ד׳ ליראיו, כעת אגלה קצת הסוד: דכיון דהחגורה מורה על הבדלת ישראל משאר עמים שאינם מקפידים להפסיק בין לבם לערוה … לכן חגורה על הבגדים יש לזה חשיבות מיוחדת.

ונראה לי שכך פירוש דבריו: הנה צריך להתבונן למה אסור לברך כשלבו רואה את הערוה, הלוא האדם לבוש בצניעות. ונראה הטעם שההפרדה בין שני החלקים שבאדם באה לאותת לנו שאסור שהחלק היצרי יגבר על האדם. אך כשאדם לובש חגורה במכנסיו — אין זה מאותת כלום, שהרי כך הדרך ללבוש כדי להחזיק המכנסים. לכן נהגו בנוסף ללבוש גערטל, שירמוז לרעיון של קדושת ישראל.

ואת המנהג ללבוש כובע קל להסביר, שראינו שכתב המ״ב שבזמנו חייבים היו ללבוש כובע בשעת התפילה (כי כך נהגו ללכת ברחוב). אם כך נהגו בזמן המ״ב, שמרו יהודים נאמנים מנהגם ולא שינו מלבושם

[1] ומשמע שהוא בכל ברכה, כפי שכתב הרמב״ם בהלכות ברכות (א, ט).

[2] עיין ב״ח ד״ה "אבל".

2*. עיין פמ״ג מש״ז סי׳ עד ס״ק א; משנה ברורה סי׳ עד ס״ק ד; ביה״ל סי׳ צא סעי׳ א ד״ה "הואיל וכיסה"; ערוך השולחן סי׳ עד סעי׳ ה וסעי׳ י.

[3] שו״ע יו״ד סי׳ ריד סעי׳ א.

[4] הובא בשמו גם ב״ספר טעמי המנהגים ומקורי הדינים" (בדף מ׳ בקונטרס אחרון אות עא).