חיוב נשים בתפילה
1. עיקר הדין
2. מחלוקת הראשונים לדעת המג"א
3. מסקנת המשנה ברורה והגר"ע יוסף
4. הצעתנו – אין מחלוקת למעשה בין הראשונים
5. שתי ראיות לשיטתנו
6. סיכום
7. הערות
1. עיקר הדין
חיוב נשים בתפילה מפורש במשנה בברכות (ג, ג):
נשים ועבדים פטורים מקריאת שמע ומן התפילין; וחייבים בתפילה, במזוזה ובברכת המזון.
דין זה, שנשים חייבות בתפילה, הובא להלכה ע״י כל הפוסקים, ובהם הרמב״ם, הטור והשולחן ערוך.
אולם האחרונים, ובראשם המגן אברהם, הבחינו במחלוקת ראשונים על מהות החיוב לנשים. וחידשו האחרונים שלראשונים רבים, ואף לשיטת המחבר, החיוב אינו מתייחס לתפילות שחרית ומנחה שתיקנו חז״ל, אלא לבקשה אחת בכל יום.
במאמר זה נבחן את טענתו זו של המגן אברהם.
2. מחלוקת הראשונים לדעת המג״א
אומרת הגמרא על המשנה שראינו (דף כ,ב): וחייבין בתפלה – דרחמי נינהו. מהו דתימא: הואיל וכתיב בה יערב ובקר וצהרים׳, כמצות עשה שהזמן נרמא דמי – קמשמע לן.
הגמרא מבארת שהואיל וחכמים תיקנו שלש תפילות ביום, והסמיכו את הדבר על הפסוק "ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי" (תהלים נא, יח), אפשר היה לחשוב שנשים פטורות מתפילה כשאר מצוות שהזמן גרמא. לכן צריכה המשנה לומר שהתפילה אינה כמצות עשה שהזמן גרמא, אלא היות ועיקר התפילה הוא בקשת רחמים, ונשים צריכות רחמי שמים כמו הגברים, נשים חייבות בה.
ומדברי הגמרא הללו ברור שנשים חייבות באותן התפילות כגברים.
אך כתב הרמב״ם בתחילת הלכות תפילה:
מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר 'ועבדתם את הי אלהיכם', מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה … ואין מנין התפלות מן התורה … ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה.
ולפיכך נשים ועבדים חייבין בתפלה, לפי שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא.
לא הזכיר הרמב״ם את עניין ה״רחמי" כלל, אלא כתב בפשטות שהואיל ותפילה אין הזמן גרמא — נשים חייבות בה.
ובדומה כתב הרי״ף, ולשונו (בדף יא,ב):
תפלה ומזוזה וברכת המזון – דהוה ליה מצות עשה שלא הזמן נרמא, וכל מצות עשה שלא הזמן נרמא נשים חייבות.
ומציעים המפרשים שהרי״ף והרמב״ם גרסו אחרת בסוגיה, ולא גרסו "דרחמי נינהו"[1]. ולגירסתם חיוב הנשים בתפילה אינו משום "רחמי", אלא כשאר מצוות שלא הזמן גרמן.
מחלוקת הגירסאות בסוגיה זו נובעת ממחלוקת בסיסית ועמוקה יותר — האם חיוב התפילה הוא מן התורה או מדרבנן[2].
הרמב״ם אותו ראינו סובר שהתפילה היא מצות עשה מהתורה, הנלמדת מהפסוק:
'ועבדתם את הי אלקיכם׳ (שמות כג, כה) … איזו היא עבודה שבלב, הוי אומר זו תפלה[3].
לחיוב תורה זה אין נוסח וזמן קבוע, אלא דיו בבקשה אחת ביום, בכל שעה ובכל נוסח.
הרמב״ן חולק על הרמב״ם, ולשיטתו אין חיוב מן התורה להתפלל. לדבריו התפילה היא "ממדות חסד הבורא יתברך עלינו, ששומע ועונה בכל קראינו אליו"[4], וכל החובה להתפלל אינה אלא מתקנת חכמים[5].
ובסוגייתנו, לרמב״ם התפילה היא מצות עשה מהתורה שלא הזמן גרמא, ולכן נשים חייבות במצוה זו, וזו מסקנת הסוגיה. אך לרמב״ן וסיעתו התפילה אינה מצות עשה אלא תקנת חכמים, וכשתיקנו חכמים את התפילות תיקנו אותן גם לנשים, "משום דרחמי נינהו".
שולחן ערוך נקט כלשון הרמב״ם (סי׳ קו, סעי׳ א):
ונשים ועבדים, אע״פ שפטורים מק״ש – חייבים בתפלה, מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן נרמא.
וחידש על כך המגן אברהם (שם, ס״ק ב):
כן כתב הרמב״ם, דסבירא ליה דתפלה מצות עשה דאורייתא היא … אך מדאורייתא די בפעם אחד ביום ובכל נוסח שירצה. ולכן נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות, משום דאומרים מיד בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה, ומדאורייתא די בזה. ואפשר שגם חכמים לא חייבום יותר.
כלומר: לרמב״ם וסיעתו נשים חייבות רק בבקשה אחת ביום, כי חיוב הנשים לשיטתם הוא מפני שזו מצות עשה מהתורה שלא הזמן גרמא, והמצוה מהתורה היא בבקשה אחת ביום.
וקשה לשיטתו מנין ומדוע שחיוב חכמים אינו אף לנשים. ולכן סיים "ואפשר שגם חכמים לא חייבום יותר" (ואפשר שנדחק על מנת לקיים את המנהג ש״נהגו רוב נשים שאין מתפללות בתמידות").
3. מסקנת המשנה ברורה והגר״ע יוסף
כאמור, המחבר פסק שנשים חייבות בתפילה משום שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא. המשנה ברורה שם (ס״ק ד) הביא להלכה דברי המג״א, והכריע שדעת רוב הפוסקים כרמב״ן וסיעתו, ולכן יש לעודד נשים להתפלל תפילת עמידה בשחרית ומנחה[6], ואף קריאת שמע וברכותיה.
הגאון הרב עובדיה יוסף (יחוה דעת חלק ג, תשובה ז) הביא את כל המחלוקות שהזכרנו, ופסק שמעיקר הדין אין לנשים חיוב להתפלל יותר מתפילה אחת ביום, כדברי המחבר על פי פירוש המג״א[7].
4. הצעתנו – אין מחלוקת למעשה בין הראשונים
ולולא דמסתפינא הייתי אומר שחידוש זה של המג״א אינו משתמע לא במשנה ולא בגמרא אף לשיטת הרמב״ם והשו״ע. ונראה לי שלכל שיטות הראשונים נשים חייבות בתפילה כמו הגברים.
הנה המילה ״תפילה״ מוזכרת פעמים רבות במשנה, ופירושה — החיוב המעשי של התפילה מדברי חכמים[8]. אם כן קשה לחדש שדווקא במשנה זו הכוונה לעיקר חיוב תפילה, שהוא בקשה אחת.
כאמור, הרמב״ם הזכיר בתחילת הלכות תפילה שנשים חייבות בה מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא. ובהמשך (פרק ו, הלכה י) חזר הרמב״ם והדגיש שנשים חייבות בתפילה, ושם ודאי מדבר על התפילה המעשית שהיא דרבנן. אם כן מוכח מכאן שנשים חייבות בתפילה לפי הרמב״ם בדיוק כמו הגברים. גם בדברי השו״ע דוחק גדול לומר שבאמצע הלכות תפילה, פעם אחת ויחידה, משמעות המילה "תפילה" תהיה שונה.
לכן נראה ברור שגם לשיטת הרמב״ם והשו״ע נשים חייבות בתפילה כמו הגברים. ומה שחכמים תיקנו זמן ונוסח לתפילה אין זו מצווה נוספת, אלא אותה מצווה שלשיטתם מהתורה אין לה זמן ושיעור, חכמים תיקנו לה נוסח מסויים ושעות מסויימות. ולפי שנשים חייבות בתפילה מן התורה, עליהן ליישם מצווה זו כמו שתיקנו חכמים.
5. שתי ראיות לשיטתנו
ונביא עוד שתי ראיות שכך הבין המחבר:
- בעניין עיקר התפילה סובר הטור כרמב״ן. ועל פסקו שנשים חייבות בתפילה (סי׳ קו) הביא הב״י את המקור לדברי הטור כגירסת רש״י לסוגיה, "משום דרחמי נינהו", ולא ציין שום חולק. בשו״ע העתיק את דינו של הטור, שאע״פ שנשים פטורות מקריאת שמע — חייבות בתפילה, אלא שסיים בטעם הרמב״ם, "מפני שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא". אם אין נפקא מינה להלכה בין שתי השיטות, אנו מבינים למה לא טרח הב״י להביא את מחלוקת הגירסאות. אולם אם היה בזה מחלוקת למעשה — היה צריך להביא זאת בב״י, כדרכו להביא בפירושו על הטור את שיטות החולקים עליו. ובמיוחד דרכו להביא את שיטות הרי״ף והרמב״ם, שלשיטתו הלכה כמותם.
- הבאנו שגירסת הגמרא תלויה במחלוקת בין השיטות לעניין חיוב התפילה. וכאמור, הדבר הוזכר כבר במאירי, והובא בהרחבה ע״י הגר״ע יוסף ביחוה דעת. אולם ישנם ראשונים, כנימוקי יוסף, שמחד פוסקים במישור העקרוני כרי״ף והרמב״ם, שתפילה היא מצות עשה שלא הזמן גרמא, ומאידך גרס בסוגייה כרש״י, "משום דרחמי נינהו". ולשיטת הגר״ע יוסף דבריו אינם מובנים.
אלא שלפי דברינו, היות ואין מחלוקת למעשה בין הראשונים, אפשר להסביר את גירסתנו בגמרא גם לפי שיטת הרמב״ם. שראינו שאמרה הגמרא: "הואיל וכתיב בה ׳ערב ובקר וצהרים׳, כמצות עשה שהזמן גרמא דמי — קמשמע לן (דרחמי נינהו)". וכך פירושה: מאחר וחכמים תיקנו זמן לתפילה, וסמכו זאת לפסוק ׳ערב ובוקר וצהרים׳, הייתי יכול לחשוב שנשים פטורות מחובה זו של תקנת חכמים. ובאה המשנה ללמדנו שמשום שהתפילה היא בקשת רחמים, ואף נשים צריכות רחמים, תיקנו חכמים את קביעות ונוסח התפילה גם לנשים.
6. סיכום
לכן נראה לי שאין לחדש מחלוקת בין הראשונים, וגם לשיטת הרמב״ם והמחבר נשים חייבות בתפילה כמו הגברים.
[1] שינוי גירסא זה מפורש במאירי כאן. וכך מציע הב״ח בסוף דבריו בסי׳ קו, יעוי״ש. וכן בכמה כת״י (כפירנצה ופריז). והגרע״י ביחווה דעת (המובא בהמשך) מציע שינוי גדול יותר, שגרסו רק "מאי טעמא, משום שהיא מצות עשה שלא הזמן גרמא". ומביא ראשונים נוספים שלדעתו מוכח מהם שכך גרסו. יעוי״ש.
[2] [על הקשר בין מחלוקת זו לגירסאות בסוגיה עמד כבר המאירי כאן. ומדבריו: "מחלוקת גדולה בין גאוני עולם בתפלה, אם חייבים בה מן התורה אם לאו. יש שפוסקים שהתפלה מן התורה … והם גורסים כאן ׳תפלה פשיטא מהו דתימא הואיל וכתוב בה ערב ובקר וצהרים זמן גרמא הוא קמ״ל׳. ויש שפירשו שהתפלה מדרבנן … והם גורסים ׳תפלה מאי טעמא רחמי נינהו׳". הערת העורך]
[3] מכילתא דרשב״י כג, כה. ובספרי דברים פ׳ מ״א נלמד מהפסוק "ולעבדו בכל לבבכם" שבפרשיה שנייה של שמע, וכן בתענית דף ב,א.
[4] לשון הרמב״ן בהשגותיו על ספר המצוות, עשה ה.
[5] בשיטת הרמב״ן סוברים גם רש״י, הטור ועוד; ובשיטת הרמב״ם גם הרי״ף ושו״ע.
[6] אולם לגבי מעריב כותב שם המ״ב: "אבל תפלת ערבית שהוא רשות, אע״פ שעכשיו כבר קבלוהו עליהם כל ישראל לחובה, מכל מקום הנשים לא קבלו עליהם, ורובן אין מתפללין ערבית". אך לעניין "הפסק טהרה" דן הש״ך (יו״ד סי׳ קצו, ס״ק ג־ד) מה הדין אם הציבור התפלל ערבית לפני הלילה והיא עדיין לא התפללה, האם נחשב עבורה כלילה. מכאן שהנשים היו רגילות להתפלל ערבית.
[7] אלא שהוסיף שלמעשה אין להסתפק בבקשה אחת, כדברי המג״א, אלא תתפללנה תפילת עמידה דווקא.
[8] למשל בברכות ב, ד: "האומנין קורין בראש האילן או בראש הנדבך, מה שאינן רשאין לעשות כן בתפילה".