שו"ת בעקבות המחבר

1. דעת האגרות משה 
2. דברי השרידי אש
3. סיכום
4. הערות

1. דעת האגרות משה

הגאון הרב משה פיינשטיין זצ״ל בספרו אגרות משה (או״ח ח״ג, סימן ח) פוסק שאסור למתפלל להוסיף בתפילת העמידה תרגום לשפתו של הברכה שעומד בה. וזו לשונו:

ובדבר אם מותר במקום שאסור להפסיק לפרש בפה בלע״ז כוונת ובאור התפלה, אשר ע״י זה יכוין יותר לבו לשמים, פשוט שהוא הפסק ואסור. לא מבעיא באמצע הברכות, אלא אפילו בין הפרקים ואפילו בפסוקי דזמרה הוא הפסק. ויש לכוין בהנוסחאות שתיקנו לנו חז״ל כפי מנהג כל מקום, שבזה הוא דין הכוונה, ולא לחזור התיבות אף בלשון הקדש. וכל שכן שלא לתרגמם שהוא לחזור אותם בלשון אחר. ורוב פעמים אין בהם פירוש וקשה להדברים שמקלקל אותם, כגון שיוסיף התיבות שמתרגם שלא במקומם. אבל אף אם הוא כראוי – אסור.

ולכאורה קשה להבין את דבריו. שהרי בברכות האמצעיות מותר להוסיף באמצע הברכה כל תפילה אישית שהיא מעניין הברכה^[1]. ואפילו בשלוש הראשונות מתיר המחבר להוסיף בקשות שהן צרכי ציבור (קיב, א), והרמ״א מתיר אפילו לומר בהן פיוטים (שם, סעי׳ ב).

ולכאורה הדברים קל וחומר: אם מותר להוסיף בקשה אישית שאינה מתקנת חכמים, והדבר אינו נחשב כהפסק, כל שכן שמותר לתרגם את הברכה, שהתרגום מעניין הברכה ממש!^[2]

וצריך לומר שהגאון סובר שכשתיקנו חכמים את תפילת העמידה הם תיקנו גם שמותר להוסיף בקשה באמצע הברכה. ולכן כשמוסיף בקשה הרי הוא מתפלל כתקנת חז״ל. אבל המתרגם אינו מוסיף בקשה, אלא מתכוון לצאת על ידי ברכתו ותרגומו, והרי הוא משנה ממטבע שטבעו חכמים.