הגיוני משה
פרשת נח
חידת אישיותו של נח
יש דורשים לשבח
יש דורשים לגנאי
בגנות הבנוניות
ויפתח נח את החלון
חידת אישיותו של נח
יש דורשים לשבח
"נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את הא-להים התהלך נח". יש דורשין לשבח ויש דורשין לגנאי. הדורשין לגנאי, מדגישים את אי־יכולתו של נוח להשפיע על בני דורו ליישר את דרכיהם, ואף מדברי הדורשים לשבח – האומרים שבדור אחר יכול היה להיות צדיק גדול יותר – משתמע מיעוט דמותו, שמכל־מקום לא היתה צידקותו שלימה.
ועם כל זאת נראה כי יש להדגיש דווקא את צד השבח, שהרי סוף סוף התורה היא שהעידה עליו כי צדיק תמים היה בדורותיו, את הא־להים התהלך נוח.
ובאמת, נלמד להעריך את נוח דווקא כאשר נתבונן בבני דורו, שכולם בלי יוצא מן הכלל עיוותו את דרכם, ואת הפשע והחמס הם עשו לאידיאל חייהם. לתאוותם לא היה רסן, ומי שיכול היה לנטות מן הדרך הישרה באופן החמור ביותר, הוא זה שהוכר כגבור גדול יותר. זו היתה האופנה השלטת, ובוודאי אם נסה איש לדבוק באידיאל מוסרי כלשהו – נעשה הוא רק ללעג ולקלס.
נוח היה אז האיש היחיד בכל בני דורו, אשר בעוז שאין כמוהו דבק בדרכי החיים הראויים לפני ד', את הא־להים התהלך נוח, הלך בדרכיו, היה צדיק במעשיו ותמים באורחותיו. נוח לא נכנע לאופנה, לא נרתע מלהיחשב כמשוגע בעיני בני דורו, ולא חשש לעמוד נגד הזרם.
לכך נברא האדם יחידי, לומר לך כי 'כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא'; וכאן גילתה לנו התורה את מופת כוחו של אדם אחד, בודד וצדיק תמים, אשר לא רק נפש אחת הוא קיים, אלא באמת הציל עולם מלא.
אין ספק אפוא שהוא אכן צדיק גדול, וסוף־סוף היה זה הוא אשר הציל את המשכיות העולם, ובזכותו ועל־ידו נעשה נס ההצלה הגלוי, התיבה, אבן היסוד לעולם החדש.
יש דורשים לגנאי
ואולם, על אף דברינו בפיסקה הקודמת, עדיין מהדהדים גם דבריהם של הדורשים את אופיו של נוח דווקא לגנאי, באומרם: "אילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום" (רש"י בפסוק הפותח את פרשתנו). מהו אפוא ההבדל הבולט כל־כך בין נוח לבין אברהם?
עובדה היא, שעל־אף השנים הארוכות בהן בנה את התיבה, והזהיר את בני דורו, בעומדו בודד, יחיד מול כל פועלי־האוון, לא הצליח נוח להחזיר בתשובה ולו נפש אחת. לכן, משלא נמצא עוד אדם ראוי, סופו שאל התיבה נכנס רק הוא, נוח, עם משפחתו. אברהם אינו כן. למן ההופעה הראשונה, עוד בטרם בא לארץ כנען, נלוו אליו אלפים ורבבות, הלא הם "הנפש אשר עשה בחרן".
דומה שעלינו לנעוץ קנה בכוונת הכתוב: "ויבוא נוח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה מפני מי המבול" (בראשית ז' ז'). רש"י פירשו: "אף נוח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים".
אין זו סתירה לשבח אשר דרשנו לעיל. בכל אורח חייו היה נוח איש מאמין ובוטח בד' בלא דופי, צדיק במעשיו, תמים וחסיד בדרכיו. לבטח גם היה מתפלל בכל יום בכוונה גדולה, וגם היה משיח עם כל אדם על אודות בורא העולם וחסדו עם כל בריותיו. ואולם, באופן יחסי, קל להיות צדיק ומאמין, כל זמן שאין האמונה מעמידה את האיש בנסיון ישיר וחזיתי. מאה ועשרים שנה הזהיר נוח את כל הסובבים אותו שפורענות המבול ממשמשת לבוא, אך ברגע שנדרש מאתו להיכנס אל התיבה ולהיסגר בתוכה, בחושך ובמחנק – בחברתן של חיות השדה וסרחונן – הרי מועמד הוא במבחן חדש.
כאן כבר אין לנו עניין רק בהכרה ובהבנה שכלית. כדי לחיות זמן ממושך 'על־ פי נס', מחוץ לגדרי הטבע המורגלים, אין די באמונה שטחית. כי כל־עוד ישנו במכמני הנפש ולו־רק צילו של ספק, אזי בניסיון כזה הוא יצוף ויתגלה, ויעכיר את צלילות הופעתו של המאמין. ומכיוון שכך אירע לו לנוח, כאשר החלו המים נוטפים ודוחקים אותו אל התיבה – כי לא מצא בעצמו את תעצומות הנפש להיכנס בגאון – הרי הוברר הדבר למפרע שאמונתו לא שלימה היתה, ושהוא היה מגמגם בה.
מסתבר אפוא שכדי לקרב רחוקים, אין די בדרשות נאות ובתירוצים נפלאים. כאן נדרשת 'קומוניקציה של האמונה'. האדם המאמין באמת, באמונה שלימה, מקרין זאת כלפי חוץ באור מיוחד, המשכנע את כל רואיו אף בלא מלים. האמונה העליונה נגלית על פניו, שפיעת הבטחון מאירה מתוכו, עד שהכל חפצים להתקרב ולהתחמם לאורו. כך היה אברהם. באופן טבעי נמשכו אליו רבים וסבבוהו ונהיו לו תלמידים, והם אנשי בית אברהם (ר' רמב"ם, הלכות עבודת־ כוכבים, פרק א' הלכה ג').
רק באחרונה – לאחר סידרה של תשעה נסיונות שזיככו את אמונתו – נתנסה אברהם בנסיון הקשה מכל, בהידרשו להניף מאכלת על בנו. ורק אז העיד עליו יודע תעלומות: "עתה ידעתי כי ירא א־להים אתה". ואולם גם כאן ברור שעוצמת האמונה שנגלתה לבסוף, קורנת היתה כבר מלכתחילה, וכל רואיו יכירוהו, כי מעין 'מרגלית של אמונה' תלויה היתה על לוח לבו. לכן, כל איש אשר חזה במאור פניו נתלהב מיד גם הוא, ונתעלה להיות שופע אמונה טהורה ושלמה, בלא דופי ופגם.
נוח אינו כן. בתוך תוכו – בתת ההכרה – חסרה היתה לו שמינית־שבשמינית מן האמונה השלימה. על־כן לא היה בכוחו להשפיע מאמונתו על אחרים, כטופח על־מנת להטפיח. על כן נשאר נוח בודד ויחיד בדורו, וזכה רק להציל את המשך הקיום האנושי, עד שעמד אחריו אברהם – איתן האזרחי – והזריח באור אמונתו את עיני כל באי העולם.
בגנות הבינוניות
גילוי נוסף נמסר לנו בפרשה זאת: רואים אנו כאן שני מחנות; מצד אחד "מלאה הארץ חמס" – דור רשעים גמורים הנידונים לכליה, כי אין בהם אפילו זכות אחת – ומצד שני איש צדיק. הופעה של בינוני, שזכויותיו וחובותיו 'מחצה על מחצה', אין.
כי באמת, אין כלל 'אדם בינוני'. כל אדם צריך להיות או צדיק או רשע, ואין דרך ביניים, שהרי שתי דרכים 'נתתי לפניך', את הטוב ואת הרע, ודרך שלישית, בינונית, איננה. והגם ששלושה ספרים נפתחים בראש השנה, הרי־זה רק לשבוע האחד שבין כסה לעשור, אך בשעת החיתום, או שנכתב האדם בספרם של צדיקים או בזה של רשעים.
כמובן שיכול אדם לחטוא, כי "אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" )קהלת ז' כ'(, אבל כדרך של בחירה לא יכול האדם לבחור להיות בינוני ולחיות כמאוזן, מחצה עוונות ומחצה זכויות. כל אדם צריך לשאוף לשלמות, לשאוף להיות צדיק, ולעשות הכל כהוגן – ואם יחטא הרי זה רק מפני שנכנסה בו רוח שטות, ולא מפני שהחליט לחטוא – שהרי אם כך החליט, כי אז הלוא לרשע ייחשב.
וגם אם לא היה נוח צדיק כאברהם, מכל־מקום, לפי מדרגתו הוא, עשה כפי יכולתו, וכבר נקרא הוא צדיק, מפני שכאמור זהו רק עניין של בחירה: או שבוחר בטוב – 'ובחרת בחיים' – או שבוחר בהיפוכו של הטוב. והבוחר בטוב צדיק ייקרא גם אם ייצרו אונסו. כי האדם תמיד הוא בבחינת 'מהלך', ולא בבחינת 'עומד', ובכן: או שעולה הוא או שיורד; וכל מגמת האדם צריכה להיות לעלות ללא הרף, לעלות בהר ד' ולקום במקום קדשו.
ויפתח נח את החלון
"ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נוח את חלון התיבה אשר עשה… וישלח את היונה מאיתו לראות הקלו המים… ותשב אליו אל התיבה כי מים על פני כל הארץ… ויחל עוד שבעת ימים אחרים ויוסף שלוח את היונה… ותבוא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה וידע נוח כי קלו המים… ויחל עוד שבעת ימים אחרים וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד" (בראשית ח' ו' ואילך).
מהו ההסבר לכל העניין הזה, ומה איכפת לנו אם פתח את החלון ואם שבה היונה?
ונראה כי יש כאן שני לימודים. האחד, כי אין הגאולה באה בפעם אחת בדרך פתאומית, אלא בהדרגה: לפעמים נראה כי כבר יש עלה זית, אבל עוד אין זה הקץ, וצריך להמשיך ולחכות.
ושנית – וזה נראה עיקר הלימוד – האדם מחוייב לדרוש ולחפש בעצמו, לפתוח את החלון ולהסתכל במאורעות שבחוץ; בהסתכלות דקה ועיונית עליו להתבונן ולראות אם כבר קלו המים, אם כבר הגיעה שעת הגאולה. צריך אדם להשתמש בגילויים הטבעיים כדי לדעת אם עדיין נמצא הוא בתקופה של חושך, של גלות, או שכבר ניתן – כי באה עת – לראות ניצוצי גאולה.
כי באמת שאלה גדולה היא זו: האם מוטלת חובה על האדם – והאם ישנה בידו האפשרות – לחקור ולדעת את רצון ד'? האם ישנה מצווה ואפשרות לדעת ולברר, למשל, באיזו תקופה אנו עומדים: בתקופה של הסתר פנים או, להיפך, בתקופה של גילוי המאורות? ואם אמנם ניתן הדבר, באילו כלים יש למדוד ולמצוא את התשובה לשאלה זו?
קשה להאמין שמצד אחד ניתנה לנו תורה, ארבעה חלקי שולחן ערוך וכו', כדי שנוכל לדעת על כל פרט בחיים מה מצווה ואומרת התורה, ודווקא בעניין כה נשגב – לדעת באיזו תקופה אנו עומדים – נשארים אנו בחושך. ממש קשה להניח שישאיר אותנו הקב"ה בחלל ריק, בלא יכולת לדעת מה רצונו, כאשר בקרב העם המחלוקת בעיצומה, אם בגלות אנחנו – או אף בגלות שבגלות – או, אדרבא, בתקופת אתחלתא דגאולה.
איך נדע אפוא שצודקים אנו ביחסנו הנכון לתקופתנו, בתפילה בהלל ובהודאה ובכל תכסיסי המדינה? היכן נמצא המענה לתסבוכת שלנו?
והנה אמרו חז"ל (במסכת בבא־בתרא דף י"ב עמ' ב'): "אמר רבי יוחנן, מיום שחרב בית המקדש ניטלה הנבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות". הפירוש הוא כי כבר אין אמנם התגלות לנביאים לאחר החורבן, אבל ישנו גילוי נבואי בצינורות אחרים, אשר כל אדם יכול לינוק מהם, ודווקא ילדים קטנים מוכשרים לכך אף יותר, לפי שאין להם דעות קדומות. עלינו רק להסתכל על החיים, על המאורעות, ולהבין מהם באיזו תקופה אנו עומדים, בתקופה של הסתר פנים או של גילוי פנים.
צא וראה: בימי המלחמה הגדולה האחרונה עם היטלר ימ"ש, לא הועילו כל חוכמותיהם של היהודים, ונשיאי ארה"ב אפילו לא הסכימו לקבל משלחות יהודים, כדי לדון בהקלת מצבם של אחיהם הנדכאים במחנות ההשמדה. זו היתה שעת הסתר פנים – כל מתבונן יכול היה להבין שהסתיר ד' את פניו מישראל – והם ניתנו מאכל לחייתו טרף.
לעומת זאת, לאחר המלחמה, לאחר שהיהודים נדרסו למוות – ולכאורה כבה כל זיק של תקוה – קמה והופיעה מדינת ישראל. זוהי שעת גילוי פנים, זוהי שעת אתחלתא דגאולה.
וכן מביאה הגמרא (במסכת גיטין דף נ"ו עמ' א'), כי כשמלכות רומי שלחה את נירון קיסר להחריב את ירושלים, הוא ירה את חיציו לארבע רוחות השמים, וכולם נפלו על ירושלים. הווה אומר שכל מה שיעשה בתכסיסי המלחמה נגד ירושלים יצליח, ואז הוא הבין שהקב"ה גזר להחריב את ביתו. אבל כששאל לינוקא 'פסוק לי פסוקך', אמר לו הילד: 'נתתי את נקמתי באדום', הבין כי גמולו ישוב בראשו – וברח והתגייר. וכן מובא במדרש רבא (אסתר, ז'), שמרדכי פגע בתינוקות שיצאו מבית הספר, ואמרו לו את פסוקיהם; האחד קרא: 'אל תירא מפחד פתאום', השני: 'עוצו עצה ותופר' וכו', ואז שמח מרדכי שמחה גדולה והבין כי שעת רצון היא.
וכן מביאה הגמרא בבבא קמא בפרק הכונס (דף ס' עמי ב'), דבר בעיר, ילך בצידי דרכים – שמלאך המוות באמצע הדרכים – שלום בעיר, ילך באמצע דרכים. במלים אחרות, צריך אדם להסתכל ולדון באיזו תקופה הוא חי. ישנה תקופה של דבר, וישנה תקופה של שלום.
אמור מעתה כי ההמתנה – "ויחל עוד שבעת ימים" – מבטאת תקופות של ציפיות – ואחר־כך: "וישלח את היונה ולא יספה שוב אליו עוד… ויסר את מכסה התיבה וירא והנה חרבו פני האדמה". במלים אחרות: יש לפתוח את החלון, ולהסתכל במאורעות, כדי לדעת באיזו תקופה חיים.
זהו אפוא הלימוד: אין לנו נביאים, אבל הקב"ה מתגלה בהוויה. ישנה תקופה, שלמרות כל חכמת ישראל השמים סגורים, ומתרחשת שואה רחמנא־ליצלן. וישנה תקופה חדשה: מי חלם שאחרי השואה הגדולה יקום עם ישראל לתחיה, והנה הוא חזר לארצו, ביסס מדינה, ונתקיים בנו: "בונה ירושלים ד', נדחי ישראל יכנס"; אירועים שלא היו משך אלפיים שנה – כשהארץ היתה שממה – ופתאום נתקיימו, כמאמר חז"ל בסנהדרין (צ"ח עמוד יא): "אמר רבי אבא אין לך קץ מגולה מזה שנאמר: 'ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא'", ופירש רש"י: "כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר".
ואם בכל־זאת חיכה נוח עד שאמר לו הקב"ה "צא מן התיבה", הרי זה מפני שנכנס אל התיבה בציווי די, ורק הפה שאסר הוא הפה שהתיר. אבל הגלות שלנו לא התחילה בצו די – כגלות בבל – וגם לאחר חורבן המקדש נשארו עוד מאות בשנים רבים מבני עמנו בארץ ישראל, וגם ישיבות וראשיהן, ורק מכורח הנסיבות הם יצאו לגולה.
אשרי אדם היכול לפתוח את החלון יפה, ולהתרשם מן הבשורה כי "אין לך קץ מגולה מזה".
נפתח את החלון וניווכח!