הגיוני משה

בין יעקב לעשו ובין ישראל לעמים

"ויצו אותם לאמור: כה תאמרון לאדוני לעשו: עם לבן גרתי ואחר עד עתה, ויהי לי שור וחמור… ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך". מהי כוונתו של המסר הזה ששולח יעקב לאחיו? ומדוע מקווה הוא שהדבר ימצא חן בעיני עשו?

ונראה כי יש להסביר שבפגישתם זו של עשו ויעקב טמונה משמעות היחס והמפגש שבין האומות, אדום וישראל.

כי הלוא כבר מרחם מנוגדים הם זה לזה. האחד נמשך והולך לעבודה־זרה, והאחר לבו יוצא לבית־המדרש. ואף־על־פי־כן, בכל דברי ימי ישראל רואים אנו את רצונם של בני יעקב להידמות לעשו, להיות ככל העמים, כי סבורים הם שעל־ידי כך ימצאו חן בעיניהם.

יעקב חש שהסיבה לרדיפת עשו אותו נעוצה בהיותו נבדל ממנו; מעדיף הוא להעלים את היותו עם נבחר: לו־אך יהיה ככל הגויים, הלא בוודאי שיאהב אותו אחיו הנוכרי. ולכן הוא שלח לעשו: "עם לבן גרתי", זה לי עשרים שנה שגר אני בשלום ובשלוה עם לבן, "ויהי לי שור וחמור", שכל עיסוקי ועמלי הוא בעבודה חומרית ובהמית, שור וחמור, וממילא פקעה לה אותה בדידות, אותה ייחודיות של עם סגולה. והנה, אמנם גם 'תרי"ג מצוות שמרתי' – (כהמשך דברי המדרש) – אבל את הדבר הזה אין יעקב מגלה לאחיו, אמונתו ומצוותיו נשארות רק במסתורין של גימטריא (גרתי = תרי"ג), בבחינת 'הווה אדם בצאתך ויהודי באוהליך'. באמירה הגלויה, בהצגתו העצמית כלפי חוץ, מודיע יעקב לעשו "עם לבן גרתי", כפשוטו, מפני שרצונו הוא "למצוא חן בעיניך", שהרי לבן כעשו הוא.

ואולם, לאורך כל ההסטוריה כבר הוכח, שדבר לא הועיל ליהודי שהתבולל: גם אם יתנכר ויידמה לנוכרי, גם אם כלפי חוץ לא יהיה היכר בינו לבין עשו, הוא נשאר ויישאר יהודי. ולכן דווקא אז, על־אף הודעת יעקב "עם לבן גרתי", צועד עשו למלחמה לקראת אחיו, וארבע מאות איש עמו.

ואז – רק אז – מן המיצר, נזכר והבין יעקב ש'אשור לא יושיענו', ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים. "ויוותר יעקב לבדו". יעקב הבין עתה כי הוא בודד ומבודד, אבל בו־בזמן הוא הבין, כי עם ישראל – עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב – חייב לשמור על אישיותו, על סגולתו ועל ייחודו.

במסכת חולין (דף צ"א עמ' א') מצאנו מחלוקת איך ראה יעקב את האיש הנאבק עמו: יש האומר 'כעובד־כוכבים נדמה לו', ויש החולק ואומר 'כתלמיד־חכם נדמה לו'. כי איש ישראל חייב לערוך מלחמה כפולה: מלחמה פיסית כנגד הקמים עליו, בחינת 'בחרבי ובקשתי', אך מלחמה הכרחית לא־פחות היא המלחמה הרוחנית. כי כנגד שרו של עשו – אשר כתלמיד־חכם נדמה לו – עליו להשיב מלחמה שערה כלפי כל דיעותיו הכוזבות, וללחום בעד אמונת הייחוד הטהורה, אמונת ישראל.

ואמנם, רק כאשר ניצח יעקב לבסוף, זכה ונקרא שמו ישראל – "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל". וזהו פשר השאלה אשר שאל המלאך את יעקב לשמו: 'מה שמך, הלוא איני מכיר אותך', כי בתוך המלחמה שנכפתה עליו נשתנה יעקב ונשתנה שמו. הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב' הלכה ד') מסביר כי שינוי השם הוא עניין מהותי ביותר, שכן האיש אשר נשתנה שמו הריהו כאומר: "אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים". ואז, בעלות השחר, גם שרו של עשו הודה לו – לישראל אשר גבר – שהנה עליון הוא עליו, והנה בא יומו וזורחת לו שמש, בעוד שהוא – שר עשו – אשר כל תוקפו רק בחשכת הליל, חייב אפוא להסתלק ולפרוש: "ויאמר שלחני, כי עלה השחר.