הגיוני משה

ראובן בכור לתשובה

"וישב ראובן אל הבור" (ל״ז כ״ט); ומהיכן שב? מסביר רש״י – בעקבות המדרש – שעסוק היה ראובן בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו.

וקשה, מדוע זה מצא ראובן, דווקא בעת הזו, את ההזדמנות לשוב בתשובה על אותו חטא נושן, שעשה כבר לפני עשרות שנים?

ומצאנו עוד באותו מדרש, (בראשית רבה פרשה פ״ד), שאמר לו הקב״ה לראובן: "מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה תחילה; חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחילה, ואיזה? זה הושע, שנאמר (הושע י״ד בי) 'שובה ישראל עד ד' א-להיך'".

עוד יש להבין: הרי כבר קדמו לראובן בתשובתם על חטאם אדם הראשון וקין, ומדוע אפוא נוקט המדרש לשון כה מוחלטת, כאילו ראשון הוא ראובן לתשובה בעולם.

ונקדים לדקדק: הרי התורה מעידה שמחשבתו של ראובן, כאשר הציע להשליך את יוסף חי אל הבור, היתה להצילו מיד אחיו ולהשיבו אל אביו. רק בהמשך הדברים, לאחר המכירה, אומר הכתוב: "וישב ראובן אל הבור… וישב אל אחיו ויאמר: הילד איננו ואני אנה אני בא". ובכן, אם לא היה ראובן מתיירא מאחיו, מדוע לא דרש מהם תיכף ומיד – מלכתחילה – להשיבו אל אביו? מדוע זה מצא את הכח והעוז להתווכח עמם רק אחר שובו? הלא דבר הוא.

אמנם, דא עקא, נראה שבתחילה, גם ראובן בעצמו – בשכלו – היה מסכים לאותו דין נגד יוסף. כי הרי ברור הדבר שכל מה שהסכימו האחים לעשות ביוסף – בין הריגתו ובין מכירתו – היה דינם על־פי חוקי משפט התורה, בכל חומר הדין. ומשעה שמצאוהו חייב, מצאו את עצמם מחוייבים להוציא דין זה אל הפועל. ומכיוון שגם ראובן היה דן כמוהם, לכן לא מחה בעיקר הדין, ולא יכול היה להתווכח עמם בגלוי ולדרוש להשיבו אל אביו, כי לא היתה טענה בפיו למצוא זכות עליו, שהרי לפי מה שעיניו רואות ושכלו דן, מצא שהדין עמם.

אך כאשר עוצר ראובן בעד אחיו מלהרוג את יוסף מדקדק הכתוב לומר: "וישמע ראובן". מה שמועה שמע ובא? יש לומר שאין 'וישמע' אלא לשון הבנה והרגשה, שבעמקי לבו הבין והרגיש, שהסכמת אחיו לגזור דין היא בלתי נכונה. לבו אומר לו כי טעות בחשבון כאן. ניבא ולא ידע מה ניבא, כאילו ראה חלום אבל לא את פתרונו; הרגיש בעצמו, כי אולי ירד לדרך שאיננה טובה, אולי איזה חטא גרם לו לרדת למדרגה שפלה, עד לבלי יכולת להכיר עוד את האמת ועד שנשלל ממנו כושר ההבחנה הדקה. יתכן אפוא – היה ראובן מהפך במחשבתו – שאף־על־פי ששכלו דן מה שדן, מכל־מקום דין שקר הוא ועל אדני תוהו הוא מיוסד.

ראובן מרגיש עכשיו בעצמו, שדבר זה נסיון הוא עבורו, ואם בדעתו לנטות לצד אחד, אפשר שכל גופו וכל רוחו צריכים בדיקה. הוא מבין שאם רואה אדם שייסורין באין עליו – ודווקא יסורים רוחניים, שבא בנסיון ואיננו מוצא כח לעמוד בו, יען כי מכוסה שכלו בעב הענן – אזי אין עצה אחרת כי אם לפשפש במעשיו. ועל כן יצא ראובן לחפש ולבקר את כל מעשיו: מהו הדבר שגרם לו מצב מבוכה שכזה, שדעתו אומרת לו כך, ולבו אומר לו את ההיפך. ולאחר כמה בדיקות, מצא איזו פגימה קטנה, איזה חטא אשר חז"ל אמרו עליו ש "כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה", הלוא־הוא מעשה בלבול יצועי אביו. ומשעה שמצא זאת, אמר: וודאי זהו אשר גרם לי לאותה הירידה הרוחנית, וזהו הדבר אשר מסמא את עיני. הלך אפוא ראובן והתיישב בשקו ובתעניתו, ושב בתשובה שלמה ועמוקה. ומתוך־כך, "וישב ראובן אל הבור", והתחלחל כי ראה בור ריק, והכריז ואמר: "הילד איננו, ואני אנה אני בא?" כלומר, עתה – ורק עתה – פקח את עיניו, לאחר מעשה התשובה, כי נפתחו לו שערי אורה ודעת לבחון ולהכיר את האמת הברורה. עתה הבין וידע שטעות נפלה בכל חשבונו, ויקרע את בגדיו על אותו עיוות הדין אשר קרהו – בהסכימו עם אחיו – והכל בשל אותה עבירה שעבר אז בבלבול יצועי אביו.

והנה, על־אף שאמנם גם אדם הראשון וגם קין עשו תשובה, בכל־זאת תשובתם לא נבעה מדחיפה פנימית ומהכרה עצומה, כי אם באה על־ידי דחיפה חיצונית. לאדם הראשון קרא הקב"ה: "אייכה?.. המן העץ אשר ציוויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?" וגם את קין שאל הקב"ה מן השמים: "אי הבל אחיך… קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". רק בזכות הזעזוע שנגרם לשניים, בהתגלות ד' אליהם לפתע, הם הודו בפשעם – וגם־זאת רק לאחר דין־ודברים.

אבל ראובן אינו כמותם: הוא זה הפותח בתשובה תחילה, מבלי דחיפה חיצונית, רק מתוך עמקי לבבו באה ועולה בו ההכרה כי חטא. הוא היה אפוא הראשון אשר פתח לנו עין ולב להבין את הרעיון, שאם רואה אדם שבא נסיון לידו יפשפש במעשיו. מני אז, לומדים אנו מראובן שאם רואה אדם כי עומד הוא להיכשל – עליו להבין שזהו סימן לעבירה נסתרת או נשכחת הטמונה בעקביו, עבירה אשר צריך האדם לחפש אחריה. ראובן מלמדנו – והוא ממש הראשון לגלות זאת – כי העבירה בעצמה היא הגורמת לתשובה.

ובשל כך הבטיח לו הקב"ה – כהמשך דברי חז"ל במדרש – 'אתה פתחת בתשובה תחילה, לפיכך עתיד בן בנך גם הוא לפתוח בתשובה תחילה'. ובן־ בנו של ראובן, נין ונכד לנשיא השבט, הלוא־הוא הושע הנביא. הוא אשר זירז את עמו: "שובה ישראל עד ד' א־להיך כי כשלת בעוונך", (ר' בספרו פרק י"ד פסוק ב', ובמצודת דוד, א' א'). כך אפוא יתפרשו דבריו: אם תרצו לדעת אם צריכים אתם לשוב בתשובה, בחנו את עצמכם בזה: ראו כי נכשלים אתם בנסיון, והבינו כי בלי זדון הנכם נופלים בפח ובמוקש של עבירה נושנה. החטא הוא הגורם לעירפול דעתכם והכרתכם – וזו עצמה הראיה לכך שנפלתם ממדרגתכם – ואין עצה אחרת אלא לשוב אל ד', אל הדרך הזכה, בתשובה על חטאתכם, כשם שעשה ראובן, הבכור לשבטי ישראל. ומיד לכשתשובו בתשובה מעולה שכזאת, תיפקחנה עיניכם לראות כי 'הילד איננו ואני אנה אני בא'; אין כשאלה זו של חיפוש ומבחן עצמי על־מנת לשוב ולמצוא את המסילה הכבושה, את דרך־המלך שאליה מכוונת התורה