הגיוני משה

"איוולת אדם תסלף דרכו"

על תוכחתו של יוסף לאחיו – תוכחה מבהילה שלא יכלו כלל לענות עליה – אמרו חז״ל: "אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מחם התוכחה" וכוי (בראשית רבה צ״ג). ומדוע כפל הלשון?

מצאנו במסכת תענית (דף ט׳ עמי א) שפגש רבי יוחנן את בנו הקטן של ריש לקיש יושב וקורא את הכתוב "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו". התיישב רבי יוחנן לידו, תמה ואמר: היש דבר בכתובים שאיננו רמוז בתורה? אמר לו הילד: האם דבר זה איננו רמוז? והלוא כתוב (בראשית מ״ב, כ״ח): "ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמור מה זאת עשה א-להים לנו".

ובעצם, מדוע זה תמה רבי יוחנן על שייזעף אדם על ד׳ לאמור ׳הפגעים באים חינם', בלא שיבדוק האיש את איוולתו שלו ואת דרכו? וכי לא ראה רבי יוחנן אנשים שאת אשר קראם מודיעים ואת אשר עשו אינם מודיעים? ועוד: איך הבין הילד את התנהגותם של אחי יוסף שנתרעמו על ד׳ חינם? הלוא כמה פסוקים קודם (פסוק כ״א), אמרו הם, איש אל אחיו, "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת", וברור אפוא שהם דווקא בחנו את דרכם וחיפשו את חטאם אשר גרם לצרתם.

וגם על יוסף קשה: מכיוון שראה את אחיו מתחרטים ומצטערים, מדוע התנכר אליהם ולא הודיעם מיד כי הוא אחיהם?

ונראה לומר, כי פשוט הדבר שלפני מוכרם את אחיהם, ולפני שדנו אותו להורגו, ישבו אחי יוסף לדון, ככל חומר הדין של דיני נפשות. לבטח הם ישבו בכובד ראש, בהכנעה רבה ובזהירות יתירה, והפכו בזכותו ככל האפשר. לא רגש השנאה גרם למסקנתם, ולא פרץ־פתאום היה כאן, אלא הם דנו את דינם רק על־פי שכלם ולפי מה שראו עיניהם, וכך נגמר דינו של יוסף לחובה ומצאוהו חייב מיתה.

ולכן, גם כשראו האחים את כל הצרות והפגעים באים אליהם – וגם כאשר בחנו שוב את מעשיהם, כדינו של אדם שאם רואה הוא שייסורים באים עליו יפשפש במעשיו – בכל־זאת לא יכלו לשפוט כי שגו בדין המכירה. ומכיוון שרק לאחר חשבונות רבים הם חרצו את הדין, ממילא חיזקו את לבם בזה ולא הכירו בטעותם בעיקר הדין; רק עוול קטן – כפגם שנלווה בשולי הדברים – הם מצאו בהתנהגותם. ומהו? 'שלא שמענו בהתחננו אלינו'; דהיינו שאף־על־פי שמידת הדין בוודאי כך היא, ודין אמת ויושר דנו, בכל־זאת הן לא תמיד מעמידים על דין תורה, ואולי צריכים היינו פשוט לרחם על אחינו – לפנים משורת הדין – ולשמוע לתחנוניו.

יוסף הבין את הלוך מחשבתם של אחיו. הוא ראה אפוא את עצמו כ'שלוחא דרחמנא' בזה, לגרום לאחיו כאב – וממש לייסרם – כי אולי על־ידי תוספת מכאוב יביאם לידי הכרה חדשה, שגם בעיקר הדין הם עשו שלא כהוגן. על־כן הוא השיב את כספם אל פי אמתחתם. וכשפתח האחד את שקו והנה כספו בתוכו, הרגישו בזה האחים שאמנם נדרש מהם עתה לפשפש שוב במעשיהם, ולמצוא את החטא הנושן אשר הוא המקור לכל המכאוב. ואולם, האחים – שבטי י־ה אשר כל מעשיהם בחשבון – לא מצאו כל עוול בכפם, ויצא לבם על זה, יען כי חקרו וביקשו את חטאם, דרשו ולא מצאו. על כן תהו במבוכתם ואמרו: "מה זאת עשה א־להים לנו?", כי הכירו שמאת ד' יצאה זאת, אבל לא ידעו על מה.

ואז, "ויגש אליו יהודה" להתחנן לפניו ולבקש את רחמיו על אביו הזקן ועל הנער בנימין, "ולא יכול יוסף להתאפק", "ויאמר יוסף אל אחיו: אני יוסף, העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו". עתה, בזה הרגע, הכירו את טעותם שמלכתחילה, את שגיאתם בעיקר הדין; כי עכשיו הוברר להם שחשבו עליו רעה שלא מן הדין, יען כי רואים הם כי צדק הוא מהם, בגודל ענוותנותו וצדקתו.

כך יתפרש אפוא מהלך הדברים: כבר בירידתם הראשונה למצרים הבינו האחים כי שגו כאשר לא שיתפו בדינם את מידת הרחמים, וזאת בשימם את לבם אל האופן בו הקשיב להם האיש – משנה למלך מצרים – אשר שמע אליהם בהתחננם אליו, והם לא עשו כן לאחיהם, אז בעמק דותן. אבל, עתה, כאשר התוודע יוסף אליהם, הם עמדו על טעותם הנוראה בעיקר הדין, טעות אשר הובילה לשגיאה שאחריה, ולכל סיבוכי הדברים עד הנה.

כי ראו הם את דקות מידותיו של יוסף: בכל העת אשר דיבר אתם קשות, לא עשה זאת בתור יוסף. הלוא יכול היה להוכיחם מיד על פניהם, ולייסרם על מכירתם אותו, ולהענישם, ומדוע שייתנכר אליהם? אלא שיש להבין כי בתור יוסף לא יכול היה לדבר עימם קשות, כי מידה זו זרה היא לו. ואם הוכרח, בציווי ד', לייסרם כדי להחזירם למוטב, חייב היה להתנכר אליהם – כלומר לעשות עצמו נכרי – ולהסתתר תחת בגדים אשר אינם שייכים לו. הסתתרות זו עצמה היתה עבורו נסיון גדול וקשה, והוצרך יוסף לכבוש את מידותיו הטובות בגבורה עצומה. זו הסיבה לכך שיוסף שב לאחוריו לבכות על הכורח הזה, עד שלא יכול עוד להתאפק, ויצא אל אחיו להתוודע אליהם ולומר להם "אני יוסף", כאומר: 'מיד כשאחיכם אני, שוב אין בלבי שום טינה עליכם'.

בכל זה ראו האחים את גדלותו הנפלאה של יוסף ואת מידותיו התרומיות, את צדקותו הנשגבה, את אחוותו ואהבתו אליהם, והתפלאו בעצמם על טעותם איך יכלו לחשדו ברשע. עתה נוכחו האחים, כי הוא־הוא יוסף הצדיק, והם הרשעים, ושכאשר דנוהו בתחילה והרשיעוהו, היה זה עיוות הדין שאין למעלה הימנו, ועל־כך יצא לבם, ונבהלו מפניו. רק עתה הם פקחו אפוא את עיניהם לראות – ברור, כאור היום – את שלא הבינו עד עתה בחשכת הסתבכותם: מה זאת עשה א־להים להם, ועל מה באה להם כל הצרה הזאת.

ואחר הדברים האלה נוכל להבין את מדרש חז"ל על תוכחת יוסף, "אוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה". ה'תוכחה' היתה מכוונת לכך שפשעו לבלתי שומעם את קול אחיהם בהתחננו אליהם, ובכך שלא ריחמוהו לפנים משורת הדין. אך יום ה'דין' מכוון לכך שאם עד עתה חשבו שהדין היה אתם, הנה נוכחו לדעת עכשיו שטעו אז – ואינם יכולים עוד להחזיק בדעתם – כי גם בדין לא יכלו עוד לעמוד.

וכן גם אנו, כאשר נעמוד ליום הדין, ניווכח לראות ולהבין שדברים הרבה אשר חשבנום לטובים וישרים, באמת מעוותים המה מעיקרא; ואף פגמים קטנים, אשר דימינו שרק בבחינת 'תוכחה' הם – שלא עשינו לפנים משורת הדין – יתגלו כפשעים גדולים של עיוות הדין.

וזהו מה שתמה ר' יוחנן על הפסוק "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ד' יזעף לבו". היכן רמוז דבר זה באורייתא – הוא שאל – שדבר קל, איוולת קטנה, תגרום לסמיות־עיניו של אדם, עד כדי כך שאפילו אם ירצה לצעוד בדרך אמת, ויבקש חטאיו בכל כוחו, לא יוכל למוצאם.

והשיב לו ינוקא חריפא, כי בדיוק בדבר זה הוטעו אחי יוסף, כאשר העידה התורה: "ויחרדו איש אל אחיו לאמור: מה זאת עשה א־להים לנו", הרי לנו שבקשו וחפשו, ובשום אופן לא מצאו עוולה במעשיהם, עד שהאיר יוסף את עיניהם באמרו להם "אני יוסף". וכל זאת רק משום ש "איוולת אדם תסלף דרכו": אולי מלכתחילה היה רק פגם קטן, בהשקפתם הבלתי־ישרה על יוסף, "וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום" )ל"ז ד'(; אבל אחר־כך כבר עשתה אותה השנאה את שלה, עד שדמו־הם בעיניהם כמי שעושים מצווה רבה, ובאמת עבירה היתה בידם.

זוהי גם כוונת הכתוב (איכה ג' ל"ט) "מה יתאונן אדם חי, גבר על חטאיו" – מה יזעף על ד' ויתלונן על מצבו המר, אף אם כבר חיפש ובדק בחטאיו ולא מצא שום עוון. תלונה כזאת בלתי הוגנת היא, כי במצב שכזה על האיש להבין כי עומד הוא על דרך לא טובה, יען כי איוולת אדם תסלף את כל דרכו, ועל־כן ממשיך הכתוב )פסוק מ'( ותובע: "נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ד'".

ומזה עלינו ללמוד שלא יסמוך האדם על דעתו. ומה גדולים כשבטי י־ה טעו בסומכם על דעתם עד שלא יכלו לעמוד בפני תוכחת יוסף, קל־וחומר אנו, אזובי הקיר. על כל צרה שלא תבוא, אל לנו להביט אפוא כעל דבר טבעי, אלא יש לראות בה אזהרה ולחפש אחר חטאינו. ואף אם לא מצאנו, מכל־מקום נדע ש"לא הנחש ממית אלא החטא ממית" (שמות־רבה, ג', י"ב); הוא ממית ומעכיר

את האספקלריה המאירה שבאדם, ומסלף את הבחנתו עד שנדמית לו דרכו המעוקלת כישרה. אך כאשר יתמיד אדם בחיפוש אחר שורש הלענה – החטא שגרם לו לסטות – חזקה כי יסייענו ד' למוצאו, ואז ייאור לו מחדש ויהי לו העקוב למישור.