הגיוני משה

אונס ורצון ודין צדק עליון
מניין שנות שיעבוד – על אחת שתיים
איסור אכילת חמץ וגאולת ישראל
קום עשה, אכול מצה
בין מצה שלפני יציאת מצרים לזו שלאחריה
ממקדש הבית לבית המקדש

אונס ורצון ודין צדק עליון

כאשר מצווה הקב"ה את משה "בוא אל פרעה", מוסיף הוא מיד גם את תיאור מצבו הנפשי של פרעה, ואף את התחזית הצפויה, שהיא עילת כל ההתעללות במצרים: "כי אי הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו, למען שיתי אותותי אלה בקרבו".

ומפורסמת הקושיא, היאך יכול הקב"ה להעניש את פרעה – ומדוע ולמה שיעשה כן – אם מלכתחילה כבר ניטלה מפרעה בחירתו החופשית?

וכדי להשיב, עלינו להתבונן אל מצוות התורה והגיונן. "לא תרצח" מצווים אנו; אך יטען הרוצח לזכותו, שכאשר רצח – אנוס היה, שהרי כבר קודם לכן כעס על חברו בשל דבר פעוט, והוויכוחים הסלימו את הכעס עד לנקודת רתיחה, וסוף הטעות לבוא – כאשר כבר לא שלט הרוצח בכעסו, וכל תגובותיו יצאו מכלל שליטה – עד שעמד ושפך ארצה את דם יריבו. ובכן, לכאורה, גם כאן יש לשאול: הרי 'אונס רחמנא פטריה', ומה לי אונס חיצוני ומה לי אונס פנימי?

אלא שעלינו להתבונן גם למצווה נוספת: "לא תשנא את אחיך בלבבך" (ויקרא י״ט י״ז), ומעיר המדרש: "ולא תשנא את אחיך׳ – יכול לא תקללנו לא תכנו ולא תסטרנו? תלמוד לומר: 'בלבבך', לא אמרתי כי אם בשנאה שבלב" (ספרא קדושים פרשה ב' ד').

ייתכן שכאן נעוץ אפוא ההסבר לקושייתנו; שכן אילו אסרה התורה רק את ההכאה, את הקללה או את הרציחה, באמת יכול היה בעל־הדין להתנצל ולומר כי מחמת התגברות השנאה עשיתי זאת, ולא ברצון חופשי. ואולם, צא וראה עתה כי התורה פונה אל האדם ומצווה אותו בעודו נמצא בשלב המוקדם, בהתהוות המקור הראשון העלול להביאו להידרדרות אל העבירה הנוראה. כבר מעתה מצווה הוא להימנע מן העילה הראשונית – מן השנאה – בטרם יגלשו הדברים למצב בו באמת כבר לא תהיה לו בחירה חפשית.

על פי עקרון זה הסביר אבא מורי זצ"ל את מאמרו של קין – "השומר אחי אנכי?" – ואת אופן הידרדרותו אל הרצח. טענתו של קין היתה, כי בעת שהרג את אחיו כבר היה אנוס, מאחר שהמחלוקת הקדומה העמיקה עד לנקודה בה לא היתה עוד דרך חזרה, וממילא לא בבחירתו החופשית הוא רצח. ואולם, הקב"ה לא קיבל את האמתלא הזו. בהשיבו לקין: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", הוא הזכיר לו את מקורו הראשון של החטא, כדברי המדרש שעל ענייני האדמה – ירושת אדם אביהם – נחלקו קין והבל. כך היא אפוא תרעומת הא־להים על קין: אמת, נכון הדבר שבשעת הריגה כבר בבחינת אונס היית, אך היה עליך לעצור בעצמך בשלב השנאה הראשונה, "מן האדמה", ולא לתת לענייני קרקע לגלוש עד שפוך דם. מראש, כאשר עוד היתה הבחירה והשליטה בידיך, חייב היית להבין ולחזות שאם תגבר עליך השנאה – בשל עסקי האדמה – סופך, שיהיו "קול דמי אחיך צועקים אלי".

ממוצא דבר למדנו את העקרון, התקף במעשה כל העבירות, שלא בשעת החטא הממשי – בעשיית העבירה בפועל – תלוי הקולר, אלא באותו 'ראש המדרון', בשלב ההידרדרות הראשון. שם נעוצה חרב הדין – ועל אותו מצב נדון האדם ונענש – כי אז עדיין שרירה וקיימת הבחירה החופשית.

ובאמת, לכאורה, הדין היה נותן, שאפילו אם לבסוף לא נעשתה העבירה – מסיבה חיצונית כלשהי – מכל־מקום יתחייב האדם כאילו עשאה. שהרי אם עבר על "לא תשנא" כבר נטע בלבו את פוטנציאל הרציחה, וראוי הוא להתחייב מיתה, כי הלא כבר גרם לעצמו שיהרוג את חבירו, ומה שיהיה בפועל – אם יישפך הדם או אם לאו – כבר אינו ברצון נפשו.

אלא שחוט של חסד עליון משוך על בני ישראל, שאין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה, ואין הוא גומר את דינו של איש ישראל עד שיעשה בפועל, (להוציא את החריג האחד, שלא היה ולא יהיה: בן סורר ומורה). כי נפשו של האיש הישראלי במקורה טהורה היא, ועל־כן לעולם עדיין יש תקווה שתתגברנה המניעות ולא תיעשה העבירה. או־אז, אפשר כי יודע מחשבות יעיד שלא רק האירועים החיצוניים מנעו את האיש מלחטוא, אלא דווקא סגולת ישראל הפנימית, השואפת תמיד אל הטוב, היא שגברה ועצרה את ההידרדרות אל מיצוי החטא, אל גילוי הרוע.

מכאן יובן גם האמור בפרשת ציצית (במדבר פרק ט"ו, פסוק מ'): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצוותי", כי מרובה היא מידה טובה על מידת פורענות; ואם בעבירות אמרנו שהכל תלוי במחשבה הראשונה – קל־וחומר במצוות. הזכירה, ההתכוונות בכל־לבבנו אל הדביקות בד' ובדרכיו, היא המביאה לקיום המצוות כולן. וכשם שהשנאה הינה פתח פתוח להידרדרות אל תהום עבירות כה רבות, כך האהבה הינה מבוא למצוות כה רבות. "ואהבת את ד' א־להיך" כשער למצוות בין אדם למקום, "ואהבת לרעך כמוך" כשער למצוות בין אדם לחברו.

ועתה נשוב אל הקושיא בה פתחנו, איך העניש הקב"ה את פרעה על שסירב לשלח את בני ישראל מארצו, הרי אנוס היה כי כבר כבד לבו עוד קודם־לכן.

על־פי העקרון שהסברנו כאן – אין כל קושי. שהרי תמיד, וכל חוטא, בשעת עשיית העבירה הריהו כבר בבחינת אנוס, כי כבר קדמה ההידרדרות הראשונית וכבר הביאתו לאותה נקודה בה אין בידו עוד לחזור למוטב. על מה נענש הוא אפוא? הווה אומר: על אותו השלב בו הכריע – בתוך לבו פנימה – לצד הרוע והחטא. ברור כשמש כי פרעה, בפנימיות רצון לבו, לא רצה לשלח את בני ישראל לחופשי; רצונו האמיתי היה לרדות בישראל ולהמשיך לשעבדם, אלא שהמכות הפריעוהו ואילצוהו לשלחם, בעל־כורחו. על־כן, גם אלמלא היה הקב"ה מכביד את לבו – וגם אם אמנם היה משלח לבסוף את בני ישראל בשל המכות אשר ניחתו בו – ראוי היה לעונש, על רצונו להרע, שהרי רצון רע זה הוא לב העבירה, ואילו המשך ההידרדרות לעבירה (או ההימנעות מעשייתה) כבר אינו לגמרי בידו.

ובכן, רק כדי שיהא הדבר ברור לכל – הן לפרעה עצמו והן לבני ישראל ולזרעם, כאשר יספר אב לבנו ולנכדו – החליט הקב"ה להכביד את לב פרעה, שלא יסכים לשלח את ישראל, שינסה להוציא אל הפועל את מחשבתו הרעה. כאשר יינתנו במצרים אותותיו ומופתיו של א־להי ישראל, כאשר יבין גם פרעה הרשע על מה נענש הוא, עד שיצדיק את דינו ויזעק: "ד' הצדיק ואני ועמי הרשעים" (שמות פרק ט' פסוק כ"ז), יתגלה לעין כל כי רק על הקב"ה, צור ישראל, ראוי לגמור את ההלל: "הצור תמים פועלו כי כל דרכיו משפט, א־ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" (דברים פרק ל"ב פסוק ד').