הגיוני משה

מה שואל מעימנו ד'?

"ועתה ישראל מה ד' א-להיך שואל מעמך, כי-אם ליראה את ד׳ א-להיך…" (פרק י' פסוק י״ב).

וידועה שאלתם של חז״ל (ברכות ל״ג עמי בי): "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא?" האם כה זעיר הוא ערך היראה, כעולה לכאורה מן הביטוי "כי-אם", כאילו מדובר בדבר של מה־בכך.

ונראה כי יש להבין זאת בהקשר של דרשה אחרת המבוססת על אותו כתוב עצמו. במסכת מנחות (מ״ג עמי בי), מובאת דרשתו של רבי מאיר: "חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר: 'ועתה ישראל מה ה א-להיך שואל מעמך'"; ומשמע שדורש הוא: אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'.

מכאן יתברר טיבה של יראת ד' בישראל. כי בדתות אחרות, מעיקרי הדת הוא לסבול בייסורים, להימנע מכל תענוגים, ולצער את הגוף והנפש במיני סיגופים. גם בתוך מחנה ישראל ישנם הסבורים כך, אך אין לך שיבוש גדול מזה, שכן כל הבריאה כולה נבראה כדי לשמש את האדם, שייהנה ממנה ובה.

ברכה מפורשת תיקנו חז״ל ליוצא בעונת האביב אל יפי הבריאה, וכך קובע הרמב״ם ברכה זו להלכה (הלכות ברכות פרק י' הלכה י״ג): "היוצא לשדות או לגנות ביומי ניסן וראה אילנות פורחות וניצנים עולים, מברך: 'ברוך אתה ד׳ א-להינו מלך העולם שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ונאות כזד ליהנות בהן בני אדם'". הנה רואים אנו אפוא שההנאה מעולמו של הקב״ה הינה מיסוד חיי האדם והליכותיו, וברכתה קודש, עד שיש לומר כי המונע עצמו ממנה חוטא הוא, כחטאו של נזיר 'שציער את עצמו מן היין' וטעון קרבן כפרה בגין כך.

ברור אפוא שלא יגיע אדם לברך מאה ברכות בכל יום, אם לא יהא לו מגע חי ומלא עם עולם ומלואו, עם יפי הטבע והבריאה, עם מיני מאכל ומשקה, ועם כל הטוב אשר מזמן לנו ד' יתברך.

מעתה יובן שלא דבר קטן שואל ד' מעימנו. היראה איננה משא סבל של ייסורים, אלא – אדרבא – דרישה מורכבת של הנאה ושמחה בכל הטוב, אך מבלי שיפגום הדבר בקשר המלא בין ד' ואדם, מבלי שהאיש ייסתאב בכל הנאותיו ואת ד' יזנח מאחרי גבו. ומוקד הדרישה המורכבת של 'מה ד' א־להיך שואל מעמך' מתבטא בחובת הברכות, לפני ההנאה ולאחריה. כך משריש האדם בנפשו כי הכל־באשר־לכל מן הקב"ה יורד ושופע אל העולם, וידיעה פעילה ומתמדת זו היא הבונה את דרך ישראל ליראה את ד' א־להינו.