הגיוני משה

סנגוריה -עד היכן?

רואים אנו בפרשתנו כמה וכמה לימודי סנגוריה על בני אדם שלכאורה כלל אינם זכאים ללימוד זכות שכזה. ואולם, ניתוח גישתה של התורה כלפי אויבים וחוטאים מאיר לנו באור חדש, ומלמדנו פרק חשוב בדבר היחס הראוי לזולתנו.

ראשית, הציווי "לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו" (פרק כ"ג פסוק ח').

כמה סבל ועינוי סבלו אבותינו תחת יד מצרים, כמה תלאות שיעבוד, ואף גזירת מוות על כל הבן הילוד. ואף־על־פי־כן, מורה לנו התורה כי נותר גם מקום ללימוד סנגוריה: אסור לנו לתעבם, ולכשייתגיירו עלינו לקבלם, ומותרים הם – דור שלישי – לבוא בקהל ד'.

ובכן, יש להסביר שעל־אף כל העינוי אשר גרמו לנו, בכל זאת ניתנים רגשי מצרים כלפינו להבנה. הנה השתכנו בארצם אנשים זרים, פרו וישרצו וירבו ויעצמו, אך לא כפפו את ראשם בפני העם המצרי ותרבותו. הם לא שינו את לשונם ואת מלבושם, הם גרו באיזור מיוחד ושמרו על ייחודם. כל מדינה החוששת לכבודה היתה מרגישה שלא בנועם כלפי מיעוט שכזה, המהווה סכנת אירידנטה ומעין 'מדינה בתוך מדינה', בהבדל מעמלק אשר התנפל עלינו ביוזמת רשע,"אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" (כ״ה י״ח).

אין צריך לומר שהמצרים הרבו להרשיע, ובעקבות מלכם נשטפו באכזריות ורוע כלפי ישראל. הם נענשו על כך מנה אחת אפיים. אך עלינו גם לזכור שעצם העובדה כי "גר היית בארצו", היא נקודת זכות להם: העם המצרי הניח לנו להיות 'גר' ולגור בארצו, הוא לא ניסה לשכנע אותנו להיבלע ולהתבולל בו־עצמו, או לאנוס אותנו לקבל את דתו ואת מנהגיו.

מסתבר אמנם שלכל אומה ולשון אופי המיוחד רק לה. הנה, על עמון ומואב נאסר לבוא בקהל ד' עד עולם, "על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים, בדרך בצאתכם ממצרים, ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך" (כ"ג ה'). גם מבלי שהיו עמים אלה אוייבים לנו, הם ניסו – ברוע לבבם – להחטיאנו, ואף הצליחו בכך. על כן מציין רש"י (כ"ג ט'): "הא למדת שהמחטיא לאדם קשה לו מן ההורגו, שההורגו הורגו בעולם הזה, והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא. לפיכך אדום שקידמם בחרב לא נתעב וכן מצרים שטבעום, ואלו (=עמון ומואב) שהחטיאום – נתעבו".

ומכאן ההבדל ביחסנו שלנו אל האומות הללו: תכונת־נפש רעה קשה עד מאד לשנות, ועל־כן לא יבואו עמון ומואב בקהל, ואנו ניטור להם: "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם" (כ"ג ז'). ואולם, בה־בעת, אין אנו מתייאשים מראש מן המצריים, אשר פתחו באירוח יפה כלפי משפחת בני יעקב, ורק בהמשך הידרדרו אל השיעבוד והרוע. התנערות מאמונת כזב של עבודת כוכבים ומזלות אפשרית היא, ואנו בני ישראל תמיד נושיט יד למבקשים לבוא אל תחת כנפי השכינה, אם אין תכונת הרשע מושרשת בנפשם. על־כן – לאחר מבחן של שלושה דורות גרים – יותרו בניהם של בני־מצרים לבוא בקהל ד'.

ומכאן נעבור ונראה את גישתה של התורה לבני עמנו, כאשר נכשלו בחטא.

הנה בפרשתנו מצווים אנו (כ״ב אי־ב׳): "לא תראה את שור אחיך או את שיו נדחים והתעלמת מהם – השב תשיבם לאחיך. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו, ואספתו אל תוך ביתך והיה עמך עד דרוש אחיך אותו והשבותו לו".

ולעומת זאת, בפרשת משפטים (שמות, פרק כ"ג פסוק ד') הציווי הוא: "כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה, השב תשיבנו לו".

מדרש ההלכה על פרשתנו – (ספרי דברים רכ"ב) – תוהה מדוע הכפילות, שהרי אם קיימת חובת השבה לאוייב, קל־וחומר שקיימת היא לאחיך; ותשובת המדרש היא: "מלמד שלא דברה תורה אלא כנגד היצר". נראה־לומר – בהמשך להגיונה של תורה אשר ראינו לעיל – שפירושה של התשובה הזאת במדרש אינו אלא זה: בא הכתוב ללמד, ולהעלות דרישה, שמצווה אתה להרגיש קירבה גם כלפי אוייבך, כאילו היה הוא אחיך.

ומיהו המוגדר כאויב? על כך ישנן כמה דיעות במדרשי ההלכה לפרשת משפטים:

לדעה אחת זהו גוי עובד אלילים, לדעה אחרת מדובר בגר שחזר לסורו, דעה שלישית היא שכוונת התורה כאן ליהודי משומד, ודעה רביעית טוענת שבאיש־ישראל עצמו הכתוב מדבר, לפי שאם היכה את בנך, או שעשה עמך מריבה, נעשה הוא אויב לשעה. (ר' במכילתא דרבי ישמעאל משפטים – פרשה כ' ד"ה 'שור אויבך'). ומכל־מקום, הא למדת שלכל אלה מצווים אנו להשיב אבידה, שכן עליך לנהוג בהם לעניין זה כפי שנוהג אתה באחיך.

ייתכן שיש לקשור לאותו קו־הוראה גם את הציווי בפסוק הקודם (סוף פרק כ"א): "וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת, ותלית אתו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ… כי קללת א־להים תלוי…". הווה אומר כי אף מי שהורשע בדין ונדון למיתה, גם כלפיו נשמרת עדיין חובת־כבוד מסויימת, כי הן כל אדם נברא בצלם, ונבלת איש גלויה ומושלכת לעולם יש בה משום ביזוי דמות א־להים.

השמירה על צלם א־להים על־ידינו – אנחנו החיים לפני ד' – היא אפוא קו הסנגוריה המתגלה בפרשתנו, סנגוריה אף על גרועים שבאומות וקל־וחומר על חוטאים שבישראל אשר נוטים אנו חסד להם כלאחינו, ואף לאחר מותם מחוייבים אנו כלפיהם בשמירת כבוד אחרון.