הגיוני משה

סיום התורה בברכתו של משה

ברכותיו של משה לשבטי ישראל מסיימות את התורה, ועלינו לשים לב לייחודה של ברכה זו, הבאה מפיו של המיוחד באדם.

חז"ל עומדים על כך שמתקיים רצף של ברכות מאברהם עד משה; זו לשונם בדברים רבה (פרשה י"א): "ומהיכן למדו (ששליח ציבור ממשיך מן המקום בו פסק קודמו)? מאבות העולם… שלא היה אחד מתחיל אלא ממקום שפסק חברו. כיצד? אברהם בירך את יצחק… דכתיב 'ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק' ומה נתן לו?… ר' נחמיה אמר ברכה נתן לו… עמד יצחק לברך את יעקב, אמר: ממקום שפסק אבא משם אני מתחיל. אבא הפסיק ב'ויתן' אף אני מתחיל ב'ויתן'… שנאמר 'ויתן לך א־להים מטל השמים ומשמני הארץ'. ובמה חתם יצחק? בקרייה, שנאמר: 'ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו', עמד יעקב לברך את השבטים, אמר: איני פותח אלא בקרייה, שנאמר: 'ויקרא יעקב אל בניו'. ובמה חתם? ב'וזאת' שנאמר: "וזאת אשר דבר להם אביהם, ויברך אותם'. עמד משה לברך את ישראל, אמר: איני פותח אלא ב'וזאת'; מנין? ממה שקרינו בעניין: 'וזאת הברכה'".

ביאור העניין הוא, שכל אחד בירך עד מקום שידו מגעת. אברהם נתן ליצחק את רכושו, אך את ברכת הארץ עוד לא היה יכול לתת בממש אלא רק להמשיך את הבטחת ד' אליו. ברכת יצחק ליעקב היתה ברכה של טל השמים ומשמני הארץ, אושר ועושר גשמי, שכן הוא כבר ירש את הארץ. כשבירך יעקב את בניו כבר מדובר בשבטים העתידים לנחול את הארץ, ועיקר הברכה התייחס אפוא לחלוקתה של ארץ ישראל.

ומכיוון שעוד טרם ניתנה תורה, לא יכול היה יעקב לברך את בניו בברכת התורה, ועל־כן הפסיק ב'וזאת', מעין רמז לצירוף העתידי: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" (דברים ד' מ"ד). ורק משה רבנו – איש הא־להים – אשר ניתנה לנו תורה על־ידו, עד שנאמר: "תורה ציווה לנו משה", הוא הראוי לברך את העם בברכה א־להית ממש, אשר על־כן פתח במה שסיים יעקב, ואמר "וזאת הברכה".

מה היתה תחושתו של משה באותה שעה?

וודאי ניתן להניח שהיו אלה שעות של שיא עלייתו ודבקותו של משה, איש הא־להים. עומד הוא ברגעים האחרונים של חייו, והוא יודע זאת היטב. נשמתו כבר כמעט דביקה בשמי־השמים העליונים, והוא מעניק את הברכה בהרגשת התפעמות עצומה שמברך הוא את עם ישראל לדורי דורות.

אין ברכה שכזו עומדת ומתקיימת בכוחו של איש; רק כח עליון – רצון הא־להים – הוא שיעמידנה וייתן לה את נצחיותה. על כן נדרש משה למצות את כל העוצמה מהיותו איש הא־להים: שברכתו של משה האיש תהא ממש דבר

הא־להים. בדבקות זו מתעלה משה לדרגת נבואה עילאית, פעילה, ואז מסייע הא־להים לברכתו, והיא יוצאת מבין שניהם.

רק תנאי אחד נדרש כדי שתוכל ברכתו של משה לזרום ממנו אל ישראל ממש כדבר ד': שיהיו הם אותה שעה באחדות מלאה, כולם־כאחד מול מלכם, ואמנם כך מתפרש הכתוב כאן: "ויהי בישורון מלך – (=הוא הקב"ה לדעת רש"י ורמב"ן) – בהתאסף ראשי עם, יחד שבטי ישראל". כי מחלוקת וניגודים בהווה הינם עילה לקטגור לקטרג, ומחסום בפני קליטת ברכה כה נשגבת לעתיד לבוא.

והנה, עיקר ברכתו של משה מתמקדת אמנם בקשר האמיץ שבין ישראל וקונהו, בכך שנעשים הם שותפיו וממשיכיו של הקב"ה ביצירת התורה, וממילא גם מתקיימת ברכת הרצף בין ההווה לעתיד המובטח.

כי התורה שבכתב הינה כל־כולה – כל אות ותג – נתונה לנו מיד ד'; אך המשכה היא התורה שבעל פה, שרק כלליה ניתנו למשה מסיני, וחכמים שבכל דור הם הדורשים והמחדשים. כך מתהווה התלמוד, פרי יצירתו של עם ישראל, כחלק אינטגרלי של התורה, וכך גם לאחר חתימת התלמוד, יצירתם של ראשונים ואחרונים עד עתה, ועד לעתיד לבוא.

צירוף זה של תורה שבכתב עם פועלם הנצחי של ישראל מתבטא גם בכתוב: "מימינו אש־דת למו". שתי המלים הללו נתהוו לאחת: 'דת' היא המצווה הכתובה, החוקה העומדת בקביעות, זוהי התורה שבכתב; 'אש', זהו כח התורה המוסיף והולך, כסנה הבוער באש ואיננו אוכל. כי אין סוף ואין כיבוי לתורה שבעל־פה, המתרעננת כל יום בגילויים חדשים.

ושני היסודות הללו – הקבוע שבכתב והדינמי שבעל־פה – חייבים להיות צמודים זה לזה, כי האחד תלוי ברעהו: תורה שבכתב בלי הבהרתה בתורה שבעל־פה היא זיוף; וכך גם כל גילוי תורה שבעל־פה שאיננו מבוסס על המקובל ממשה מסיני – פסול הוא.

זהו פשר דברי חז"ל במסכת מנחות (כ"ט עמ' ב'), כי "בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב״ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: ריבונו־של־עולם, מי מעכב על ידך (=שחייב אתה להוסיף כתרים לאותיותיך)? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילין של הלכות. אמר לפניו: ריבונו־של־עולם הראהו לי, אמר לו: חזור לאחוריך (=שב מאחור וצפה בבית מדרשו). הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע (רבי עקיבא) לדבר אחד (שצריך טעם), אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו (של משה)״.

הווה אומר שעד שלא נתקררה דעתו של משה לדעת שכל העתיד להתחדש יסודו בסיני, לא יכול היה לעמוד. אך משעה שהוברר שכל זרימת נהר התורה שבעל־פה קשורה ונובעת מן המקור, נחה דעתו ויכול היה לעמוד ולברך את שבטי ישראל ב'וזאת הברכה', ברכה מופלאה להיותו של העם לדורותיו צמוד לבורא העולם – הבוחר בעמו ישראל – ביצירת התורה.

וככלות משה לברך את העם – תמו ימיו. ואולם, אין לומר כי מת ועבר מן העולם. לא רק זכרו של האדם הגדול בענקים חי עימנו, אלא הוא עצמו מלווה אותנו לדור דור. ״ולא ידע איש את קבורתו״, כי משה רבנו לא מת!

חי הוא בתורתו בתוך עם ישראל. על־ידי התורה נעשה הוא לחלק בלתי־ נפרד מנצח ישראל, כי גם במותו"לא כהתה עינו ולא נס לחה"; התורה – תורת משה – היא לחלוחית חיינו, וממש כעיניים היא לנו, ומילותיה האחרונות יוכיחו: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ד' פנים אל פנים… לעיני כל ישראל".