אור היהדות - פרשת וישלח

פחדו של הצדיק ותפילתו

פחדו של יעקב
דרכה של תורה
כוחו של יוסף
סכנת הדרכים

שירת המלאך
תכסיסי היצר 
מטרת היצר
תחבולות שונות של היצר

פחדו של הצדיק ותפילתו

לפי המדרש (בראשית רבה עה, יג) נשא יעקב את עיניו וראה מרחוק שעשו בא לקראתו, תלה עיניו במרום ובכה וביקש רחמים מלפני הקב"ה. ה' שמע תפילתו והבטיחו שהוא יושיעו מכל צרותיו וכו'.

מדוע "מרחוק" ומדוע "מכל צרותיו"? ומדוע פחד מעשו בעוד שהקב״ה כבר הבטיח לו בלכתו לחרן: "הנה אנכי עמך ושמרתיך וגו' והשבותיך וגו' ". נבאר בכמה דרכים.

א. לא מפני עשיו הפרטי פחד יעקב, אלא מפני עשו הכללי שיבוא לאחר זמן על בניו מרחוק, כלומר, בדורות המאוחרים. ולכן ה' הבטיחו שיעמוד לו בכל צרותיו (ועיין רמב"ן בריש הפרשה).

ב. עוד פירוש: כתיב (משלי כה, כו): "מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע", ומפרשים, כמו שמעין אינו נרפש כך לא ימוט הצדיק, וכמו שהמעין נרפש, כך הצדיק כשמט ליפול. והרי בזה תרתי דסתרי!

אפשר לפרש כך: בעצם מהו עניין התפילה, וכי אפשר לשנות דעתו ורצונו של הקב"ה? אך הקב"ה הוא מקור הטוב, וכמו מראה כשאדם עומד מולה הוא רואה את עצמו, ואם מתרחק ממנה אינו רואה את עצמו, כן אם יתקרב אל מקור הטוב — טוב לו, ואם לא — לא. התפילה מהווה אמצעי להתקרב אל השי"ת.

וזהו "מעין נרפש". כי מעין אינו נרפש, וכמו־כן צדיק לא ימוט, במה דברים אמורים? כשיש לצדיק בטחון חזק, כמו מעין שיש לו כותלי בור חזקים. אבל אם בטחונו, כלומר כותלי בורו, רפויים — אז הוא נופל, אך בכוח התפילה יכול הוא שוב להתקרב אל ה'.

ג. להלן מותח המדרש ביקורת על יעקב: עשו משול לכלב נובח בשוק. אם הוא הולך ובא לפגוע בך, למה לך לנגוע באזניו. התורה הקפידה עם יעקב על שהתחשב בעשו, ואבד מעט מהחוזק שלו ונרתע מפניו.

והכל משום עבירה גוררת עבירה. כי אצל יעקב כתיב: "ויצא… וילך חרנה" — כל מחשבותיו כבר היו בחרן עד שקפצה לו הארץ, עזב את באר שבע ואת שם ועבר וביקש לו תכלית מדומה.

ומפני זה פחד מעשו

וזהו שיעקב ראה את עשו בא, והשתומם איך ומדוע ראה פתאום את עשו ופחד ממנו. אין זה אלא "מרחוק", כלומר מפני שעמד רחוק מהקב"ה; ואז התחיל להתפלל ולעשות תשובה.

פחדו של יעקב

יעקב בלכתו נגד עשיו אמר "קטנוני מכל החסדים" ופחד ממנו. ומקשה המדרש איך לא בטח בהקב"ה שאמר לו (כח, טו): "והנה אנכי עמך"’ (ראה רש״י לב, י) אלא ירא שמא יגרום החטא (ברכות ד,א). וקשה איך זה פתאום פחד מפני החטא, הלא תחילה אמר עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי וידע בעצמו שלא חטא?

ועוד קשה: מדוע כשחילק את המחנות העמיד את יוסף באחרונה; רש"י מבאר מפני שחיבבו ביותר, ואין זו דרך ליעקב אבינו; גם אין דוחין נפש מפני נפש; ומדוע לא התקנאו בו אחיו הפעם כמו שהתקנאו בכתונת הפסים?

דרכה של תורה

חז"ל אמרו (אבות ו, ד): "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל" וכו' וקשה האין רשות לעוסק בתורה לאכול גם דבר יותר טוב? אמנם חז"ל אמרו (בברכות ז,א): "צדיק וטוב לו צדיק גמור, צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור", וקשה להבין, מי זה נקרא צדיק שאינו גמור — אם לא הלך בדרך התורה והמצוה הלא אין הוא צדיק כלל, ואם רק כפר במצוה אחת הרי הוא אפיקורס? ומתרץ הגאון ר"י מוולוז'ין: אדם המתחיל בעבודת ה' מוטב לו להיות מסתפק במועט, כי היזהרו מבני עניים שמהם תצא תורה, ואילו העשירות והנאות העולם מביאות את האדם להיסח הדעת מעבודת ה', והאומר מה נאה אילן זה מתחייב בנפשו! בעל כרחו הוא בא לידי נסיונות רבים ואי אפשר לו לעמוד בהם. אמנם כאשר נתחנך ונתרגל בקיום התורה והמצוה, אפשר לו לשנות את דרכי חייו וליהנות מן העולם כדי צרכיו, והרי הוא כחולה, שתחילה הוא נזקק למאכלים ידועים בלבד, וכיון ששב לאיתנו יכול לאכול מה שלבו חפץ.

ובזה יבואר "כך דרכה של תורה" כלומר תחילה כשאדם מתחיל ללכת בדרכה של תורה והוא עודנו נער, אז התרופה היותר טובה כדי להינצל מנסיון ומבזיון ומכל מכשול ותקלה היא, שלא יאכל אלא פת במלח, היינו שיחיה חיים של הסתפקות במועט ולא ירדוף אחרי התאוות אפילו מן המותרות, רק ישים כל מגמתו להגות בתורה, ואח"כ כשירכוש לו הרבה תורה ומצוות, אז יכול ללכת הלאה, בבחינת אשריך וטוב לך, ליהנות מן העולם כפי רצונו.

וזהו "צדיק ורע לו — צדיק שאינו גמור", כלומר צדיק המתחיל בעבודתו ולא גמר עדיין את תפקידו, הרי הוא נתון בסכנה גדולה אם ייכנס אל תוך החיים הגשמיים בשני רגלים ויאכל מכל עצי הגן, כי אדם הראשון ע"י אכילה מכל עצי הגן, בהתעורר תאוותו בא לידי אכילת עץ הדעת. וזאת היתה ערמתו של הנחש להתחבל בטענה "אף כי אמר אלוקים לא תאכלו מכל עץ הגן".

תחילה לא יטעום האדם אלא מעט, וכשירגיש בעצמו שהוא כבר חזק ואיתן נגד כל פגעי הזמן, אז יאכל כאוות נפשו, וזהו "צדיק וטוב לו — צדיק גמור" כלומר, צדיק שכבר נשלם ונגמר בצדקתו ואין לו לפחד עוד.

ולכן כשיעקב ראה את עצמו בתוך מלחמה מפנים ומאחור בבחינת צדיק ורע לו, אז חשב שעדיין איננו צדיק גמור, ואף אם לא חטא כלל, הרי גם לא הגיע למדריגת השלימות כראוי לו.

כוחו של יוסף

את הפסוק "ויהי לי שור וחמור" מבאר המדרש (בראשית רבה עה, יב): "שור זה יוסף", הנקרא שור; "חמור זה יששכר", הנקרא חמור, ואין הוא מפחד מפני עשו, שיבוא בכוח "על חרבך תחיה", בחשבו, שיעקב בהיותו בבית לבן התרחק מן התורה ונתקיים אצלו "כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך". אמר לו יעקב, אל תחשוב כן כי ב״ה יש אתי יוסף הנקרא שור, ועליו אומר הכתוב: (עובדיה א, יח) "בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשיו לקש", ונמצא אתי גם יששכר העוסק בתורה.

והנה בתחילת דרכו פחד יעקב שמא לא  הגיע לשלמות והוא חייב לבקשת עצות ותחבולות טבעיות להנצל מיד עשיו. אז נשא עיניו "מרחוק", ראה עצמו במצבו העתידי, לאחר השתדלות לתקן מדותיו ולרכוש את כל המעלות והסגולות של צדיק גמור ואז יהיה בבחינת "צדיק וטוב לו".

מצבו העתידי כולל סגולות בניו: יוסף הכובש את יצרו, וישככר העוסק בתורה, וכן את כחה של רחל המבכה על בניה ומעוררת אותם לתשובה, "רחל ויוסף אחרונים". בכוחה של רחל המבכה על בניה ומעוררת אותם לתשובה ובכוחו של יוסף הכובש את יצרו ואומר לשטן: גירא בעיניך!

סכנת הדרכים

עוד יש לומר בענין הברכות, כי תחילה לא חפץ יצחק לתת את הברכות ליעקב: הוא פחד, שהברכות ע"ד עושר זמני ותענוגות עוה"ז, יזיקו לנשמתו לחיים הרוחניים של יעקב, שתפקידו הוא לשבת באהלה של תורה ולא לרדוף אחר תענוגות העולם, המוציאים את האדם מן העולם כדברי הכתוב (דברים לב, טו): "וישמן ישורון ויבעט", וכמו שאנו רואים בדברי ימינו, כי כל עוד חיינו על אדמתנו בלי דאגה ופחד, עזבנו מקור מים חיים והלכנו אחר בעלים ואשתרות. אמנם כשגלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו והלכנו לגולה, אז קמה נשמת ישראל לתחייה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין כד,א) על הפסוק (איכה ג, ו) "במחשכים הושיבני": זו תלמודה של בבל, כי דוקא בהיותם במחשכים תחת יד נוגש התפתח הרוח הישראלי בבית המדרש באופן נפלא, והודות לתקופה הבבלית זכינו לתלמוד בבלי, הספר הענקי של ישראל.

וע"ז אמרו חז"ל (אבות ג, ב): "הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאילמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו". כי האדם בטבעו הוא מזיק יותר גדול מחיה, שאינה מזקת את בני מינה, וגם כח ההזק אינו כל כך גדול כהיזקו של אדם המשתמש בכל מיני כלי זיין. ולכן פחד יצחק מאוד בראותו שנכשל ועצתו הופרה, ומעתה יהיה עשו לרועץ ליעקב, ויעקב ישתמש בכלי זיינו של עשו, והתורה מה תהה עליה.

ואכן אנו רואים את התוצאות, כי יעקב אחרי שקיבל את הברכות עזב את שם ועבר, הלך אל לבן, עבד באשה ובאשה שמר ארבע־עשרה שנה, ואח"כ הוסיף עוד שש שנים עבור צאן ובקר. וחז"ל אמרו (מגילה ג,א) שאם פתאום נפל פחד על אדם ידע ש"אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי". וזאת הבין יעקב, אחר שלמרות הבטחות ה' נפל פחד נורא עליו, אז הבין שחטא בזאת שישב בבית לבן ולא עסק בתורה. וזאת כוונת התורה "וישלח יעקב מלאכים … כה תאמרו לאדוני לעשיו" כלומר, לא שיגידו זאת לעשו, כי לאחר שאביו בירך אותו "הוי גביר לאחיך" אין לו רשות לקרוא לעשו אדון, אבל הוא אמר זאת לעצמו, כיוון שאני רואה, כי למרות הברכות נפל עלי פחדו של עשו והוא נעשה האדון ואני העבד. משמע שזה בא לי מפני ש"עם לבן גרתי ואחר עד עתה"; עזבתי את התורה "ויהי לי שור וחמור". באותה שעה החליט לעזוב את עשרו וגדולתו, לפרוש מהם ולחיות חיים פשוטים, להסתפק בלחם לאכול ובבגד ללבוש. וזוהי כוונת התורה "ויותר יעקב לבדו" — אמרו חז"ל (חולין צא,א) ששב לקחת פכים קטנים, לא משום שיעקב היה קמצן וסיכן את עצמו בשביל פכים קטנים; אלא הוא החליט לשוב בתשובה ולהסתפק מכאן ואילך בפכים קטנים. "ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא כי לא יכול לו". ומדוע לא נאבק עם אברהם ועם יצחק, כי ביעקב מצא איזו פירצה; ואף־על־פי־כן ניצחו יעקב בסוף.

שירת המלאך

"ויאבק איש עמו עד עלות השחר… ויאמר שלחני כי עלה השחר". במסכת חולין (צא,ב) מפרש: "ומיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה". וקשה להבין כוונת הגמרא — מדוע אך ורק בשעה זו הגיע זמנו לומר שירה?

חז"ל גם אמרו (שם, א), מר אמר כת"ח נדמה לו ומר אמר כעכו״ם נדמה לו (שרו של עשיו) ובמה מחלוקתם?

תכסיסי היצר

שרו של עשיו זה היצר המשתדל בכל כוחו להחטיא את האדם, ויש לו דרכים ותחבולות שונות. פעם בא אל האדם בדמות עכו"ם וגזלן, כלומר מגרה בו את התאווה ומכריחו לחטוא בע״כ גם כשהוא יודע גודל העוון, אבל הוא כחומר ביד היוצר ואין בכוחו להימלט מן היצר ועושה את רצונו בע"כ כאסור בנחושתים, וכעומד תחת היפנוזה.

אך לפעמים יבוא אל האדם בלבוש ת״ח, כלומר כידיד נאמן, המבקש רק את טובתו והוא מוכיח לו בהרבה ראיות מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים, שאין במעשה אשר יעשה שום חטא ועוון, ואדרבה למצוה רבה ייחשב לו, ואז האדם מחוסר אונים לעמוד כנגד היצר המביא אותו לידי הכרה שהוא הולך בדרך נכונה ואין שום עוול במעשיו. וגם לאחר שהיצר יעזבהו לא יבוא לעולם לידי חרטה, כי לא מצא במעשהו שום עוול.

לכן אמרו חז"ל (ברכות ה,א): ש"לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע … אם ניצחו מוטב ואם לאו — יעסוק בתורה,… אם ניצחו מוטב, ואם לאו — יזכור לו יום המיתה…". היינו אם היצר בא אליך כעכו"ם להילחם בך מלחמת תנופה אז אין לך עצה אחרת אלא להזכיר לו את יום המיתה, ובזאת תחליש את כוח התאוה והיא תעזוב אותך, כי ללמוד תורה עם עכו"ם אי אפשר, כי עכו״ם שעסק בתורה חייב מיתה; אין לעכו"ם שום הבנה לתורה, ואין נגדו שום תחבולה אחרת מיום המיתה.

אמנם אם יבוא אצלך כת"ח, בראיות ובהוכחות שאין זו עבירה אלא מצוה, אז אם פגע בך מנוול זה משכהו לביה"ט פתח לו את הגמרא ואת ספרי המוסר והראה לו כי אך שקר יסודו.

מטרת היצר

והנה היצר שהקב"ה ברא ונתן באדם, אינו ח"ו לרע לו, כי מפי עליון לא תצאנה הרעות. אלא אדרבה להיטיב לו, לצרפו ולבחנו כמו שאמר התנא (סוף אבות): "רצה הקב״ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", ו"לפום צערא אגרא" (אבות סוף פרק ה). אמנם מטרתו של היצר היא להסית את האדם לחטא, אך אם האדם התגבר כארי וכבש את יצרו הלוא הגיע בזה לשלימות, השליח עשה את שליחותו והביא את האדם לידי נסיון, אך אם האדם עמד בנסיון — אשריו וטוב לו.

וזוהי כוונת התורה "ויאבק איש עמו כל חלילה עד עלות השחר", כי כל תחבולתו של היצר, אם הוא רוצה להביא את האדם לידי חטא הוא להכות את האדם בסנוורים, שלא יכיר את האמת, את הטוב ואת הרע, כמו שהתורה אמרה (דברים כח, כט): "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העוור באפלה", אף שעוור אינו רואה גם ביום בכל זאת אחרים רואים אותו ומוליכים אותו, אבל בלילה הוא אינו רואה ואינו נראה.

וכן אם אדם עובר עבירה בזדון, אחרים הרואים שבדעתו לעבור עבירה, מוכיחים אותו ומונעים אותו מלחטוא.

אז מה עושה היצרי הוא מביא חושך ועלטה על האדם הוא מסמא את עיניו ועיני אחרים על ידי זה שהוא מתלבש בטלית דרבנן ועוטף את העבירה שלבוש של איזו מצוה כגון "נשף חגיגי" בשביל איזה דבר צדקה וכדומה. ואז מי יוכיחו? ואין לאדם עצה אחרת אלא לעסוק בתורה או לקרוא ק"ש, כלומר ע"י לימוד התורה ועשיית המצוות ידליק אור, ואם עשיית המצווה לא נמשלה אלא לאור קטן, כי נר מצוה, כמו איזו מנורת כיס שאורה אינו חזק כ"כ הרי נמשלה התורה לאור גדול, ותורה אור, ואז כשהתורה תאיר לו את הדרך יכיר את האמת ויבחר בחיים.

ויאבק איש עמו בדרך כל הלילה עד עלות השחר, עד שעלה בידי האדם להדליק נר מצוה ולהאיר שמשה של תורה, אך כיון שהבוקר האיר, מיד — ויאמר שלחני, עתה נגמרה מלאכתי, עשיתי שליחותי.

עד יעקב לא היה איש שהיצר הביאו לכ"כ הרבה נסיונות. והוא שאמר יעקב: "עם לבן גרתי ותריייג מצות שמרתי".

יעקב היה הראשון שנאבק עם היצר במלחמת תנופה פנים אל פנים, פעם בהזכירו יום המיתה ופעם ע"י ק"ש ולימוד התורה, עד שהיצר ראה, שאין לו עוד שום סיכוי להכשיל את יעקב. א"כ זו הפעם הראשונה שהיצר מילא את תפקידו, וזו גם הפעם הראשונה שהוא יכול לומר שירה, שירה אמיתית לאחר שמילא את תפקידו בתור שליח ה', אשר תכליתו אינה לנצח אלא להיות מנוצח.

ולכן אמר מיום שנבראתי לא הגיע זמני לומר שירה כזו…

תחבולות שונות של היצר

אפשר עוד לבאר כוונת חז"ל שנדמה לו כת"ח וכעכו"ם, כי בזמן היותנו בגלות, משתמשים שונאינו בתחבולות שונות לעקור את האומה הישראלית, העומדת כקוץ בעיניהם ותורתה היא כמחאה גדולה נגד מעשי התעתועים שלהם. פעם הם באים כעכו"ם בגזירות קשות ורעות כאנטיוכוס שאמר לישראל "כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל" (בראשית רבה ב, ד). ומה זה 'על קרן השור'? כלומר, אם תרצו להסתלק מן התורה ברצון מוטב, ואם לאו אנגח אתכם כשור בקרנו עד כדי להמית.

ופעם בראותם שעם קשה עורף אנחנו, נכונים תמיד לעלות על המוקד ובוחרים במיתת קדושים מאשר לעבור על דת ח"ו, אז הופכים את הסדר ומשנים את הטקטיקה שלהם ומלבישים את הזאב בעור של כבש, היינו פותחים לנו את שעריהם, מקרבים ומחבקים אותנו, מכניסים את בנינו תחת כנפי הקולטורה שלהם, ובזאת חושבים לכבות את נר ישראל.

אולם יעקב ההיסטורי בן בנו של יעקב סבא רואה את הרשת שהאומות פורשות לנו והוא אוחז באמצעים כדי להינצל מהם.

דילוג לתוכן