"ותן טל ומטר לברכה"

5. זמן בקשת גשמים בחוץ לארץ

בגמרא מובא (תענית י, א):

תניא, חנניה אומר, ובגולה עד ששים בתקופה[1].

כלומר, בחוץ לארץ מתחילים לשאול גשמים "שישים יום אחרי התקופה". באיזה תאריך מדובר?

הבית יוסף כתב (סימן קיז ס"ק ו) שזה יוצא בתאריך – 4 או 5 בצדמבר, כלשונו:

וכתב הר"ד אבודרהם, ויום ס' יבוא בכ"ב מנובימבר"י (ד' דעצעמבר), אם היה אותו פיברי"ר מכ"ח יום. אבל אם היה פיברי"ר מכ"ט יום, תהיה השאלה בכ"ג נובימבר"י (ה' דעצעמבר), כי תקופת תשרי, לעולם שבעה ימים קודם (ד' או ה' אקטבר"י).

כוונתו בציטוט דברי הר"ד אבודרהם, שבתאריכים הלועזים, חל יום השישים לתקופה חל ב-4 או ב-5 לדצמבר.

חכמי התלמוד החליטו לקבוע שישים ימים אלה, על פי טבע האקלים של בבל, כמו שכתב הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל ד סימן י), הביאו בית יוסף (שם ס"ק ט):

ראוי לילך אחר השנים והמקומות והזמן, דבבל שוכנת על מים רבים, ולא צריכים גשמים עד שישים לתקופה, או היה זמן הזרע מאוחר בבבל.

הרי כי הגשמים בבבל, אם היו יורדים לפני שישים יום אלה, לא היה בהם צורך. או שהרטיבות הייתה מזיקה לפירות שבשדות.

ויש לשאול, הרי כל זה נכון רק לבבל, ולמקומות שאקלימם דומה לאקלים הבבלי. אך מדוע כל ארצות חוץ לארץ תלויים לפי הטבע של בבל, ולא על פי האקלים של ארץ ישראל?

מלבד זאת יש לתמוה, הרי במקומות רבים, הקרקע זקוקה לגשמים הרבה לפני ה4 או 5 בדצמבר.

וכבר תמה על זאת הרא"ש (שו"ת שם) וזה לשונו:

כמו שהוכחתי שכל ארץ וארץ לפי צרכה שואלת ומזכרת, דכמו שארץ ישראל ובבל חלוקים במנהגם בשאלה והזכרה, ואל עושין לפי צרכן ואלו לפי צרכן, הוא הדין שאר ארצות, דמאי שנא…

כל אלו הדברים דנתי לפני רבותי באשכנז, ולא היה אדם מערער לדברי אלא שאמרו אין אנו צריכין לשנות המנהג באשכנז, כי אין עצירת גשמים מצוי שם, והרבה פעמים התבואה מתקלקלת מפני רוב הגשמים. כשיצאתי מאשכנז ועברתי דרך פרובינצא שמעתי במונפישליר שהו מזכירים הגשמים בז' במרחשון וישר מאוד בעיני, ואמרתי לחכמי מונפישליר תרצתם לי קושיא אחת… שאמרו מה שאנו שואלין בשבעה במרחשון, כך הנהיגו חכמים הראשונים.

כלומר, בארצות שטבע האקלים שלהם דומה לארץ ישראל, אך מתבקש הוא שיתחילו לבקש גשמים לפחות כמו בארץ ישראל, החל מז' במרחשוון. ובאמת העיד הרא"ש, שכך נהגו בפְּרוֹבַאנְס (מחוז בדרום צרפת), והחלו לבקש גשמים כבר בשבעה במרחשוון. כי זה מה שהתאים, לאקלים שלהם.

לו הייתה ההלכה נקבעת לכל ארצות חוץ לארץ, להתחיל בבקשת גשמים כמו בארץ ישראל, היה הדבר מובן, כי ארצנו הקדושה, היא ראש לכל הארצות. כמו שנקבע בנוסח ברכת המזון: אדם אוכל לחם בגלות המרה, בעודו נרדף על ידי הגויים, ואומר "נודה לך ה' א־להינו על ארץ חמדה טובה ורחבה". היהודי נזכר בארץ ישראל, ומתחבר אליה.

אבל בדין בקשת מטר, שינו ולא קבעו את הכלל לפי ארץ ישראל, אלא לפי יהודי בבל, הלא פלא הוא!

אפשר לדחוק ולומר, שהדבר תלוי בעובדה היסטורית. כלומר, יהודי חוץ לארץ הגיעו לארצם מתוך גלות בבל. הלא בבלה גלו לראשונה, ומשם התפזרו היהודים לשאר ארצות. לכן שמרו על מנהג אבותיהם שבבבל, והמשיכו לבקש גשמים, שישים יום אחרי התקופה.

אבל יותר נראה ליישב ללא דוחק, באופן המניח את הדעת.

מצינו בהלכות ארבעה מינים, שאתרוג חסר, פסול ביום הראשון, בו המצווה היא מן התורה. כי הפסוק אומר וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר, ודרשו חז"ל (סוכה לד, ב):

וּלְקַחְתֶּם, שתהא לקיחה תמה.

אכן בשאר הימים, כיון שהמצווה היא מדרבנן, האתרוג למרות שהוא חסר, עדיין כשר. ממשיכה הגמרא ומספרת, עובדה תמוהה:

והא ר' חנינא מטביל בה ונפיק בה.

מפרש רש"י (ד"ה והא):

רבי חנינא מטביל בה – אוכל מקצתו.

ונפיק – ויוצא ידי חובתו בנותר, ומברך עליו. והא דנקט מטביל, שכל מאכלם על ידי טיבול היה, כדאמר בפסחים (קז, ב) השמש מטביל בבני מעיים, רבי יצחק מטביל בירקא.

במילים אחרות, אחרי היום הראשון, היה רבי חנינא מטביל את אתרוגו ברוטב כלשהו, ונושך בו כדי לאכול מעט מאתרוגו. ובשאר ימי החג, קיים עמו את המצווה.

השאלה כמו מתבקשת מאליה: נכון הדבר שאתרוג זה כשר (ואף שזה עצמו תמוה, שכן "כל מה דתקון רבנן, כעין דאורייתא תקון", ומדוע שינו מדאורייתא), אבל למה לקלקל בידיים?!?

לכן נראה שרבי חנינא, כמו גם חכמים בתקנתם, רצו להזכיר לכל ישראל, שהמצווה אינה שלמה, כל עוד בית המקדש לא בנוי. הרי מחוץ לירושלים, אפילו בזמן שהיה בית המקדש קיים, המצווה היא רק מדרבנן בשאר הימים, ובקשו לפרסם לכל, לבלתי יטעו לחשוב שהיא מדאורייתא. כל שכן, בזמן שאין בית המקדש קיים.

כך גם בענייננו: הפוסקים לא שינו את תאריכי בקשת הגשמים, כדי להזכיר לנו. דעו שאתם בגלות, וכל זמן שלא נבנה בית המקדש, הגאולה השלימה עדיין לא הגיעה. לכן ראינו צורך לקבוע את תאריך בקשת גשמים דווקא על פי בבל, ולא על פי ארץ ישראל. כדי שהיהודים לא יחושו בביתם בגלות, כאילו שם הוא מקומם הטבעי והנכון. לא ולא, אין זה מקומכם הטבעי, אלא בארץ ישראל.

[1].    כדי להבין את הנושא, חשוב לדעת מהי תקופה. תקופה מתייחסת ל"עונה", ויש ארבע תקופות בשנה המייצגות את ארבע העונות: סתיו, חורף, אביב וקיץ. תקופת תשרי מתייחסת לסתיו, תקופת טבת לחורף, תקופת ניסן לאביב ותקופת תמוז לקיץ. אורך התקופה קשור להבנת אורך שנת השמש, שכן העונות תלויות בשנה זו ולא בשנת הירח.

      אורך שנת השמש הוא 365 ימים, 5 שעות, 48 דקות ו-46 שניות. שני אמוראים, רב אדא ושמואל, חישבו את אורך השנה, ותוצאותיהם דומות למקובל כיום. לפי החישוב של רב אדא (עליו מבוסס הלוח העברי), אורך השנה הוא 365 ימים, 5 שעות, 997/1080 חלקים של שעה ו-48 רגעים, שהם 48/76 חלקי חלקים, שהם 365 ימים, 5 שעות, 55 דקות ו-25 שניות. זהו פער של שבע דקות בשנה מהאורך המקובל כיום. לפי החישוב  של שמואל, אורך השנה הוא 365 ימים ו-6 שעות, מה שמוביל לפער של כ-12 דקות בשנה, לעומת המקובל כיום.

      התקופות הן העונות, והן מחולקות לארבע תקופות: 1. תקופת תשרי – הסתיו, מתחילה ב-23 בספטמבר, כשהיום והלילה שווים. 2. תקופת טבת – החורף, מתחילה ב-22 בדצמבר, אז הלילה הוא הארוך ביותר. 3. תקופת ניסן – האביב, מתחילה ב-21 במרץ, כשהיום והלילה שווים. 4. תקופת תמוז – הקיץ, מתחילה ב-21 ביוני.

      התקופות מחושבות לפי הלוח של שמואל. עם השנים, מאז שהחלו בספירת שנים לפי חשבונו של שמואל, נוצר פער בין המציאות המדעית למציאות ההלכתית. לכן למעשה, הסטייה של 12 דקות בכל שנה, לאחר 1800 שנה, יצרה פער של בערך שבועיים.