קיצורי הלכות ברכת הנהנין

בסוגריים מרובעים מובאות ההפניות לשו”ע.

בדרך כלל מובאת הפניה לסעיף בלבד, כשהסימן הוא הסימן המובא בכותרת למשל: [א]. כשההפניה לסימן אחר, יצויין הסימן עם גרש, והסעיף ללא גרש למשל: [א’, א].

הפניה לסעיף כוללת את דברי המחבר והרמ”א, ואף את דברינו בפירושם.

הפניה לדברינו בס”ק מצויינת בסוגריים עגולים למשל: [(א)]. מספר בסוגריים מציין הערה באותו סימן, והציון [הק] מפנה להקדמתנו לסימן.

ברכות הנהנין (סימנים ר”ב-רי”ז)

דיני ברכת “בורא פרי העץ” (סימן ר”ב)

1. על פירות האילן, שהוא עץ שגזעו נשאר משנה לשנה ורק פירותיו מתחדשים, מברכים “בורא פרי העץ” [א].
2. ברכה זו היא רק על פירות בשלים. אך על פרי המצוי בתחילת הבשלתו מברכים “שהכול” [ב]. וכן על פרי פגום שלא יבשיל לעולם [ט].
3. ישנם פירות החורגים מכלל זה, והכל הולך אחר כוונת בני האדם בנטיעת עצים אלו. למשל, בזן של שקדים מרים מברכים “העץ” על השקדים דווקא כשהם קטנים, וכן על הגדולים אם קולים אותם. אבל על השקדים המרים הגדולים לא יברך כלל אם אוכלם כפי שהם [ה].
4. אם אוכל גלעין של פרי ואינו אוכל את הפרי, יברך “שהכול” [(יב)].
5. רסק פרי המכיל את הפרי כולו – אם הפרי ניכר בו, כרסק תמרים, ברכתו העץ. ואם לאו, יש הנוהגים לברך עליו “שהכול” ויש הנוהגים לברך “העץ”; ואם אין לו מנהג יברך “שהכול” [ז].
6. על מיץ הענבים תיקנו חכמים לברך “בורא פרי הגפן”, בין אם הוא חי, מבושל או מתובל, כל עוד היין הוא רוב המשקה [א].
7. שמן הזית, על אף היותו חשוב, לא נועד לשתייה כמות שהוא. שתייתו כמשקה נחשבת למזיקה, ואין מברכים עליה כלל [ד]. ואם שותה מעט לצורך רפואה ונהנה מכך, יברך “שהכול” [(טו)].
8. על מיצי שאר פירות מברך “שהכול” [ח].
9. מים ששרה בהם פרות, אפילו אם קיבלו את טעם הפרי – ברכתם “שהכול” [י]. ואם שרה צימוקים לחים במים שלושה ימים, ברכתם “הגפן”. אבל אם שרה צימוקים פחות מזמן זה, או ששרה שאר פירות משבעת המינים במים – ישנו ספק מה לברך לאחר שתייתם, ולכן טוב לשתותם רק בתוך הסעודה [יא]. ואם שתה אותם שלא בתוך הסעודה, לא יברך ברכה אחרונה [(לט)].
10. פירות שדרך לאוכלם רק כשהם חיים, אם אכלם מבושלים ברכתם “שהכול”. וכן להפך: אם דרך לאוכלם רק מבושלים, אם אכלם חיים מברך “שהכול” [יב].
11. פירות שדרך אכילתם היא רק בתור תבלין, אם אוכלם כשהם חיים אין לברך עליהם [טז]. אולם אם דרכם להיאכל גם כמו שהם, יברך עליהם את ברכתם [יז-יח].
12. אם מסתפק אם לברך “העץ” או “אדמה” – יברך “אדמה”. ואם אינו יודע כלל מה לברך – יברך “שהכול” [יח]. אולם יש להקפיד ללמוד את דיני הברכות, ולא להגיע לספקות אלו [(ס)].

ברכת פירות-האדמה והירקות (סימן ר”ג)

1. על כל היוצא מהארץ, וכן על פירות של צמחים שענפיהם מתחדשים בכל שנה, וכן על צמחים חד-שנתיים הנזרעים בכל שנה מחדש – מברכים “בורא פרי האדמה” [א; ר”ה א].
2. אילן סרק שיש לו פירות שאפשר בדוחק לאוכלם, ברכתם “שהכול” [ד]; דוגמה לדבר הם פירות ההדס [ה].
3. תבלין שראוי לאכילה כשהוא חי, כגון זנגביל, אם ייבשו כך שאין הוא ראוי לאכילה כמו שהוא, וחזר ותיקנו לאכילה על ידי מרקחת – מברכים עליו את ברכתו המקורית [ו].
4. עלי בשמים הראויים למאכל שומרים על ברכתם גם כאשר הם שחוקים ומעורבים עם סוכר [ז].
5. ירק שהדרך לאוכלו חי ומבושל, בשני המצבים ברכתו “האדמה”. ירק שהדרך לאכלו רק באחד מהמצבים, ברכתו “האדמה” בדרכו העיקרית, ואם אכלו שלא כדרכו מברך “שהכול” [ר”ה, ב].
6. על מרק ירקות שיש בו חתיכות ירק, טוב שיברך “בורא פרי האדמה” על הירק עצמו, ובכך יפטור גם את המרק. ואם אין בו חתיכות, יברך “שהכול” [ר”ה, (ח)].
7. על מיץ מירקות סחוטים יברך “שהכול” [ר”ה ג].
8. ירקות קצוצים ברכתם “האדמה” [ר”ה, ד], וירקות מרוסקים לגמרי ברכתם “שהכול” [(1)].

דין ברכת “שהכל” (סימן ר”ד)

1. על מאכל שאין גידולו מן הארץ מברכים “שהכול נהיה בדברו” [א].
2. על מאכל שגידולו מן הארץ, אלא שנאכל רק על ידי הדחק, כגון פרי טרם הבשלתו, תבשיל שהתקלקל או יין שהחמיץ, מברכים “שהכול” [א].
3. מאכל או משקה שהאדם אינו נהנה מטעמו, אלא אוכלו לרפואה בלבד – אין מברכים עליו כלל [ח].
4. על מים ששותה אדם מחמת הצמא מברך “שהכל”. אבל אם שותה אותם משום שנחנק ממאכל כלשהו לא יברך עליהם [ז], וכן אין לברך אם שותה אותם כדי לבלוע תרופה [(מב)].
5. עבר ואכל דבר איסור – אינו מברך עליו [קצ”ו א]. אבל אם אכל זאת בהיתר, כגון במקום הסכנה – לדעת המחבר יברך, וכן נוהגים האשכנזים [ט], אבל יש מפוסקי הספרדים שכתבו שלא יברך [(מד)].
6. דבש או סוכר שמעורבים בהם צמחים או פירות שונים – אם הפירות הם העיקר, כמיני ריבות – יברך “העץ” או “האדמה”, כברכת אותו הפרי; ואם הדבש הוא העיקר, יברך “שהכול” [יא. רי”ב].
7. מאכל שמסופק בברכתו – יברך עליו “שהכל” [יג].

דיני ברכת “בורא מיני מזונות” (סימן ר”ח)

1. על חמשת מיני דגן שהכין מהם (או מהקמח שלהם) תבשיל [ב], וכן על פת הבאה בכסנין, מברכים “בורא מיני מזונות” [קס”ח, ו].
2. תבשיל או מאפה שיש בו מחמשת מיני דגן (או קמח שלהם), וכן רכיבים נוספים או שאר קמחים – מברכים עליו “בורא מיני מזונות” אף אם הדגן הוא המיעוט בתבשיל [ב, ט], אלא אם כן הדגן בא רק כדי לגבש את אותו המאכל ולא כדי לתת טעם [ב].

3. אם מסופק אם הקמח בא לזון או לדבק – טוב להחמיר ולאכול מאכל זה בתוך סעודה [ג].
4. אם אוכל את גרעיני הדגן כמו שהם, יברך לפניהם “בורא פרי האדמה”, ואחריהם “בורא נפשות” [ד].
5. קמח מבושל במים כעין דייסה, אם הוא עבה וראוי ללעיסה – ברכתו “מזונות”, ואם נוזלי וראוי לשתייה – “שהכול” [ו].
6. שונה ברכת האורז משאר קטניות, שאף על פי שאינו מחמשת מיני הדגן, מברכים לפניו “מזונות”. אולם ברכתו האחרונה היא “בורא נפשות”, ככל הקטניות [ז].

דיני הפסק וטעות בברכות הנהנין (סימן ר”ו)

1. בירך על פירות האילן “בורא פרי האדמה” – יצא, אבל אם בירך על פירות האדמה “בורא פרי העץ” – לא יצא. לכן אם הוא מסופק בפרי אם הוא פרי עץ או פרי אדמה, מברך “בורא פרי האדמה”. ועל הכול, אם בירך “שהכול” – יצא, ואפילו על לחם ויין [א].
2. מהלכות המברך: יש לאכול מיד בסיום הברכה; יש לברך בקול כך שישמיע לאוזניו; מותר לברך בכל שפה שמבין; אין לברך ערום ולא כאשר לבו רואה את הערווה; אין לברך בגילוי ראש [ג].
3. טוב להחזיק ביד ימינו את המאכל שעליו הוא מברך [ד].
4. יש לברך כשהמאכל לפניו. ובדיעבד אם בירך כשהמאכל לא היה לפניו, אבל היה ברור לו שעוד יגיע אליו – אינו חוזר ומברך. ואם בירך כראוי כשהמאכל לפניו, הברכה חלה גם על מאכלים שלא היו לפניו, אם בשעת הברכה הייתה סבירות שיאכל מהם [ה].
5. אם בירך על מאכל ולבסוף לא אכלו (כגון שנפל מידו, או שגילה שהוא מקולקל), אם התכוון לאכול רק מאכל זה – ברכתו אינה ברכה וצריך לחזור ולברך שנית על מה שירצה לאכול, ואפילו אם היה מונח לפניו בשעת הברכה. אבל אם הייתה כוונתו מראש לאכול גם מאכלים נוספים שלפניו – אינו חוזר ומברך [ו].
6. בכל מקום שאמרנו שבירך ולא יצא, נמצא שאמר שם שמים לבטלה, ולכן יאמר “ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד”. ואם לא סיים ברכתו, ורק אמר “ברוך אתה ה'”, ישלים “למדני חוקך” [ו].

ברכת “בורא נפשות” (סימן ר”ז)

1. אם אכל כזית ממאכלים שמברכים לפניהם “העץ” (מלבד פירות שנשתבחה בהם הארץ), “האדמה” ו”שהכול”, מברך לאחר אכילתו: “בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱ־לֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן, עַל כָּל מַה שֶׁבָּרָאתָ לְהַחֲיוֹת בָּהֶם נֶפֶשׁ כָּל חָי. בָּרוּךְ חֵי הָעוֹלָמִים” [א].

דיני ברכה אחת מעין שלוש (סימן ר”ח)

1. על חמשת מיני דגן, וכן על חמשת הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל (גפן, תאנה, רימון, זית ותמר), יברך אחרי אכילתם ברכה אחת מעין שלוש [א].
2. יזכיר את המאכל בתחילת הברכה ובסופה. נוסח תחילת הברכה, אם אכל מיני מזונות: “על המחיה ועל הכלכלה”; אם שתה יין: “ועל הגפן ועל פרי הגפן”; ואם אכל פירות שנשתבחה בהם הארץ: “על העץ ועל פרי העץ”. אם אכל יותר ממין אחד, כגון שאכל מזונות ושתה יין, יזכיר בברכתו את כל מה שאכל [יב].
3. נוסח חתימת הברכה: “על הארץ ועל המחיה”; “על הארץ ועל פרי הגפן”; “על הארץ ועל הפירות”. וגם כאן מזכיר כל מה שאכל [יב]. על פירות מארץ ישראל מסיים “על הארץ ועל פירותיה” [י], וכן על יין מארץ ישראל – “ועל פרי גפנה”.
4. בשבת, יום-טוב וראש חודש יש להזכיר מעין המאורע [יב].
5. ברכת “על העץ ועל פרי העץ” פוטרת גם פירות שלא משבעת המינים. לכן אם אכל תפוחים ותמרים, יברך אחריהם רק ברכה אחת מעין שלוש [יג].
6. ברכת “על הגפן ועל פרי הגפן” פוטרת גם שאר משקים [טז].

שיעור האכילה בברכות הנהנין (סימן ר”י)

1. על כל אכילה, גם ששיעורה קטן מאוד, יש לברך ברכה ראשונה [א].
2. הטועם בזמן הכנת תבשיל לדעת אם הוא טוב, לא יברך אם אינו טועם שיעור רביעית לנוזל [ב] וכזית למוצק [(ט)].
3. השיעור לברכה אחרונה הוא כזית (27 מ”ל) למאכל, ורביעית (86 מ”ל) למשקה [א].

דיני קדימה בברכות (סימן רי”א)

1. אדם שמונחים לפניו מספר מאכלים שברכתם שווה, אם יש שם פרי משבעת המינים יברך עליו, ואם אין – יברך על המאכל החביב עליו בדרך כלל [א-ב].
2. היו לפניו כמה מפירות שבעת המינים – יברך על הפרי הקרוב יותר למילה “ארץ” בפסוק המתאר את שבעת המינים; והיינו שסדר קדימות הפירות לברכה הוא: זיתים, ענבים, תמרים, תאנים ורימונים. ומאפה מקמח חיטה קודם למאפה מקמח שעורה [ד].
3. אם מונחים לפניו מספר מאכלים שברכתם שונה, יברך עליהם על פי הסדר הבא: המוציא, מזונות, הגפן, העץ, אדמה ושהכול. ונתנו לכך חכמים סימן לזיכרון: מג”ע א”ש [ג-ו].

שהעיקר פוטר את הטפל (סימן רי”ב)

1. האוכל מאכל עיקרי ועמו מאכל הטפל לו, מברך על העיקר ופוטר את הטפל. וכך הדין בין בברכה ראשונה ובין בברכה אחרונה [א].
2. סוג ראשון של עיקר וטפל: כשמאכלים שונים נאכלים יחד (כגון אורז ואפונה), יברך על המאכל המהווה את רוב התערובת [א].
3. סוג שני של עיקר וטפל: אם אוכל מאכל אחד רק לצורך המאכל השני, כגון פת הנאכלת רק להפגת המליחות של הדג המלוח [א].
4. סוג שלישי של עיקר וטפל: כאשר הטפל בא כדי להחזיק את העיקר, כגון רקיק שבא רק לשם המאכל שעליו [ב].
5. אם אוכל את הטפל לבדו לפני שאוכל את העיקר – יברך ראשית על הטפל, וכשיאכל את העיקר יברך גם עליו. ובמקרה של ספק אם יש כאן עיקר וטפל יש שהציעו לאכול את הטפל קודם, וכך יהיה חיוב לכל הדעות לברך עליו [א].
6. אם הטפל חביב עליו, מציע הרמ”א שיאכל אותו קודם, וכך יברך עליו, ולא יפטרנו בברכת העיקר [א].

הוצאת אחרים בברכות הנהנין (סימן רי”ג)

1. אדם יכול להוציא את חברו ידי חובה בברכות הנהנין אם מתקיימים חמשת התנאים הבאים:

א. המברך והשומע יושבים לאכול יחד [א].  

ב. גם המברך נהנה מברכה זו [ב].

ג. השומע מקשיב לכל הברכה [ג].

ד. המברך מכוון להוציא [ג].

ה. השומע מכוון לצאת [ג].

2. בזמננו לא נהוג להוציא אחרים בברכות הנהנין (מלבד בברכת “המוציא” על לחם משנה), אלא כל אחד מברך לעצמו [(י)].

עניית אמן ונוסח הברכות (סימן רט”ו)

1. בכל ברכה חייבים להזכיר את המילים “ה’ א־להינו מלך העולם”, ואם לא הזכיר – חוזר [רי”ד, א].
2. אין לענות אמן לאחר ברכת עצמו בברכות הנהנין ובברכות המצוות. ובברכות שבתפילה, לדעת האשכנזים עונה על ברכת עצמו רק בברכת “בונה ירושלים” שבברכת המזון, ולדעת הספרדים גם לאחר ברכות נוספות, והן: “ישתבח”, “יהללוך”, “המברך את עמו ישראל בשלום” שבסיום העמידה, “שומר עמו ישראל לעד”, וכן לאחר ברכות ההפטרה [א].
3. אין עונים אמן אחר מי שמברך ברכה לבטלה [ד].
4. כאשר קטן לומד ברכות או קריאות, יכולים הקטן ומלמדו לומר את שם ה’. כאשר קטן מברך לצורך לימוד – אין עונים אחריו אמן; אבל עונים אמן אחר קטן שבירך לפני אכילה או שבירך ברכה שמחוייב בה מדין חינוך [ג].

ברכת הריח (סימן רט”ז)

1. חובה לברך לפני הנאה מריח [א].
2. על ריח הבא מצמח רב שנתי או מצמח שענפיו קשים, מברכים “בורא עצי בשמים”, ובכלל זה ההדס והוורד. ועל צמח שגבעולו רך ואינו צמח רב שנתי מברכים “בורא עשבי בשמים” [ב].
3. צמח שראוי לאכילה, אם נוטלו כדי להריחו יברך “הנותן ריח טוב בפירות”, ואף אם מתכוון גם לאוכלו [ב].
4. ברכה כללית על בשמים היא “בורא מיני בשמים”. מברכים אותה על בושם המופק מהחי [א], על בושם סינטטי [(ו)], וכן כאשר הוא מסתפק אם לברך “עצי בשמים” או “עשבי בשמים” [א].
5. היו לפניו מספר מיני בשמים, יברך תחילה “עצי בשמים”, אחר כך “עשבי בשמים”, ולבסוף “בורא מיני בשמים” [י].
6. אם מריח תערובת של ריחות, יברך עליה לפי רוב התערובת [רי”ז, ח].
7. שמן מבוסם שהצמח שנתן לו את ריחו נמצא בו, יברך עליו את ברכת אותו הצמח [ו].
8. שמן מבושם שהצמח שנתן לו את ריחו אינו נמצא בו, נחלקו הפוסקים האם לברך עליו כלל; ומורה המחבר שמידת חסידות היא שלא לטלו כדי להריח בו [ו]. והוא הדין לאתרוג של מצווה [יד].

ברכת הבושם והמוגמר (סימן רי”ז)

3. מברכים על בושם רק אם הוא נועד כדי שיריחו אותו, ולא אם נעשה להפגת ריחות רעים. לכן אין מברכים על בושם שנועד להפיג ריח רע בבית הכיסא או שהונח ליד המת להפיג ריחו, וכן לא על דיאודורנט [ב].
4. אין מברכים על בושם שאסור להריחו. לכן גבר לא יברך על בושם הנמצא על אישה האסורה עליו [ד], וכן אין מברכים על ריח שיש חשש שמקורו בעבודה זרה [ה-ז].
5. אין מברכים על “ריח שאין לו עיקר”, כגון בגד שספג ריח של בושם [ג].