סימן ס"ו – דין הפסק בקריאת שמע וברכותיה, ובו י' סעיפים

ראינו שיש לקרוא את שמע וברכותיה ברצף, וכי אין להפסיק בהן; בסימן זה מבואר שלפעמים מותר להפסיק. להיתר זה מובא לימוד בתלמוד הירושלמי: "ודברת בם – מכאן שיש לך רשות לדבר בם"[1]. בסימן זה נלמד לאיזה צורך מותר להפסיק.

סעיף א

^אבין הפרקים (א) שואל בשלום אדם נכבד, ומשיב שלום לכל אדם (ב). ובאמצע (ג) שואל בשלום מי שהוא ירא ממנו, ^בכגון אביו או רבו, או מי שהוא גדול ממנו בחכמה (ד), וכל שכן מלך או אנס (ה); ומשיב שלום לאדם נכבד. ^גואפילו באמצע הפסוק (ו), ^דחוץ מפסוק 'שמע ישראל' ^הו'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', שלא יפסיק בהם כלל (ז), אם לא מפני מי שירא שמא יהרגנו (ח).

^אברכות י"ג ע"א וכר' יהודה.  ^בלפירוש הגאונים והרא״ש.  ^גירושלמי ד׳ ע״ב.  ^דכן מצא הב"י כתוב.  ^הבית יוסף.

• בין הפרקים – כלומר בין קטע לקטע. מקומות אלו מפורטים בסעיף ה'.
• לכל אדם – אי אמירת שלום לאדם נכבד יש בה חוסר כבוד כלפיו, ולכן התירו אפילו לשאול בשלומו לכתחילה[2]. אבל בסתם אדם הפגיעה היא רק אם לא עונים לו, ולכן בזה התירו רק לענות.
• באמצע – באמצע הפרשייה או הברכה, כפי שיפורט בהמשך.
• בחכמה – בכל אלו יש חובת כבוד ויראה מהתורה, ואין להשהות את אמירת השלום להם. ובשאר אדם ימשיך תפילתו עד סוף הפרשיה, ורק אז יגיד שלום.
• או אנס – אנס הוא אדם אלים. זהו כמובן סוג אחר של יראה, שחושש שמא יכעס האנס על כך שאינו אומר שלום.
• באמצע הפסוק – כלומר שאין הבדל בין אמצע הפסוק לסופו, ושניהם במעמד זהה של "אמצע הפרק".
• כלל – ראינו בסימנים הקודמים שלדעת המחבר הפסוק הראשון של פרשת "שמע" חיובו מהתורה, ובו עיקר קבלת עול מלכות שמים, ולכן מובן שהאיסור להפסיק בו הוא חמור יותר[3]. המשפט "ברוך שם כבוד מלכותו…" הוא מדרבנן לכל הדעות, אלא שהוא נגרר אחרי הפסוק "שמע ישראל", ונחשב לעניין זה כחלק ממנו. הסיבה לכך היא שיש בו הצהרת אמונה בנצחיות הבורא, והרי הוא כעין הסבר למילה "אחד"; ולכן גם בו אין להפסיק כלל. וכיוון שהוא משפט קצר, בשעת הצורך יאמר אותו בזריזות, ויענה אחריו לדברים המותרים באמצע פרק.
• שמא יהרגנו – שאין דבר העומד בפני פיקוח נפש[4].

סעיף ב

^ואם שכח להניח ציצית ותפילין, יכול להפסיק בין הפרקים להניחם, ויברך עליהם (ט). הגה: ויש אומרים שלא יברך עליהם עד אחר התפלה (ב"י), והכי נהוג לענין טלית (י).

^ושבלי הלקט.

• ויברך עליהם – על התפילין יברך כל אחד כמנהגו: ספרדים ברכה אחת, ואשכנזים שתי ברכות ואמירת בשכמל"ו[5]; שהואיל ויש לקרוא קריאת שמע ולהתפלל עם תפילין (כפי שראינו בסימן כ"ה סעיף ד), הרי זו הפסקה לצורך התפילה. המשנה ברורה כתב שאם נזדמנו לו תפילין כשקורא את שמע לא ימתין עד סוף הפרק להניחם, "כי כל תיבה ותיבה של ק"ש מצווה שיהיה עליו תפילין"[6]. ולהלכה נראה שבני אשכנז יניחו מיד, וימתינו עם ברכתם עד סוף הפרק[7], והספרדים ימתינו עם הנחתם עד סוף הפרק[8].
• לעניין טלית – ההבדל בין מצוַת תפילין למצות ציצית הוא שעל האדם מוטל חיוב להניח תפילין, וחיוב זה גורר גם את הברכה עליהן. לכן אם נזדמנו לו תפילין רק באמצע קריאת שמע או ברכותיה – יניחן ויברך עליהן בין הפרקים. אולם במצוַת ציצית אין אדם חייב אלא אם כן לובש בגד של ארבע כנפות, ולכן אף שראוי להתפלל עם טלית, לדעת הרמ"א ברכת מצווה זו אינה מתירה להפסיק בקריאת שמע[9].

להלכה, האשכנזים נוהגים כפסק הרמ"א, שמותר להפסיק בקריאת שמע וברכותיה באמצע הפרק רק לברכת תפילין, ואילו על הטלית יברך לאחר תפילת העמידה. הספרדים לעומתם נוהגים כדברי המחבר,  שמפסיקים בין הפרקים גם לברכת טלית[10].

סעיף ג

^זלקדיש ולקדושה ולברכו, מפסיק אפילו באמצע הפסוק (יא). וכן למודים, אבל לא יאמר אלא תיבת 'מודים' בלבד (יב). הגה: וכן בברכו לא יאמר 'יתברך וישתבח' כו' (יג) (ב"י בשם אבודרהם). וי"א דאמן שעונין אחר ברכת האל הקדוש ואחר שומע תפלה יש לו דין קדושה, ויוכל לענות אותם בקריאת שמע (טור בשם סמ"ק), וכן עיקר (יד). ולכל הני מילי פוסקים, מכל שכן באומר תחנונים (טו) (תשובת הרשב"א).

^זסמ"ק ורבנו יונה והרא״ש ורוב המפרשים.

• אפילו באמצע הפסוק – אין מפסיקים בתפילה כדי לענות "אמן" על סתם ברכה, שכיוון שעסוק בשבחו של מקום, לא יפסיק לשבח אחר. ומלמדנו כאן המחבר שמפסיקים לברכו, לקדיש ולקדושה, שקדושתם גדולה והם אינם נאמרים אלא במניין, ולא יפרוש בהם מהציבור.

בקדיש עונה לחמשת ה"אמנים" שבחלקו הראשון (הנקרא "חצי קדיש")[11], מפני שזה עיקר הקדיש. ולנוסח אשכנז עונים רק "אמן יהא שמיה רבה" עד "עלמיא", ואמן שלאחר "דאמירן בעלמא" (מ"ב ס"ק ז). בקדושה מפסיק רק לפסוקי הקדושה: "קדוש קדוש" ו"ברוך כבוד". נחלקו אחרונים האם יפסיק גם לפסוק "ימלוך", ונראה שבקריאת שמע וברכותיה לא יפסיק לפסוק זה, אולם בפסוקי דזמרה יפסיק, כי פסוק זה הוא חלק מהפסוקים המזמרים לה', ואינו נחשב להפסק. ואינו אומר את פיוטי הקדושה המקשרים בין הפסוקים (כ"נקדישך" ו"לעומתם" וכיו"ב).

אם נזדמנה לו ברכה עוברת, כברכת הרעמים, שלא יוכל לברכה אחר כך – נראה שלא יברך[12]. וברכת "אשר יצר" לא יברך, אלא ימתין עד אחר תפילת העמידה[13].

• תיבת 'מודים' בלבד – ואף שׁוחה באמירתה, משום שאין לו לפרוש מן הציבור בעת שכולם שוחים ומודים לה'. הסכמת האחרונים (משנה ברורה, כף החיים והבן איש חי) בעניין זה היא לומר את שלוש המילים "מודים אנחנו לך", ולדעתם אין כאן רק חשש פרישה מהציבור, אלא ישנה חשיבות בעצם אמירת מילים אלה.
• 'יתברך וישתבח' וכו' – אמירה זו התבארה בדברי הרמ"א בסימן נ"ז. וגם לשיטת הרמ"א תוספת זו אינה מעיקר הענייה לברכו.
• וכן עיקר – כי ברכת "הא-ל הקדוש" חותמת את שלוש הברכות הראשונות, שהן כיחידה אחת, ושל "שומע תפילה" חותמת את הברכות האמצעיות. לכן עניות אלו חשובות יותר, ולדעת הרמ"א מותרות באמצע הפרק. ואין זו דעת המחבר .
• באומר תחנונים – מדובר בתחנונים הנאמרים בסוף תפילת העמידה קודם שעוקר רגליו, שמעמדם מורכב: מחד גיסא הוא עדיין עומד לפני ה', שהרי לא עקר רגליו, ומאידך גיסא הם אינם מעיקר תפילת העמידה. ומבאר הרמ"א שדין ההפסקה בהם כדין ההפסקה בקריאת שמע ובברכותיה.

סעיף ד

כהן שהיה קורא קריאת שמע וקראוהו לקרות בתורה (טז) – ^חיש מי שאומר שמפסיק (יז), ^טויש מי שאומר שאינו מפסיק (יח), והלכה כדבריו (יט).

^חבעל המנהיג.  ^טהרשב״א בתשובה.

• לקרות בתורה – כלומר לעלות לתורה. ולאו דווקא כהן, הוא הדין לישראל[14].
• שמפסיק – משום שאם מפסיקים לכבוד הבריות, כל שכן שצריך להפסיק לכבוד התורה. ואם לא יעלה ייֵראה כאילו מזלזל בה.
• שאינו מפסיק – משום שאחר יכול לעלות, ולכן אין כאן חשש לכבוד התורה. וכאמור, לשיטה זו אפילו אם אין שם כהן אלא הוא – לא יעלה[15].
• והלכה כדבריו – וכך נוהגים הספרדים. מכך שהרמ"א לא העיר כלום משמע שגם הוא סובר שלא יעלה, אולם למעשה הסכמת הפוסקים האחרונים האשכנזים שיפסיק ויעלה[16]. ויש שרוצים להתיר דווקא בבין הפרקים, אולם המשנה ברורה כתב שהמנהג להפסיק אפילו באמצע הפרק. לכתחילה ישתדלו להיזהר ולא לקוראו, מכיוון שסוף סוף דעת המחבר והרמ"א היא שלא יעלה. ואם בכל זאת קראוהו ועלה, ישתדל להגיע לבין הפרקים עד שיעלה, ורק יקשיב לקורא ולא יאמר עמו. ולגבי הקורא בתורה כתב המשנה ברורה (ס"ק כ"ו): "אם ספר התורה מונח על השולחן ואין להם מי שיוכל לקרות בה… יכול להפסיק מפני כבוד התורה"[17].

סעיף ה

^יואלו הן בין הפרקים: בין ברכה ראשונה לשניה; בין שניה לשמע; בין שמע לוהיה אם שמוע; בין והיה אם שמוע לויאמר. אבל בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק (כ), ^כשלא להפסיק בין ה' לאמת (כא), אלא יאמר: 'אני ה' א-להיכם אמת', ואז יפסיק כדין באמצע הפרק.

^יברכות י"ג ע"א.  ^כשם י״ד ע"א.

• לא יפסיק – לפני המילה "אמת" לא יפסיק כלל, אפילו לדברים המותרים בתוך הפרק.
• בין ה' לאמת – הפרשה האחרונה של קריאת שמע מסתיימת במילים "אני ה' א-להיכם", והברכה הסמוכה לאחריה מתחילה במילה "אמת". ואף שהמילים באות מתפילות שונות, הראשונה היא חלק מקריאת שמע והשנייה מברכותיה, הן מהוות יחד צירוף מספר ירמיהו (י',י), שנאמר בו ברצף "ה' א-להים אמת"; וקבעו חכמים שיש לצרף את המילה "אמת" לסוף קריאת שמע, ולומר בסופה "ה' א-להיכם אמת", וזאת משום שחותמו של הקב"ה אמת, וראוי בפרשיות העוסקות ביסודות האמונה לסיים ולהכריז בקול שהקב"ה הוא האמת המוחלטת בעולם.

סעיף ו

^לאם פסק מפני היראה או הכבוד אחר שאמר 'אמת' (כב), או שסיים קודם החזן וסמך 'ה' א-להיכם' עם 'אמת' וממתין שיתחיל החזן ושיאמר עמו – אינו צריך לחזור ולומר פעם אחרת 'אמת' (כג).

^לברכות י"ד ע"ב וכרבא.

• שאמר 'אמת' – דבר המותר לעשות, כפי שראינו בסעיף הקודם.
• פעם אחרת 'אמת' – כיוון שהמילה "אמת" פותחת את הברכה שלאחר קריאת שמע, היה מקום לחשוב שאם הפסיק או שהה אחריה, אפילו בהיתר, עליו לחזור על המילה "אמת", כדי לצרף אותה גם להמשך. אולם השולחן ערוך פוסק שאין לחזור עליה, ואין לומר את המילה "אמת" פעמיים[18].

סעיף ז

^מאינו אומר אמן אחר גאל ישראל, משום דהוי הפסק (כד). הגה: ויש אומרים דעונין אמן, וכן נוהגין לענות אחר השליח ציבור אמן (כה). אבל אם התפלל לבד אין עונין אמן, כדלקמן סימן רט"ו (כו) (טור).

^מלדעת ר״מ בפרק א' מהלכות ברכות, ועל פי הזהר.

• הפסק – לשיטת המחבר יש לענות אמן בסוף כל מקבץ של ברכות, אפילו כשמתפלל ביחידות[19]; כאן, באופן מיוחד, פוסק המחבר שלאחר ברכות קריאת שמע של שחרית אין לומר אמן, מפני שיש לסמוך גאולה לתפילה[20]. דין סמיכת הגאולה לתפילה יתבאר בסעיף הבא.
• אמן – לדעה זו אין בכך הפסק, כיוון שה"אמן" נחשב כחלק מהברכה. וצריך להיזהר לסיים קצת לפני שליח הציבור כדי שלא ייחשב כעונה אחרי ברכת עצמו. מצד שני אין למהר לסיים הרבה לפני החזן, משום שאז חייב להתחיל מיד את תפילת העמידה[21]. ומציע המשנה ברורה שיסיים "גאל ישראל" יחד עם שליח הציבור, ואז לא יצטרך לענות אמן[22].
• סימן רט"ו – ושם מבאר הרמ"א שאין לענות אמן על ברכות עצמו.

סעיף ח

^נצריך לסמוך גאולה לתפילה, ולא יפסיק לאחר שאמר 'גאל ישראל' (כז); ^סרק אם אירעו אונס שלא הניח תפילין ונזדמנו לו בין גאולה לתפלה מניח אז (כח), ^עולא יברך עליהם עד אחר שיתפלל; ^פאבל טלית לא יניח אז (כט). ואם עד שלא אמר 'גאל ישראל' נזדמנו לו טלית ותפילין – מניחם, ולא יברך עליהם עד אחר תפילה (ל). הגה: ויש אומרים שקודם 'גאל ישראל' יברך על התפילין, והכי נהוג (לא) (תוספות, ומרדכי, והגהות מיימוני פ"ג מהלכות קריאת שמע).

^נברכות ט' ע"ב.  ^סשם י״ד ע"ב.  ^עשם בתוספות בשם ר' משה מקוצי.  ^פבית יוסף.

• גאל ישראל – אמרו חכמים שמצווה לסמוך גאולה לתפילה, היינו שמיד לאחר הברכה שלאחר קריאת שמע, החותמת "ברוך אתה ה' גאל ישראל", יש להתחיל בתפילת העמידה, ואין להפסיק ביניהן כלל. סמיכות זו מבטאת שגם לאחר שהקב"ה גואל אותנו, אנו איננו שוכחים שאנו תלויים בו בכל רגע, ולכן מיד אנו מבקשים עזרתו ומתפללים.
• מניח אז – החובה היא להניח תפילין לכל הפחות לקריאת שמע ולתפילה (כפי שראינו בסימן כ"ה סעיף ד), ולכן ההנחה היא צורך התפילה, ואינה הפסק. אך לא יברך עד אחר שיתפלל, כי הרי "ברכות אינן מעכבות"[23]. וזו ראיה נוספת לחשיבות הנחת התפילין בזמן תפילת העמידה[24].
• לא יניח אז – כיוון שכפי שראינו (בס"ק י'), חובת הציצית (בניגוד לתפילין) קיימת רק כשלובש בגד של ארבע כנפות. ואף שלכתחילה יש להתעטף בטלית לתפילה – אין זה חיוב גמור, ולכן אין להפסיק בין גאולה לתפילה לעיטוף בטלית.
• עד אחר התפילה – כלומר שיניח טלית ותפילין באמצע ברכת קריאת שמע, ולאחר תפילת העמידה ימשמש בהן ויברך עליהן.
• והכי נהוג – לשיטה זו, כיוון שחובה להניח תפילין בעבור תפילת העמידה, הרי שהברכה המלווה את ההנחה היא חלק מהחובה, ומותרת באמצע הפרק (וכאמור, טלית אינה חובה גמורה, ולכן עליה לא יברך). ראינו סברה זו ברמ"א גם לגבי עניית אמן אחר גאל ישראל, שלשיטתו דברים אלו נחשבים כצורכי התפילה, ואינם הפסק[25].

סעיף ט

^צאין לענות קדיש וקדושה בין גאולה לתפילה. ^קוכיצד עושה, ממתין ב'שירה חדשה' כדי לענות (לב).

^צתוספות שם בדף י"ג ע"ב, והמרדכי שם.  ^קמהרי״ק בסימן מ״ב בשם רבנו תם.

• כדי לענות – סעיף זה עוסק באדם שהגיע באיחור לתפילה, או שמתפלל לאט יותר מהציבור, ורואה שאם יתחיל את תפילת העמידה לא יספיק לענות לקדיש או לקדושה. במקרה כזה לא ימתין בסוף הברכה, שהלא אין להפסיק בין גאולה לתפילה, אלא ימתין לפני כן, באמצע ברכת הגאולה. וכיוון שהחתימה צריכה להיות המשך של הברכה, כותב המחבר שלכתחילה לא יפסיק ממש לפני החתימה, אלא מעט קודם, לפני המילים "שירה חדשה". ואם המתין לפני החתימה, מציעים האחרונים שלאחר הקדיש או הקדושה יחזור ויתחיל מ"שירה חדשה"[26].

סעיף י

^רכל מי שלא אמר 'אמת ויציב' שחרית (לג), ו'אמת ואמונה' ערבית (לד), לא יצא ^שידי חובת המצוה כתקנה (לה). הגה: מי שהוא אנוס ודחוק ואין לו פנאי להתפלל מיד אחר קריאת שמע, יקרא קריאת שמע עד 'אמת', וימתין לומר שאר הברכות עד שיתפלל, שאז יאמר ויציב ונכון וכו' ויתפלל, כדי שיסמוך גאולה לתפילה (לו) (ב"י בשם רוקח סי' שכ"א).

^רברכות י״ב ע"א.  ^שלפירוש הטור.

• שחרית – בברכה זו אנו מצהירים על אמונתנו בגאולת ישראל ממצרים, ועל כך שהקב"ה הוא הגואל אותנו מכל הצרות בכל הזמנים. אמונה זו יציבה, משום שהיא מבוססת על עובדות העבר, ועל כן היא פותחת במילים "אמת ויציב".
• ערבית – גם בתפילת ערבית ברכה זו עוסקת בגאולת ישראל ממצרים ובהכרה שבכל ההיסטוריה הקב"ה מגן על ישראל. הלילה נמשל לתקופת הגלות והצרות, ולכן הברכה שלאחר קריאת שמע של ערבית פותחת במילה "אמונה", להדגשת אמונתנו בהמשך הגאולה גם בזמן הצרות.

באמירת ברכות אלו אנו מקיימים את המצווה לזכור את יציאת מצרים ביום ובלילה. ואף שכבר הזכרנו בקצרה את המילים "אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים" בפרשת ציצית, יש להדגיש את הקשר ההדוק והנצחי שבין ה' לעמו.

• כתקנה – קריאת שלוש הפרשיות היא עיקר מצוַת קריאת שמע. חכמים הוסיפו ותיקנו גם ברכות לפניה ולאחריה, והקורא ללא הברכות לא קיים מצוַת חכמים כתקנה[27].
• גאולה לתפילה – לכתחילה יש להתפלל ברצף מ"ברוך שאמר" עד סוף התחנונים[28]. ובוודאי שמתחילת ברכות קריאת שמע עד לאחר העמידה אין להפסיק, ויש לסמוך גאולה לתפילה. אולם יש לדון מה יעשה אנוס שאינו מספיק לומר את הכול ברצף, היכן עדיף שיפסיק: האם לאחר ברכת "גאל ישראל", ויתפלל בנפרד קריאת שמע וברכותיה ובנפרד את העמידה, או שיפסיק לאחר קריאת שמע, ואחר כך ימשיך מ"אמת ויציב", כדי לא להפסיק בין גאולה לתפילה. הרמ"א פסק שיש לנהוג כאפשרות השנייה, כיוון שסמיכות גאולה לתפילה חשובה יותר. המפרשים תמהו על פסק זה של הרמ"א, מכיוון שאם אין לו זמן, העצה היא שיקרא תחילה קריאת שמע לבדה, ואם יהיה לו פנאי בהמשך – יקרא שוב קריאת שמע, הפעם עם הברכות, ויתפלל (כפי שהתבאר בסימן ס' סעיף ב). לכן למעשה דחו אותם אחרונים את דברי הרמ"א מהלכה[29].

[1] ברכות פ"ב סוף ה"א. לכאורה דרשה זו הפוכה מפשט הכתוב, שהלא "ודברת בם" הוא החיוב לומר את קריאת שמע, ולא דברים אחרים. ונראה שדרשה זו היא מהפסוק בכללותו: "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", כלומר בכל מערך החיים. קריאה שמע אינה צריכה לפגוע יתר על המידה בחיים הנורמליים, כאמירת שלום בין אדם לחברו.

[2] אולם ראה דברינו בסימן נ"א ס"ק ז, ושם כתבנו שהדבר נכון רק כשהאנשים מקפידים על אמירת שלום, ולכן דין זה אינו מציאותי כל כך כיום.

[3] וגם הסוברים ששאר הפרשיות גם הן מהתורה, מודים שפסוק זה מיוחד בכך שמבוטא בו יסוד האמונה, וההפסקה בו חמורה יותר.

[4] ונראה שלאו דווקא שמא יהרגנו, אלא גם אם חושש שיזיקנו נזק רב, כפי שההיתר לאכול ביום כיפור הוא לאו דווקא בחשש שמא ימות, אלא גם שמא יכביד חוליו (כפי שמבואר בסימן תרי"ח, ראה שם בבית יוסף). ובמיוחד כאן, שאיסור ההפסק הוא מדרבנן, ולא ראינו שאדם חייב להסתכן כדי שלא לעבור על איסור דרבנן. ועיין יו"ד קנ"ה, ג ברמ"א שמותר להתרפא באיסור הנאה דרבנן אפילו לחולה שאין בו סכנה. ולשאלה אם חייבים להוציא כסף רב כדי שלא להפסיק, עיין פתחי תשובה (יו"ד סימן קנז ס"ק ד') המביא מחלוקת אם חייבים להוציא ממון רב כדי להינצל מעבירה על איסור דרבנן.

[5] כפי שראינו בסימן כ"ה סוף סעיף ה' (לגבי בין הפרקים. וראה בהמשך הערה 25 לעניין ברכת התפילין באמצע הפרק).

[6]  במשנה ברורה ס"ק ט"ו, בשם הפרי מגדים (משבצות זהב ס"ק ב). לדבריהם צריך גם לברך מיד. וכך משמע קצת בדברי הרמ"א בסעיף ח', שמניח תפילין באמצע ברכת גאל ישראל. ואין זו ראיה גמורה, כי שם אינו יכול להמתין עד סוף הברכה, שהלא אין להפסיק כלל בין גאולה לתפילה.

[7] שכך מפורש בדברי השולחן ערוך, והרמ"א לא חלק עליו. וכן נראה מנושאי הכלים שלא העירו. ובעצה זו יהיה עטור בתפילין מיד, וגם לא יפסיק באמצע.

[8] כף החיים אות ט"ו.

[9] על פי ט"ז כאן (ס"ק ב, הובא גם במשנה ברורה ס"ק ט"ז). ולדעת המחבר יש לומר שכיוון שיש מצווה להתעטף בציצית בזמן התפילה – הדבר אינו שונה ממצוַת תפילין. וגם המחבר מודה לעצם חילוק זה בין תפילין לטלית, בנוגע ללבישתם בין גאולה לתפילה (כפי שיתבאר בהמשך בסעיף ח').

[10] אמנם בכף החיים (אות יד) הכריע כדברי הרמ"א, משום שאין הפסד בדחיית הברכה על הטלית. אולם כמחבר כתב הרב "ילקוט יוסף" (עמ' קיח). ונראים דבריו, כי כאן אין חשש ברכה לבטלה, שהלא גם אם אנו פוסקים שאין להפסיק – אם הפסיק ברכתו ברכה, וימשיך קריאתו.

[11] ראה פירוטם בדברינו בסימן נ"ו ס"ק ט. והספרדים עונים כדרכם, ולא משמיטים המילה "יתברך" כמנהג האשכנזים.

[12] בשאלה זו נתחבטו האחרונים, זה אומר בכה וזה אומר בכה. ראה דברינו בכרך הקודם סימן נ"א ס"ק ו' והערה 7 שם, שדעת המג"א לברך ודעת כף החיים שאין לברך. והכרענו שם שאין לברך, כדעת כף החיים ואחרונים רבים, משום שנראה שדעת המחבר והרמ"א היא שאין להפסיק אלא לדבר שבקדושה. כעת ראיתי בשו"ת יביע אומר חלק ח' (או"ח סימן ו' סוף אות ג) ראיה שעל פיה סובר המחבר שחייב להפסיק, מפסיקתו בסעיף הקודם שיש להפסיק לברך על הטלית, אף שאין חובה גמורה להיות לבוש בטלית בעת התפילה (כפי שכתבנו בס"ק י'); וקל וחומר לברכה עוברת. אמנם גם ראיה זו אפשר לדחות, ששמא שונה טלית, שהיא צורך התפילה. לכן למעשה מידי ספק לא יצאנו, ובמקום מחלוקת "שב ואל תעשה עדיף". וה' יצילני משגיאות.

[13] מ"ב סוף ס"ק כג.

[14] ונקט "כהן" לחדש שלדעה השנייה אינו מפסיק אפילו אם אין שם כהן אחר. ראה משנה ברורה ס"ק כ"ה.

[15] שכיוון שעסוק במצווה אחרת, אין כאן את החובה הרגילה לקרותו ראשון (הנלמדת מ"וקידשת"). וכן אין חשש שיחשיבו אותו כפסול, כיוון שניכר שעסוק בקריאת שמע.

[16] זו הסכמת הט"ז, המג"א, המשנה ברורה וערוך השולחן.

[17] וכן פסק הילקוט יוסף (ח"ב עמוד מ"ה).

[18] מנהג רוב הספרדים הוא שהחזן מסיים "אני ה' א-להיכם", והקהל עונה "אמת", וחוזר החזן ואומר "ה' א-להיכם אמת". וגם למנהג זה אין לומר את המילה "אמת" פעמיים (וראה כף החיים ס"א, יב).

[19] כפי שיבואר בתחילת סימן רט"ו. וראה סימן נ"א סעיף ג (על ברכת "ישתבח"), ובדברינו שם.

[20] כתב הבית יוסף שעל פי הזוהר גם אמירת "אמן" מהווה הפסק בין גאולה לתפילה.

[21] כתבנו "קצת", כי מיד אחרי שמסיים "גאל ישראל" צריך להתחיל את העמידה. וכתבו האחרונים שאין לקיים את העצה של המג"א שימתין ב"צור ישראל", כי אז אינו יכול לענות אמן. והסיכום לנוהגים כדעת הרמ"א: אם סיים הרבה לפני שליח הציבור – יתחיל בעמידה, ולא יענה אמן. אם סיים קצת לפני שליח הציבור – יענה אמן. ואם סיים יחד עם השליח הציבור – לא יענה אמן.

[22] המגן אברהם (ס"ק י"א. והביאו משנה ברורה ס"ק ל"ה) מציע "לכוון לסיים עם הש"ץ", כדי לפטור את עצמו מהמחלוקת. ונראה שאין זו דעת הרמ"א, שכתב במפורש שנוהגים לענות אמן. יש שליחי ציבור הנוהגים לסיים את הברכה בשקט, כדי לפטור את הציבור מדילמה זו. בעצה זו צידד הרב נבנצל בהערותיו על המשנה ברורה, וכתב שאינו מבין את רבו הרב שלמה זלמן אוירבך, שהתנגד לה. ואני בעניי דווקא מבין את דעת הגרש"ז אוירבך זצ"ל, שאין לחזן להעלים את גאולת ישראל, ואין לעשות מעשה להיפטר מן האמן, אחרי שהרמ"א פסק שיש לאמרו (ועיין בספר "פסקי הלכות" הערה 86, שמביא פוסקים רבים המתנגדים להצעה זו). ורק הפוסקים על פי המחבר לא יענו כאן אמן. ואי אפשר לצאת ידי כל הדעות, ומדוע נפסיד עניית אמן שיש עלינו לענות לדעת חלק מן הפוסקים? וכאמור יש סברה בדבר, והיא שאמן זה הוא חלק מהברכה (כפי שמובא בגמרא לגבי אמירת ברכת "השכיבנו", הנחשבת כ"גאולה אריכתא", כך גם האמן הוא חלק מברכת הגאולה).

[23] כך בירושלמי (ברכות פ"ב ריש ה"א) לעניין ברכות קריאת שמע, ומשם למדו הפוסקים שכל ברכות המצוות אינן מעכבות את עשיית המצווה, וגם אם לא בירך – יצא ידי חובה. וכן משמע מהבבלי ברכות דף טו ע"א: "וברכה דרבנן, ולא בברכה תליא מילתא".

[24] וכפי שראינו בסימן כ"ה סעיף ח', יש שלמדו מכך שתפילה בתפילין חשובה מאשר תפילה במניין (מ"ב ס"ק לח בשם המ"א ס"ק יב; וכף החיים אות לד).

[25] המשנה ברורה (ס"ק מ"ז) כותב שבמקרה זה יברך רק ברכה אחת, כמנהג הספרדים (כפי שראינו בסימן כ"ה סוף סעיף ה'), ולא יאמר "ברוך שם כבוד מלכותו". ערוך השולחן (סעיף ט"ז) כתב שהמנהג שלא לברך כלל, כדעת המחבר. אולם דעת הרמ"א בדרכי משה היא חד משמעית, שצריך לברך, ומקורו בטור, בתוספות ובעוד ראשונים. ומלשונו: "ואיך נניח דברי הפוסקים שכתבו בהדיא לברך אתפילין, ונתפוס דחיית הר"ם". וכן הט"ז והמג"א לא העירו כלום, ומשמע שמסכימים עם פסק הרמ"א כפשוטו, שמניח תפילין בברכותיהן כדרכו. ונראה להלכה שהסומך על פשטות דברי הרמ"א לא הפסיד.

[26] משנה ברורה ס"ק נ"ב בשם מאמר מרדכי.

[27] אולם מדאורייתא יצא ידי חובתו. ראה סימן ס' סעיף ב, וראה למעלה הערה 23. וצריך לעיין מדוע אמרו זאת על הברכה האחרונה ולא על הברכות הראשונות, שהלא גם בהן מי שלא אמרן יצא, אף שלא התפלל כתקנת חכמים. וייתכן שאי אמירת ברכת "גאל ישראל" חמורה יותר, והדבר פוגם לא רק בברכה שלא נאמרה, אלא אף במצוַת קריאת שמע עצמה, כי ברכה זו היא הרחבה של זכרון יציאת מצרים, הנאמר בקיצור בפרשת ציצית.

[28] כפי שהתבאר בסימן נ"א סעיף ד. ונראה שגם "קדושה דסדרא" ("אשרי" ו"ובא לציון") שייכת לעיקר התפילה, שהלא אנו אומרים אותה לפני קדיש "תתקבל צלותהון", שנאמר כסיום לתפילת העמידה.

[29] כך כתבו הגר"א והמגן אברהם. הפרי מגדים (אשל אברהם ס"ק טו) מסביר שהדיון כאן הוא באונס שאירע אחרי שקרא את שמע, ואמנם יש לו עדיין פנאי לסיים את ברכת הגאולה, אולם לא את העמידה. להלכה דברי הפרי מגדים ברורים, אולם קשה לומר שזו כוונת הרמ"א, ואכן הגר"א והמג"א לא הבינו כך את הרמ"א, והקשו על הפמ"ג.

המגן אברהם הביא ראיה מסימן ס' סעיף ב שמי שאין לו פנאי יקרא קריאת שמע בלבד, ומאוחר יותר כשיתפנה יקרא קריאת שמע בברכותיה יחד עם תפילת העמידה, ודחה את דברי הרמ"א כאן. ולעניות דעתי נראה ששם מדבר השו"ע על מי שכבר קרא קריאת שמע בלא ברכותיה מסיבה זו או אחרת, והוא פוסק שהדבר אינו מונע ממנו לחזור על ברכות קריאת שמע; לעומתו הרמ"א כאן עוסק בשאלה כיצד ינהג מראש מי שאין זמנו בידו. הרמ"א מבסס את דבריו על כך שאף שבדיעבד מותר לומר ברכות קריאת שמע עד סוף שעה רביעית, לכתחילה יש לאמרן בעונת קריאת שמע, שהיא עד סוף שעה שלישית; אולם זמן תפילת העמידה לכתחילה הוא עד סוף שעה רביעית, ואפשר ממילא שהתפילה תתאחר. מכאן פוסק הרמ"א שיש להשתדל לברך כמה שיותר ברכות בזמן קריאת שמע, אבל יש גם לסמוך גאולה לתפילה, ולכן מכריע שיאמר בעונתן את שתי הברכות הראשונות ואת קריאת שמע, ואילו את הברכה האחרונה יסמוך לתפילת העמידה כשיתפנה לפני סוף שעה רביעית. להלכה נראה לנהוג כהסכמת האחרונים, שלא יברך כלל את הברכות עד שיוכל לומר אותן יחד עם קריאת שמע ותפילת העמידה.