סימן ע' – הפטורים מקריאת שמע, ובו ה' סעיפים

בסימן זה אנו למדים על דינם של נשים, קטנים והעוסקים במצווה אחרת לגבי מצוַת קריאת שמע.

סעיף א

^אנשים ועבדים פטורים מקריאת שמע, מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא (א), ^בונכון הוא ללמדן שיקבלו עליהן עול מלכות שמים. הגה: ושיקראו לפחות פסוק ראשון (ב) (ב"י בשם אוהל מועד).

^אברכות כ ע"א.  ^באוהל מועד.

• שהזמן גרמא – מצוַת עשה שהזמן גרמה היא מצווה שיש לקיימה ביום מסוים או בשעה מסוימת (כגון נטילת לולב, תקיעת שופר, תפילין וציצית). הכלל הוא שנשים פטורות ממצוות עשה אלו. גם קריאת שמע היא מצוַת עשה שהזמן גרמה, שהלא קריאת שמע של שחרית זמנה בשלוש השעות הראשונות של היום, וקריאת שמע של ערבית זמנה בלילה.
• פסוק ראשון – כיוון שעיקר קבלת מלכות שמים הוא בפסוק "שמע ישראל". ואף שנשים פטורות מהקריאה, הן אינן פטורות מקבלת עול מלכות שמים. ולקבלת עול מלכות שמים זו אין זמן מסוים[1].

סעיף ב

קטנים פטורים; ^גלרבנו תם כשלא הגיעו לחינוך (ג), ^דולרש"י אפילו הגיעו לחינוך, מפני שאינו מצוי אצלו בזמן קריאת שמע בערב וישן הוא בבוקר (ד). וראוי לנהוג כרבנו תם (ה).

^גברכות כ' בתוספות.  ^דשם בפירוש רש״י.

• לחינוך – המשנה בברכות (פ"ג מ"ג) פוטרת קטנים מקריאת שמע. להבנת רבנו תם פטור זה קיים רק לפני גיל חינוך, גיל שבו הם אינם מבינים מהי קבלת עול מלכות שמים. משהגיעו לגיל חינוך ישנו חיוב כללי מדרבנן לחנך את הקטנים לקיום המצוות, ולכן יש לחנך את הקטנים לקרוא שמע ולקבל עול מלכות שמים.
• וישן הוא בבוקר – רש"י מסכים שיש חיוב כללי לחנך את הקטנים למצוות, אולם הוא מסביר את הפטור במשנה גם כאשר הילד הגיע לגיל חינוך, בגלל מניעה מעשית לחנכו בזמן קריאת שמע.
• כרבנו תם – כלומר לדאוג לכך שילדים מגיל חינוך יקראו שמע. ואם האב אינו נמצא בבית, כמציאות שמתאר רש"י, תדאג האם שהבן יקרא קריאת שמע, או שהאב ילמד את בנו בזמן אחר ויחנכו שיאמר קריאת שמע בעצמו בזמנה.

השולחן ערוך אינו כותב מה הוא גיל חינוך, משום שהדבר תלוי הן בילד והן במצווה, ואי אפשר לקבוע  גיל אחיד לדבר[2].

סעיף ג

^ההכונס את הבתולה פטור מקריאת שמע שלושה ימים אם לא עשה מעשה, מפני שהוא טרוד טרדת מצוה (ו). ^ווהני מילי בזמן הראשונים, אבל עכשיו, שגם שאר בני אדם אינם מכוונים כראוי, גם הכונס את הבתולה  קורא. הגה: ועיין לקמן סי' צ"ט אם שיכור יקרא קריאת שמע.

^המשנה ברכות דף ט״ז.  ^ותוספות שם בסוף הפרק והר״ם מרוטנבורג.

• טרדת מצווה – דין זה, הנזכר במשנה, הוא פלא גדול. הוא מבוסס על כלל חשוב "העוסק במצווה פטור מן המצווה"[3], ומרחיבו לא רק לעוסק במצווה, אלא גם לטרוד במצווה. ולכאורה הדבר אינו מובן, שהלא הכוונה מעכבת רק בפסוק הראשון, ומדוע אין החתן יכול לכוון ליבו בפרק זמן קצר כזה? ועוד, שלא מצאנו בחז"ל דוגמאות אחרות לטרדה, ודין זה מופיע בפירוש רק בחתן[4]. ונראה לי שחכמינו ז"ל רצו ללמד לנו ערך גדול. הנה מצוַת קריאת שמע היא מצווה גדולה וחשובה, וכוללת בתוכה קבלת עול מלכות שמים; וחששו חכמים שמרוב דבקותו בה' יתקשה האדם לראות בזיווג מצווה, אלא יראה בכך דבר גשמי וירוד. לכן אמרו חכמים דווקא על דבר זה: החתונה היא מצווה גדולה שיש לקיים, גדולה כל כך שאף טרדתה פוטרת מקריאת שמע.

סעיף ד

^זהיה עוסק בצרכי רבים והגיע זמן קריאת שמע – לא יפסיק, אלא יגמור עסקיהם, ויקרא אם נשאר עת לקרות (ז).

^זירושלמי שם ח׳ ע״ד לפרוש ר״מ בפרק ב' מהלכות קריאת שמע.

• עת לקרות – משום ש"העוסק במצווה פטור מן המצווה". ולמדו זאת חכמים מן הפסוק: "בשבתך בביתך – פרט לעוסק במצווה"[5], כלומר שהחיוב הוא בזמן שעסוק בענייני בֵיתו, ולא בזמן שעסוק בחפצי שמים. המשנה ברורה כותב (ס"ק י"ט) שיאמר לכל הפחות את הפסוק הראשון של קריאת שמע, שהוא דאורייתא לכל הדעות, ובזמן הקצר שאומרו אין הפרעה לעיסוק בצרכי ציבור[6].

סעיף ה

היה עוסק (ח) באכילה, או שהיה במרחץ, או שהיה עוסק בתספורת, או שהיה מהפך בעורות, או שהיו עוסקים בדין – ^חלהרמב"ם גומר ואחר כך קורא קריאת שמע (ט), ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן קריאה ופסק וקרא, הרי זה משובח (י); ^טולראב"ד מפסיק וקורא אף על פי שיש שהות לקרות (יא) ועיין לקמן סי' רל"ה (יב).

^חשם ברמב"ם.  ^טשם בהשגת הראב״ד, ופלוגתייהו בהא דשבת ט' ע"ב וסוכה ל"א ע"א.

• היה עוסק – מדובר בעיסוקים שהתחילם לפני שהגיע זמן קריאת שמע[7]; אבל אם התחיל בהם לאחר זמן קריאת שמע, הרי התחילם באיסור, וחייב להפסיק כדי לקרוא[8].
• קורא קריאת שמע – היות שהתחיל את מעשיו לפני זמן המצווה הוא יכול לסיים את מלאכתו, אף על פי שמצוַת קריאת שמע חיובה מן התורה[9]. ולעניין אכילה, כל זה שייך דווקא בקריאת שמע של ערב, אבל בבוקר פסק המחבר בהלכות תפילה (פ"ט, ה) שיש להפסיק לאכול בעלות השחר, ואין לאכול קודם שיתפלל שחרית אף אם התחיל בהיתר[10].
• הרי זה משובח – וזאת אם חושש שמא יעבור הזמן. אבל אם בטוח שיעבור הזמן – חייב להפסיק לקריאת כל הפרשיות, אף שחיובן מדרבנן.
• שהות לקרות – חומרה זו של הראב"ד היא דווקא בקריאת שמע, שהיא מצווה מהתורה. אבל למצווה מדרבנן, כגון תפילה, אינו חייב להפסיק אם יש שהות לקיים את המצווה לאחר שיסיים את עסקיו. ונראה שנכון לחוש לשיטת הראב"ד, כפי שכתבו אחרונים רבים, מפני שיכול ללא טרחה להפסיק לזמן מועט ולומר פרשה ראשונה של קריאת שמע; ומה טוב לתת זכות קדימה למצווה. אולם אם מסיבה זו אחרת הדבר אינו אפשרי, אפשר לסמוך על הדעה הראשונה.

 סימן רל"ה – סעיף ב. ושם התבאר שאסור להתחיל לאכול חצי שעה לפני זמן קריאת שמע של ערבית[11]. ונראה שכוונת הרמ"א בהערתו היא לומר שאין הבדל בין שחרית לערבית, ובניגוד לדעת המחבר, לדעתו אם התחיל לאכול בתוך חצי שעה לפני עלות השחר – צריך להפסיק ולקרוא קריאת שמע[12].

[1] ולגבי דין נשים בפסוקי דזמרה, ברכות קריאת שמע ועמידה, עיין דברינו בסימן ק"ו סעיף א.

[2] עיין משנה סוכה פ"ג מט"ו: "קטן היודע לנענע חייב בלולב".

[3] כלל זה יבואר בסעיף הבא.

[4] בגמרא (ברכות דף י"א ע"א) הקשו מדוע בטרדה זו פטור, ואם למשל טבעה ספינתו בים אינו פטור. ותרצו "התם טריד טרדה של מצוה". אולם עדיין קשה: אם כל הבעיה היא שאינו יכול לכוון, מה ההבדל בין טרדה של מצווה לשאינה של מצווה, הלא סוף סוף אינו יכול לכוון! לכן הסברנו שהדין הוא דווקא בחתן, ולא בטרוד במצווה אחרת.

[5] סוכה דף כ"ה ע"א.

[6] אולם אין בכך חובה, שהלא מהתורה חל עליו פטור "העוסק במצווה", שהעוסק במצווה אחת אינו מחויב במצווה אחרת. ואף אם עבר זמן הקריאה, טוב שיקרא את שלוש הפרשיות של קריאת שמע, כי לדעת הרמב"ם אפשר אפילו לברך עליהן כל היום. ובקריאה זו יקבל עול מלכות שמים, וגם יקיים את מצוַת זכירת יציאת מצרים. אמנם השולחן ערוך לא חייב לעשות כך, כי אותו העוסק במצווה היה פטור בעיקר זמן הקריאה. המשנה ברורה (ס"ק כ) כתב שאסור לו לאכול עד שיניח תפילין, ונראה שבכוונה לא הביא השולחן ערוך דין זה, כדי שלא יימנעו אנשים מלקיים  את המצווה.

[7] כלשון המחבר (על פי לשון הרמב"ם): "היה עוסק באכילה", היינו שהיה עוסק לפני זמן החיוב. וראה הערה 9. ויש מחמירים ואומרים שמותר להתחיל בעיסוקים אלו רק למעלה מחצי שעה לפני תחילת זמן קריאת שמע, אולם אין אזכור לחומרה זו בדברי  המחבר כאן.

[8] בסימן רל"ב סעיף ב המחבר החמיר ואסר להיכנס לסעודה חצי שעה לפני מנחה. אלא ששם מדובר בסעודה גדולה, ואילו כאן מדובר בכל אכילה ובכל עסק, שאינם נאסרים אלא בשעה שהגיע זמן המצווה. ובנוסף, במנחה יש חשש שאם לא יתפלל לפני שנכנס לסעודה ישכח להתפלל. ולפי זה תובן גם פסיקת המחבר שאין להתחיל לאכול חצי שעה לפני הלילה עד שיתפלל ערבית (סימן רל"ה סעיף ב), משום שגם בערבית אם יתחיל לאכול בלילה יש חשש שיירדם ולא יתפלל; אולם בבוקר אין זה שכיח שאדם יאריך בסעודתו וישכח לקרוא קריאת שמע, ולכן בבוקר אסרו רק כשכבר הגיע זמן הקריאה (על פי מג"א כאן ס"ק ו).

[9] דע שרבו הפירושים בסעיף זה, והסברנו את המחבר שהביא את דברי הרמב"ם כפי שפרשם הר"ן, ובבית יוסף הביאו וכתב  עליו שם: "ובודאי שלשון הרמב"ם כך מוכח".

[10] החמירו בתפילה יותר מאשר בקריאת שמע, משום שהגמרא סמכה את האיסור לאכול לפני התפילה על הפסוק "לא תאכלו על הדם", ודרשה אותו שאין לאכול לפני התפילה.

יש להבין מדוע דן כאן המחבר באכילה קודם קריאת שמע, אך התעלם כאן מהעובדה שלמעשה אינו יכול לאכול בגלל האיסור לאכול לפני התפילה. ונראה לתרץ בשתי דרכים: א. המחבר מביא שם עוד שיטה שאינה מבחינה בין תפילה לקריאת שמע, ולפיה אין צריך להפסיק בעיסוקו גם לתפילה. והיינו יכולים לחשוב שלשיטה זו אף שאינו חייב להתפלל, בכל זאת עליו לעצור ולקרוא קריאת שמע. ב. עוד מביא המחבר שלרעב ולצמא מותר לאכול אפילו כשהגיע זמן תפילה; ומלמדנו כאן המחבר שאם לא התחיל לאכול – חייב לקרוא שמע קודם, גם אם ידחה את התפילה. ואם התחיל כבר לאכול – אינו חייב לעצור כדי לקרוא קריאת שמע.

[11] כפי שראינו למעלה בהערה 8.

[12]  וכך נבין מדוע מחמיר בכך הרמ"א לעניין נטילת לולב (תרנ"ב, ב). ובזה מתורצת קושיית  המג"א ס"ק ו.