סימן ע"א – אונן והעוסקים במת פטורים מקריאת שמע, ובו ז' סעיפים

אדם שנפטר עליו אחד מקרוביו מדרגה ראשונה, חלים עליו דיני "אונן" משעת הפטירה עד שעת הקבורה[1]. לאונן אסור לאכול בשר, לשתות יין ולקיים יחסי אישות, וכן פטור הוא מכל מצוות העשה, וביניהן מצוות קריאת שמע ותפילה. סימן זה עוסק בדין האונן ושאר העוסקים במת לעניין מצוַת קריאת שמע.

סעיף א

^אמי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו (א), אפילו אינו מוטל עליו לקברו (ב), פטור מקריאת שמע ומתפילה (ג). ^בואפילו אם רוצה להחמיר על עצמו ולקרות, אינו רשאי (ד). ^גואם יש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה, ורצה להחמיר על עצמו ולקרות, אין מוחין בידו (ה). ועיין ביורה דעה סימן שמ"א (ו).

^אברכות י״ח ע"א.  ^בתוספות ורבינו יונה והרא״ש, מהירושלמי ה׳ ע״ב. ^גראבי״ה.

• חייב להתאבל עליו – שהם שבעת הקרובים מדרגה ראשונה: אביו, אמו, אשתו (ולאישה: בעלה), אחיו, אחותו, בנו ובתו.
• לקברו – כגון אחותו הנשואה, או אם בני משפחה אחרים מטפלים בקבורה.
• ומתפילה – אם האחריות לקוברו עליו הוא פטור משום שעוסק במצווה[2]. ואם לאו, הפטוֹר הוא משום כבוד המת – האדם מצוּוֶה לעצור את חייו הרגילים כאשר נפטר לו קרוב. פטור זה הוא מכל מצוות העשה, וכולל גם את ברכות הנהנין ובכל זאת ייטול ידיו (בלי ברכה), הן נטילת שחרית (משום רוח רעה) והן לפני אכילת פת, משום שאין לאכול ללא נטילה [3].

לאחר הקבורה מתחייב מיד האונן בכל המצוות, והכלל הוא שמצווה שעדיין לא עבר זמנה – יקיימה כעת, ומצווה שעבר זמנה – לא ישלימה. השלמת התפילה תלויה לפיכך בחלקיה השונים: ברכות השחר – זמנן כל היום, לכן יאמרם לאחר הקבורה[4]; קריאת שמע וברכותיה – ישלימם אם הסתיימה הקבורה עד סוף שעה רביעית; תפילת עמידה של שחרית – ישלים עד חצות היום[5]. ואם התחייב בברכת המזון או בברכת "אשר יצר" כאשר היה אונן, לא יברך אחרי הקבורה ולא יברך "אשר יצר"[6].

• אינו רשאי – משום שבנוסף לפטור משום "העוסק במצווה פטור מן המצווה", ישנה חובה לכבד את המת, ואין להמשיך את החיים כאילו לא קרה כלום[7].
• אין מוחין בידו – ישנם ראשונים הסוברים שפטור אונן ממצוות חל רק במקרה שעליו לעסוק בקבורת המת; לכן כתב המחבר שהקורא את שמע כאשר יש אחרים המתעסקים בקבורה – אין מוחים בידו.
• סימן שמ"א – שם מבוארים דיני אונן ביתר הרחבה[8].

סעיף ב

^דבמה דברים אמורים, בחול; אבל בשבת חייב כל היום (ז) ^העד הערב (ח), אם מחשיך על התחום להתעסק בצרכי קבורה (ט). אבל אם אינו מחשיך על התחום, חייב גם לעת ערב (י). ^וויום טוב שני דינו כחול (יא) (ועיין סימן תקמ"ח סעיף ה') (יב). ויום טוב ראשון, אם רוצה לקוברו בו ביום על ידי גוים, דינו כחול (יג); ואם אינו רוצה לקוברו בו ביום, דינו כשבת (יד).

^דברכות י״ח ע"א, ובמועד קטן כ״ג ע"ב.  ^השם בתוספות, והרא״ש שם במועד קטן.  ^ושם ברא"ש.

• חייב כל היום – בשבת אסור להתעסק בקבורת המת, ולכן אין בה פטור "העוסק במצווה". וגם לא פטרו משום "כבוד המת", כי כבודו אינו דוחה את כבוד השבת. ונהגו בשבת כזו לומר קדיש[9]. אמנם "דברים שבצנעה נוהג", ואסור האונן לשמש מיטתו.
• עד הערב – כלומר שהאונן מתנהג כרגיל עד סוף אחר הצהריים סמוך ליציאת השבת, אולם כבר קודם יציאת השבת מותר לו "להחשיך על התחום", כפי שהולך ומבאר.
• להתעסק בצרכי קבורה – אמרה המשנה (שבת פכ"ד מ"ד): "מחשיכין על התחום… על עסקי המת, להביא לו ארון ותכריכין". מכאן שמותר בשבת אחר הצהריים, סמוך לערב, ללכת עד תחום שבת כדי לדאוג לצרכי הקבורה, כדי שיהיה אפשר לקבור את המת מיד במוצאי שבת. ומשמע שאף שטרם יצאה השבת – ברגע שמתחיל לדאוג לקבורה חלים דיני האונן עליו.
• חייב גם לעת ערב – ונראה שכיום, שאמצעי התקשורת והתחבורה זמינים, אין מי שמתחיל ללכת לצרכי הקבורה לפני סוף השבת, והאנינות נוהגת רק מצאת השבת. בהלכות אנינות הוסיף המחבר ופסק כי אין להקדים ולקרוא קריאת שמע, להתפלל ולהבדיל על הכוס מבעוד יום[10].
• כחול – כיוון שמותר לקבור בו כרגיל (ראה סימן תקכ"ו סעיף ד), חלים בו דיני אנינות. ופטור האונן מכל המצוות, כולל מצוַת שמחת יום טוב.
• תקמ"ח סעיף ה' – ושם מפורש שאנינות חלה ביום טוב רק אם אכן קובר בו את מתו. וכיום ברוב המקומות אין קוברים את המתים לא ביום טוב ראשון ולא ביום טוב שני, ולכן אין אנינות ביום טוב, וחייב במצוות היום[11].
• דינו כחול – וחלים עליו דיני אנינות. אולם כאמור, כיום לא נוהגים כך ברוב המקומות.
• דינו כשבת – שאין בו דין אונן.

סעיף ג

^זהמשמר את המת, אפילו אינו מתו, פטור (טו).

^זברכות י״ח ע"א.

• פטור – שימור המת נועד למנוע זלזול בגופו, והוא ממצוות כבוד המת. המשמר פטור מקריאת שמע משום "העוסק במצווה פטור מן המצווה".

סעיף ד

^חהיו שנים משמרים – זה משמר וזה קורא, ואחר כך משמר זה וקורא זה (טז).

^חברכות י״ח ע"א.

• וקורא זה – אדם אחד בלבד נצרך לשימור המת, ולכן רק לאחד יש דין של "העוסק במצווה". ולימדונו חכמים שיכולים שני אנשים להתחלף ביניהם, וכך שניהם יזכו לקרוא את שמע. מכאן למדנו שאין להרחיב יתר על המידה את פטור "העוסק במצווה".

סעיף ה

^טהחופר קבר למת, פטור (יז).

^טברכות י״ד ע"ב.

• פטור – מפני שגם הוא עוסק במצוַת קבורת המת, וזאת אפילו אם מקבל שכר על כך.

סעיף ו

היו שנים או יותר חופרים – ^יכל הצריכים לצרכי החפירה בבת אחת, פטורים. ואם יש נוספים – נשמטים וקורים, וחוזרים אלו ומתעסקים, והאחרים נשמטים וקורים (יח). ועיין ביורה דעה סימן שס"ה (יט).

^ילפירוש הרמב״ן בספר תורת אדם.

• נשמטים וקורים – מכיוון שרק מי שנצרך למצווה פטור מדין "העוסק במצווה".
• סימן שס"ה – שם, בהלכות אבלות, מובא דין זה. ומוסיף שם המחבר: "אבל אם היה מקום ששניים יכולים להתעסק בו כאחד, פטורים". ומכאן שאין למעט בעשיית המצווה שעוסק בה כדי לקיים מצווה אחרת.

סעיף ז

^כאסור לקרות קריאת שמע תוך ארבע אמות של מת, או בבית הקברות (כ). ^כואם קרא, לא יצא (כא).

^כברכות י״ח ע"א, וסוטה מ״ג ע"ב.  ^לרמב״ם בפרק ג' מהלכות קריאת שמע.

• או בבית הקברות – למדו חכמים מהפסוק בספר משלי "לועג לרש חרף עושהו" שאין לקיים מצוות בפני מי שאינו יכול לקיימן, ובכלל זה בנוכחות המת, משום שזה נראה כהתרסה בפניו. ראה בהרחבה דברינו בהקדמה לסימן כ"ג.
• לא יצא – וצריך לחזור ולקרוא קריאת שמע[12], כי חכמים קנסוהו על כך שעבר על תקנתם. וכתבו פוסקים רבים שלא לחזור ולומר את הברכות, משום "ספק ברכות להקל"[13].

אדם הנמצא בסביבת הקברות והוא צמא – ישתה מים ויברך, ואין בכך משום "לועג לרש"[14].

[1] דין "אונן" מהתורה חל ביום הפטירה (ללא קשר לקבורה), ואסור באכילת בשר קרבנות ומעשר שני. סעיף זה עוסק באונן מדרבנן, המתקיים עד הקבורה, אף אם אינה ביום הפטירה.

[2] מפני שהעוסק במצווה פטור מקריאת שמע, כפי שראינו בסימן הקודם סעיף ד'.

[3] עיקר הדיון בפטור המצוות באונן הוא ביורה דעה סימן שמ"א, וכאן הוזכר רק אגב הלכות קריאת שמע.

[5] אם עומד סמוך לסוף שעה רביעית, ואין לו זמן להתפלל את התפילה כולה, ידלג על פסוקי דזמרה, אולם מברכות קריאת שמע יתפלל כרגיל, אף שלתפילת העמידה יגיע אחרי זמנה (על פי משנה ברורה ס"ק ד).

[6] מכיוון שהיה פטור בזמן האכילה ובזמן עשיית צרכיו, החיוב אינו מתעורר אחר כך. כך נראה מפשטות דברי המחבר, שאחרת דין מצוי שכזה היה צריך לכותבו. וכך פסק ערוך השולחן סימן שמ"א הלכה ט, וכן פסק הרב עובדיה יוסף ב"חזון עובדיה" (אבלות חלק א' דיני אונן סעיף טו). לעומתם המ"ב (בביאור הלכה ד"ה "מי שמת לו מת") וכף החיים (אות יא) פסקו שצריך לברך אם טרם התעכל המזון במעיו, וספק ברכות להקל.

[7] ואף שראינו שאם העוסק במצווה יכול לקיים שתיהן מבלי שתיפגע מצוותו עליו לקיים את שתיהן, כאן תיקנו חכמים שלא יקיים כלל את המצוות. והביא המשנה ברורה (ס"ק ה) טעם לדבר בשם ר' עקיבא איגר: "מפני כבודו של מת, שלא יאמרו מת זה קל הוא בעינו של אונן ואין חרד על מיתתו".

[8]  כך נראה מלשון הרמ"א בדרכי משה (הארוך סוף ד"ה "ואפילו"), שכתב: "ושאר דינים אלו עיין ביורה דעה סימן שמ"א". הט"ז (ס"ק ג) והמ"ב (ס"ק ז) דייקו שבא הרמ"א במילים אלו לחדש הלכה, וכוונתו לומר ששם פסק שאינו רשאי להחמיר על עצמו. ולא זכיתי להבין דבריהם, כי דברי המחבר שם דומים מאוד לדבריו כאן (ואף שם הביא רק בשם "יש אומרים" שאינו רשאי להחמיר). ובדרכי משה הארוך כאן הביא את דברי הבית יוסף, שאין למחות במי שרוצה להחמיר על עצמו, ולא חלק עליו.

[9] כדברי המשנה ברורה כאן (ס"ק ז). וכדעת הט"ז ביורה דעה סימן שע"ו ס"ק ד, כפי שכתב שם לעניין זה: "דאין אמירת קדיש תלוי באבילות כלל". ולא כדברי הש"ך בנקודות הכסף שם, שלדבריו אין לומר קדיש קודם הקבורה. עיין יביע אומר חלק ו יו"ד סימן ל"ג, ציץ אליעזר חלק ה (רמת רחל) סימן מ"ז.

[10] כך מפורש ביו"ד סימן שמ"א סעיף ב, וזה לשונו: "מי שמת לו מת בשבת, יאכל במוצאי שבת בלא הבדלה, ולא יתפלל, ולא בבקר קודם קבורה …". והרמ"א שם אינו חולק. המקור הוא בדברי הטור, שהעיד שאביו לא הבדיל לפני צאת השבת. והלכה למעשה פסקו כך המ"ב ס"ק י, ערוך השולחן הלכה ג וכף החיים אות יג. לעומתם ישנם רבים החולקים, ובראשם הט"ז ס"ק ד. הרב עובדיה יוסף ב"חזון עובדיה" (דיני אונן אות כא) מביא להקת אחרונים הסוברים שיש לקרוא קריאת שמע, להתפלל ולהבדיל מבעוד יום. ולא זכיתי להבין דבריו, שהרי בדרך כלל פוסק הגר"ע יוסף "ספק ברכות להקל" גם נגד השו"ע, וכאן מחייב לברך כנגד פשט דברי מרן (ומפרש שדברי מרן אמורים כשלא התפלל מבעוד יום, וזהו פירוש דחוק בדברי המחבר). לכן נראה שיותר נכון להימנע מלעשות כן. סברת המחייבים להתפלל היא שהיות שעדיין אינו אונן, הרי הוא חייב בתפילה. והרבה טעמים ניתנו כנגדם, ונראה להוסיף על החולקים שלמרות שעל ידי התפילה וההבדלה הוא אינו מוציא את השבת, מבחינת תחושת המבדיל השבת כבר יצאה, ועלול לחשוב על מתו, ונמצאת השבת מתגנה. ואולי זו כוונת המפרשים.

[11] הארכנו בדבר בהלכות יום טוב, בהקדמתנו לסימן תקכ"ו (עמוד 181).

[12] כך דייק הבית יוסף מדברי הרמב"ם.

[13] משום שהראב"ד חלק על דברי הרמב"ם כאן.

[14] כך משמע מהמשנה ברורה, שאוסר דווקא לומר קדיש ושאר דברי קדושה, אבל אינו אוסר לברך על מים. וכך המנהג (אמנם הרב נבנצל בהערותיו למשנה ברורה כאן כתב שאין לברך, אך לא נראה כן משאר הפוסקים). ודע שאסור לאכול ולשתות בבית העלמין, וההיתר הוא דווקא למים, ששתייתם נצרכת (וראה בשו"ת יביע אומר ח"ד, יו"ד סימן ל"ה אות ז). ונוהגים לומר קדיש בבית הקברות לכבודו של מת.