סימן ע"ב – דין מלווי המת, ובו ה' סעיפים

למדנו בסימן הקודם ש"העוסק במצווה פטור מן המצווה". סימן זה עוסק ביישום הכלל בלוויית המת.

 סעיף א

^אנושאי המיטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן, בין אותם שהם לפני המיטה ^בבין אותם שהם לאחריה, מאחר שלמיטה צורך בהם, פטורים. ושאר המלוין את המת, שאין למיטה צורך בהם, חייבים (א).

^אברכות י"ז ע"ב.  ^בלפירוש הרמב״ם שם והטור.

• חייבים – סעיף זה מבוסס כאמור על הכלל "העוסק במצווה פטור מן המצווה". מתחדש לנו כאן סייג חשוב: פטור "העוסק במצווה" קיים רק בעבור אלו שהמצווה נצרכת להם; אולם אלו שהמצווה הייתה נעשית גם בלעדיהם, אף שנחשבים כמקיימים מצווה – אינם נפטרים ממצווה שזמנה עוברת. ולכן דווקא הנצרך לנשיאת המיטה פטור מקריאת שמע.

מלווה הנצרך למיטה לא יעשה חשבון שאולי יספיק לומר קריאת שמע לפני שיגיע תורו; אין לעשות בעת זו חישובים, אלא להיות מרוכז במצווה שהוא מקיים. אמנם, גם אלו שאינם נצרכים לשאת את המיטה פטורים מתפילה, כמפורש בתחילת סימן ק"ו, משום שמכל מקום כל הנמצאים משתתפים במצוַת לוויית המת, גם אלו שאין למיטה צורך בהם. ההבדל בין קריאת שמע לתפילה הוא שבקריאת שמע רק הפסוק הראשון, שהוא דאורייתא, דורש עצירה וריכוז גדול; מה שאין כן בתפילת העמידה, שדורשת מהמתפלל להתעלם לגמרי מן העולם הסובב אותו ולהשתדל לכוון מתחילתה ועד סופה, ולכן אי אפשר לאומרה בהליכה.

סעיף ב

^גאין מוציאין את המת סמוך לקריאת שמע כל שאין שהות להוציאו ^דולקברו קודם שיגיע זמן קריאת שמע (ב). ואם התחילו להוציאו, אין מפסיקין כדי לקרות (ג).

^גשם בגמרא י"ט ע"א.  ^דרבינו יונה והרא״ש על פי הירושלמי.

• זמן קריאת שמע – אנו רואים כאן הסתייגות נוספת מדין "העוסק במצווה פטור מן המצווה", והוא שאם אפשר, יש לארגן מראש את הלוויה בצורה כזו שלא תפגע בקריאת שמע ובתפילה. וכתבו כמה אחרונים[1] שעבור קריאת שמע של ערבית לא דוחים את הלוויה, שמא לא יספיק לקוברו באותו יום, ונמצא עובר על "בל תלין".
• כדי לקרות – וינהגו כפי שהתבאר בסעיף הקודם.

סעיף ג

^ההעם העוסקים בהספד, בזמן שהמת מוטל לפניהם – נשמטים אחד אחד וקורין ^וומתפללין (ד). אין המת מוטל לפניהם – הם קורין ומתפללין (ה), והאונן יושב ודומם (ו).

^הברכות י"ט ע"א.  ^ורבינו יונה שם.

• וקורין ומתפללין – ראינו[2] שאין לקרוא קריאת שמע בפני המת. אולם אם ייצאו כולם מההספד כדי לקרוא תהיה גם כן פגיעה בכבוד המת; לכן הנוכחים בהספד ייצאו אחד אחד ויקראו.
• קורין ומתפללים – ועוצרים את ההספדים לצורך כך; ואין בכך משום פגיעה בכבוד הנפטר.
• יושב ודומם – משום שהאונן אינו קורא את שמע. ובכך הוא דומה לאהרן, שקיבל את הדין כששמע שנפטרו בניו, ונאמר עליו לשבחו: "וידום אהרן".

סעיף ד

^זקברו את המת וחזרו האבלים לקבל תנחומין, וכל העם הולכין אחריהם ממקום הקבר למקום שעומדים שם האבלים לעשות שורה לקבל תנחומין (ז), אם יכולים העם להתחיל ^חולגמור אפילו פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה, יתחילו (ח). ואם לאו, לא יתחילו (ט). הגה: אם יש שהות ביום לקרות אחר כך (י) (ב"י בשם הרמב"ם).

^זברכות י"ז ע"ב וי״ט ע"א.  ^חמהר"י אבוהב.

• שורה לקבל תנחומין – אחרי הלוויה נוהגים לנחם את האבלים בשורה. יש שנהגו שהאבלים יושבים ושורה של אנשים עוברים לפניהם ומנחמים אותם, ויש שנהגו שהמלווים נעמדים בשתי שורות זו מול זו, והאבלים עוברים ביניהם, וכל העומדים מאחלים להם נחמה.
• יתחילו – גם ניחום זה הוא עיסוק במצווה, והנוכח בו פטור מקריאת שמע. אבל אם יכול לקרוא קריאת שמע לפני שמגיע לשורה – יקרא[3], כי עדיין אינו עוסק במצוַת הניחומים.
• לא יתחילו – היה מקום לומר שקריאת שמע קודמת, מכיוון שעדיין לא התחילו לנחם, וממילא עוד אינם בגדר "העוסק במצווה". אולם להלכה אנו רואים בלווייה ובניחום רצף אחד של מצוות, והן אינן נדחות מפני קריאת שמע אם הקריאה תבטל את מצוַת ניחום האבלים בשורה.
• לקרות אחר כך – הרמ"א חולק כאן על המחבר, ולדעתו מצוַת הניחום אינה דוחה במקרה זה את מצוַת קריאת שמע, מאחר שסוף סוף התחייב במצוַת קריאת שמע לפני שהתחייב בניחום האבלים.

סעיף ה

^טהעומדים בשורה לנחמו, הפנימים, שרואים פני האבל – פטורים. והחיצונים, שאינם רואים פני האבל – חייבים (יא).

^טברכות י"ז ע"ב וי״ט ע"ב וכתנא קמא.

חייבים – כאשר יש מנחמים רבים נוהגים לעמוד בשורות רבות זו אחר זו. במקרה כזה רק הפנימיים, הרואים את האבלים ואומרים להם מילות נחמה, נחשבים לעוסקים במצווה, והאחרים רק טפלים למצווה, וחייבים בקריאת שמע.

[1] מג"א ס"ק ב; מ"ב ס"ק ו ועוד.

[2] סימן ע' סעיף ז.

[3] ראה בביאור הלכה ד"ה "וכל העם", שהקשה שנראה מלשון השו"ע שהקריאה היא בזמן ההליכה, אולם ראינו (בסימן ס"ג סעיף ג) שבפסוק הראשון אסור להלך [הערת העורך: אפשר לתרץ בפשטות שבמילים "אם יכול להתחיל ולגמור" כוונת המחבר היא אם יכול לעמוד ולקרוא. ועוד, שאולי יש לחלק בין לוויה לבין ההולך לצרכיו].