סימן ע"ד – שלא לברך כשאבריו רואים את הערוה, ובו ו' סעיפים

מן התורה אסור לברך כשעיניו רואות ערווה: בין ערוַת  איש, בין ערוַת אישה ובין ערוַת עצמו, שנאמר "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר" (דברים כ"ג, טו). והוסיפו חכמים גדר נוסף, שלא רק ראיית העיניים מפריעה לברכה, אלא גם "ראיית הלב", ומכאן שבזמן שמברך יש צורך בחציצה בין החזה של האדם לערוותו. במציאות שלנו דין זה יכול להתקיים, למשל, באדם הלבוש חלוק בלי תחתונים. ונראה שטעם גזירה זו הוא לחצוץ בין החלק העליון של האדם, המייצג את הרוחניות, לבין הערווה, המייצגת את היצר. החציצה הזאת מלמדת אותנו שהחלק העליון שלנו צריך לרכוב על היצר ולהנהיג אותו, ולא להיות מונהג על ידו.

סעיף א

^אהיה ישן ערום בטליתו, צריך לחוץ בטלית על לבו ואז יקרא, משום דלבו רואה את הערוה אסור (א). הגה: והוא הדין אם לבו רואה ערות חבירו אסור (ב) (טור).

^אברכות כ״ד ע״ב וכיש אומרים, הרי"ף והרמב״ם ושאר פוסקים.

• אסור – דין זה נאמר לא רק לגבי קריאת שמע, אלא לכל הברכות. לכן מי שלבוש בחלוק בלבד, או ערום המכוסה רק בסדין, אינו יכול לברך שום ברכה עד שיחצוץ או שיכסה את חזהו בבגד. בניגוד לאיסור "ולא יראה בך ערות דבר", שתלוי בראיית העיניים, דין "לבו רואה את הערווה" אינו תלוי אפוא בראייה, ובמקרים כאלו הוא חמור יותר. וכאמור, נראה שאיסורו מדרבנן[1].
• ערות חבירו אסור – קצת קשה לצייר מציאות שבה הברכה תיאסר משום שלבו רואה את ערוַת חברו, על אף שעיניו אינן רואות זאת. הב"ח הדגים זאת במקרה של שני גברים הנמצאים במים (בדומה למקרה בסעיף הבא), ובעוד הקורא קריאת שמע לבוש בבגד-ים, חברו ערום. כך עיניו אינן רואות את הערווה, משום שהמים חוצצים, אבל חזהו מצוי אל מול ערוַת חבירו[2]. ואולי אפשר עוד להסביר שמדובר כאן כשהוא ללא חולצה ולפניו אדם ערום, אלא שעיניו עצומות[3]. ונראה שהמחבר לא פסק להלכה כלל את דין "ליבו רואה ערוַת חבירו"[4].

סעיף ב

^בהרוחץ ערום במים צלולים ורוצה לשתות, יכסה בבגד ממטה ללבו, כדי שלא יהא לבו רואה את הערוה כשיברך (ג). ^גודוקא בבגד, אבל בידים לא הוי כיסוי (ד). הגה: והוא הדין אם מכסה ראשו בידיו לא מיקרי כסוי הראש (ה). ועיין לקמן סי' צ"א (תרומת הדשן בשם או"ז). ^דואם היו המים עכורים, שאין איבריו נראין בהם, מותר לקרות והוא בתוכן (ו), ^הוהוא שלא יהא ריחן רע (ז). הגה: ואם אין לבו בתוך המים רק למעלה מן המים, אף בצלולים שרי (ח)  (ד"ע).

^בהרא״ש בשם רבנו תם, מהא דברכות כ״ד ע"ב וכ״ה ע"ב וכיש אומרים.  ^גתרומת הדשן סימן י׳ בשם אור זרוע. ^דשם בגמרא כ״ה.  ^השם כב ע"ב במשנה.

• כשיברך – כיוון שהמים אמנם מהווים חציצה מעיניו, אולם יש צורך גם בחציצה בין ליבו לערווה. מכאן אנו לומדים שמותר לברך כשלובשים רק בגד ים או מכנסיים קצרים (אולם לא להתפלל, מאחר שלתפילה יש דינים מיוחדים, כפי שנראה בהמשך). ואם תשאל איך ייתכן שנברך את השם בכיסוי כל כך מועט, התשובה היא שאנו בקשר עם ה' בכל העתים, הן בזמן שלבושים והן בזמנים אחרים, כגון אנשים העובדים בחוץ ובחום, וכן בזמן משחק וכדומה. ואם ההלכה הייתה דורשת להתלבש כדי לברך על כוס מים, אנשים היו שותים ללא ברכה; לכן ראו חז"ל בחכמתם שלא להחמיר יותר מדי.
• לא הווי כיסוי – כלומר שהנחת הידיים על החזה אינה מספקת לחציצה בין הלב והערווה, מפני שהיד והחזה שייכים לאותו הגוף. אולם נראה בסעיף הבא שאם הוא אינו מסתפק בכיסוי הלב בידו, אלא ממש חוצץ בינו לחזה בשתי בזרועותיו – יכול לברך.
• כיסוי הראש – כאן גם כיסוי בשתי זרועותיו אינו מועיל, משום שלכיסוי הראש אין די בחציצה, אלא יש צורך בכיסוי של ממש.
• והוא בתוכן – כיוון שהמים העכורים יוצרים חציצה בין ליבו לבין הערווה.
• ריחן רע – כי אז אסור לברך מפאת הריח הרע, כפי שיתבאר בסימן פ"ו.
• אף בצלולים שרי – שאז ליבו וערוותו נחשבים כמצויים בשתי רשויות.

סעיף ג

^ואם האדם מחבק גופו בזרועותיו, דיינינן ליה כהפסקה (ט).

^ורבנו יונה בשם רבני צרפת.

• כהפסקה – כפי שביארנו בסעיף הקודם, שימת היד אינה מהווה חציצה, אולם חיבוק בזרועותיו די להיחשב כחציצה לצורך זה.

סעיף ד

^זיש מי שאומר שהנשים יכולות לברך ולהתפלל כשהן לבושות החלוק, אף על פי שאינן מפסיקות למטה מהלב (י). הגה: ואם הן ערומות, צריך שתהא ערוה שלהן טוחות בקרקע או שיושבות על שאר דבר, דאז אין לבן רואה ערוה שלהן (יא). מה שאין כך באיש (יב) (ב"י בשם א"ח. ועיין לקמן סי' ר"ו סעיף ג').

^זבספר ארחות חיים.

• למטה מהלב – דין זה מבוסס על העובדה שערוותן של הנשים נמצאת במקום נמוך, ולא שייך בהן "הלב רואה את הערווה", אלא די שערוותן מכוסה[5]. המחבר מסכים לדברי הרמ"א, שההיתר הוא דווקא אם לובשת חלוק או יושבת, אחרת אסורה לברך ערומה.
• ערווה שלהן – ניסוחו של הרמ"א קשה, שהלא ראינו שבנשים אין דין "ליבן רואה ערוותן". לכן יש לפרש דבריו, שכוונתו שאז אינה יכולה לברך משום שהיא ערומה[6].
• שאין כך באיש – שאסור אפילו אם יושב.

סעיף ה

^חשאר אבריו רואים את הערוה – מותר. אבל אם ^טאיזה מאבריו נוגע בין בערותו בין בערות חבירו – אסור לקרות קריאת שמע ^יאו להתפלל (יג). ויריכותיו שהערוה שוכבת עליהן, צריך להפסיקן בבגד או להרחיקן בענין שלא יגע ^כהגיד בהם (יד).

^חשם בגמרא כ״ה ע"ב.  ^טלפרוש הר"ר יונה והרא״ש ואורחות חיים בשם הראב״ד.  ^ירבינו ירוחם.  ^כבית יוסף.

• או להתפלל – מפני שנגיעה בערווה חמורה מראייה. ונראה שיש שתי מניעות לברך בנגיעה בערווה: האחת משום "לא יראה בך ערות דבר", כבראייה; והשנייה היא שמא יבוא לידי הרהור, כפי שהסברנו בסימן הקודם.
• שלא יגע הגיד בהם – לכן הלובש תחתונים רחבים צריך להיזהר שאיברו לא ייגע בירכיו בעת שמברך.

סעיף ו

^להיתה טלית חגורה על מתניו לכסותו ממתניו ולמטה, אף על פי שממתניו ולמעלה הוא ערום, מותר לקרות קריאת שמע (טו). אבל להתפלל אסור עד שיכסה לבו (טז).

^לברכות כ״ד ע"ב וכ״ה ע"א.

• קריאת שמע – כי ערוותו מכוסה, ואין לבו רואה את הערווה.

עד שיכסה ליבו – כלומר עד שילבש בגד עליון מינימלי, כדוגמת גופיה. ההבדל בין קריאת שמע לעמידה הוא שקריאת שמע היא קבלת עול מלכות שמים בכל פעולות היומיומיות של האדם, והרי בפעולותיו השונות לובש האדם בגדים שונים, ובכל המצבים עליו להיות מחובר לה' ולחיות על פי ההלכה. לעומתה התפילה היא זמן מיוחד של קשר בין האדם לא-לוהיו, וצריך להתלבש בה בצורה ראויה, כפי שנראה בע"ה בהלכות תפילה (סימן צ').

[1] כך כתב הביאור הלכה בהקדמה לסימן זה, אות ב.

[2] מ"ב (ס"ק ו) הביא מקרה זה בשם הב"ח. ובשם הפמ"ג הביא מקרה דומה, שבו הם אינם עומדים במים אלא מתכסים בשמיכה אחת.

[3] היתר עצימת העיניים מפורש בסוף הסימן הבא. וכן מותר בחושך, כמפורש שם.

[4] משום שהטור הביאם, והמחבר השמיטם. ונראה שהואיל והב"י כתב (בסוף הסימן הבא) שאם עיניו סגורות אין איסור לומר פסוק בפני ערוַת חבירו, כל שכן שלא שייך דין "לבו רואה את ערוַת חבירו".

[5] וכן כתב ביו"ד סימן ר', שאישה הטובלת מברכת כשלבושה בחלוק, ולא הזהיר שצריכה להפסיק בין לבה לערווה. אולם כתב שם שיכולה לברך כשעומדת במים רק בתנאי שתעכיר המים, והסביר בבית יוסף בשם הראב"ד כדי שלא יהיה לבה רואה את הערווה. והאריכו בכך המפרשים (עיין ש"ך ס"ק א, וט"ז ס"ק ב, ערוך השולחן סעיף טז, טהרת הבית חלק ג' עמוד רכא), וכתבו שמעיקר הדין אינה צריכה להעכיר את המים, ודברים אלה נאמרו לרווחא דמילתא, כי מים צלולים אינם כיסוי מלא. וכף החיים (ס"ק טו"ב) ואחרונים נוספים הסבירו שהמחבר לא פסק כפי מה שהביא כאן בשם "יש מי שאומר", אלא כדבריו ביו"ד לגבי הטובלת. ולשיטתם אישה אסורה לברך אם לבושה רק בחלוק, כיוון שלבה רואה את ערוותה. אלא שקשה לדבריהם שגם בהלכות נידה התיר המחבר לברך בחלוק, ולא דרש להפסיק בין הלב לערווה.

[6] ראה במגן אברהם ס"ק ח ששינה את הגרסה; וכן בט"ז ס"ק ד', שמסכים עם פסק המג"א ללא שינוי גרסה.