סימן קע"א – שלא לנהוג בזיון באוכלין, ובו ה' סעיפים

בסימן זה אנו לומדים על היחס הראוי לאוכל. אסור לאבד אוכל, כלומר לגרום להפסדו, משום "בל תשחית". אולם האוכל אינו קדוש, ומותר להשתמש בו אם יש בו צורך, ובלבד שהאוכל אינו נמאס. סימן זה מיישם כללים אלה.

סעיף א

^אעושה אדם צרכיו בפת (א); והני מילי דלא ממאיס ביה (ב), אבל מידי דממאיס ביה, לא (ג). הילכך אין מניחין עליו בשר חי; ואין מעבירין עליו כוס מלא (ד); ואין סומכין בו הקערה אם היא מלאה דבר שאם יפול על הפת ימאס; ואין נוטלין הידים ביין, בין חי בין מזוג, אפילו נטילה שאינה צורך אכילה (ה); ואין זורקין הפת משום בזיון אוכלים (ו). וכשם שאין זורקין את הפת, כך אין זורקין אוכלין הנמאסים על ידי זריקה; אבל מידי דלא ממאיס, כגון אגוזים ורימונים וחבושים, שרי (ז).

^אברכות נ' ע"ב.

• צרכיו בפת – ואין בו קדושה. כפי שבארנו בהקדמה לסימן.
• דלא ממאיס ביה – תרגום: הלכה זו (שמותר להשתמש בלחם) היא כשהשימוש אינו גורם ללחם להימאס. לכן שימוש כגון להשעין חפץ על הלחם, מותר.
• דממאיס ביה לא – תרגום: אבל דבר שגורם ללחם להימאס, אסור.
• כוס מלא – שמא יישפך המשקה על הלחם, והלחם יימאס.
• שאינה צורך אכילה – הנושא כאן אינו מהלכות נטילת ידיים[1], אלא מהלכות איבוד אוכלים. האיסור כאן הוא רק כשיש אפשרות ליטול במים, אבל אם אין אפשרות כזו, ייטול ידיו אפילו ביין, וכבוד האדם חשוב יותר מכבוד האוכל.
• בזיון אוכלים – כלומר: אסור לזורקו על הרצפה, אף אם אינו נמאס. כיוון שהלחם הוא האוכל העיקרי, אין לזלזל בו.
• שרי – מותר לזורקם על הארץ. וכאמור, בלחם החמירו אף כשאינו נמאס בזריקה.

סעיף ב

^בלא ישב אדם על קופה מלאה תאנים וגרוגרות (ח), אבל יושב הוא על עיגול של דבילה או על קופה מלאה קטנית.

^בטור בשם מסכת סופרים.

• מלאה קטנית – הכלל הוא כמו בסוף הסעיף הקודם: אסור לשבת אם בישיבתו האוכל נמאס, ומותר באוכל שאינו נמאס.

סעיף ג

^גמותר לאכול דייסא (פירוש: החטה הנקלפת מבושלת) בפת במקום כף, והוא שיאכל הפת אחר כך (ט). ^דוהמדקדקים אוכלים בכל פעם שמכניסים לתוך פיהם מעט מן הפת עם הדייסא (י). הגה: והנשאר מן הפת אחר כך, אוכלים אותו (יא) (ב"י).

^גתוספות בברכות נ' ע"ב, והרא"ש שם.  ^דתוספות שם, והטור בשם אביו הרא״ש.

• אחר כך – אם אוכלו בסוף לא הפסיד את הלחם. לכן מותר.
• עם הדייסא – המדקדקים חוששים שהדבר נחשב כממאיס את הלחם, לכן הופכים את הדייסה לדבר הבא ללפת את הפת.
• אוכלים אותו – וכך לא הפסידו את הלחם. וזה הסבר דברי המחבר.

סעיף ד

^הממשיכין יין בצנורות לפני חתן וכלה (יב), והוא שיקבלנו בכלי בפי הצנור (יג); וזורקין לפניהם קליות ואגוזים בימות החמה, שאינם נמאסים, אבל לא בימות הגשמים, מפני שנמאסים (יד); אבל לא גלוסקאות לעולם (טו).

^הברכות נ' ע"ב.

• לפני חתן וכלה – כך היה מנהגם, להרבות שמחה.
• בכלי בפי הצינור – כלומר: מנהג זה, אף שהוא לצורך מצווה, לשמח חתן וכלה , מותר רק אם היין לא יימאס.
• מפני שנמאסים – כי בימות הגשמים האדמה הרטובה מקלקלת את האוכלים.
• גלוסקאות לעולם – גלוסקא היא לחם (עשוי סולת). ואין לזרוק לחם אף אם אינו נמאס (כפי שראינו בסוף סעיף א').

סעיף ה

^והזורקים חטים לפני חתנים, צריך ליזהר שלא יזרקו אלא במקום נקי, וגם יכבדו (טז) אותו משם, כדי שלא ידרסו עליהם (יז).

^ותוספות שם, והגהות מיימוני פרק ז' מהלכות ברכות.

• יכבדו – כלומר: יטאטאו.
• עליהם – כדי שלא ימאסו. ולמנהגנו לזרוק סוכריות ומיני מתיקה, הדבר מותר כל עוד נזהרים שלא יגיעו לידי מיאוס.

שלא לנהוג בזיון באוכלין (קע"א)

1. מותר להשתמש בלחם ובשאר מאכלים גם לצרכים שאינם אכילה, כל עוד אינם נמאסים מאכילה בעקבות השימוש [א]. לכן מותר למשל להשתמש בלחם ככף לאכילת דייסה, אם אוכל אחר כך את הלחם [ג].
2. שאר מאכלים מותר לזרוק על הארץ אם אינם נמאסים, אבל אין לזרוק לחם על הארץ, אף אם אינו נמאס מזריקתו [ב].
3. לכן מותר לזרוק סוכריות ומיני מתיקה בעת שמחות, כל עוד האוכל אינו נמאס [ד-ה].

[1] השאלה האם מותר ליטול ידיים ביין מדין נטילת ידיים, התבארה בסימן ק"ס סעיף יב. ושם התבאר שלכתחילה יש ליטול ידיים במים, ובשעת הדחק מותר ליטול במי פירות, ואפילו ביין.