סימן קע"ט – היסח הדעת בסעודה, ובו ו' סעיפים

סימן זה דן בהגדרת סיום הסעודה, כלומר: מהי המעשה שאחריו אם ישנו הסועדים את דעתם ויחליטו להמשיך לאכול, יצטרכו לשוב ולברך ברכה ראשונה. משום שהברכה חלה רק כל עוד נמשכת הסעודה.

סעיף א

^אגמר סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים, אינו יכול לאכול ולא לשתות עד שיברך ברכת המזון (א). ^בואם אמר 'הב לן ונברך' (ב) הוי היסח הדעת, ואסור לו לשתות אלא אם כן יברך עליו תחלה. ואכילה דינה כשתיה להרא"ש (ג); אבל להר"ר יונה והר"ן אכילה שאני, שאף על פי שסילק ידו מלאכול, ואפילו סלקו השלחן, אם רצה לחזור לאכילתו אין צריך לברך פעם אחרת, שכל שלא נטל ידיו לא נסתלק לגמרי מאכילה (ד).

^אברכות מ״ב ע"ב.  ^בפסחים ק״ג ע"ב.

• ברכת המזון – כיוון שמים אחרונים הם הכנה לברכת המזון, ונטילתם מחייבת לברך ברכת המזון. אין זה מן הראוי שאדם שמתכונן למצווה עוזב אותה. פוסקים רבים חולקים על דין זה, ורואים את נטילת מים אחרונים כשאר דברים שנחשבים כהסיח דעת מהסעודה, ומתירים לאכול לאחר מים אחרונים, אלא שיחזור ויברך ברכה ראשונה לפני האכילה, ויחזור וייטול מים אחרונים אחריה. ולכתחילה ואם אין צורך גדול, נכון לנהוג  כדברי המחבר.
• הב לן ונברך – תרגום: תן לנו [יין] ונברך. זו קריאה להתכונן לברכת הזימון. אין בכך הכנה לברכת המזון כמו נטילת מים אחרונים, אבל יש בכך גילוי דעתו שכבר אינו מתכוון להמשיך לאכול ולשתות. לכן אינו חייב לברך ברכת המזון, אולם אינו יכול לאכול או לשתות בלי לברך ברכה ראשונה.
• להרא"ש – כיוון שמראה שכוונתו לפרוש מהסעודה, לכן אסור לו לשתות ולאכול בלי שיברך. בגמרא הדין מובא לגבי שתיית יין, ומבין הרא"ש שזו דוגמא בלבד, ואין סיבה להבדיל בין יין לאוכל, כי כשגילה דעתו שסיים את הסעודה, היא הסתיימה גם לצורך האכילה וגם לצורך השתייה.
• לגמרי מאכילתו – לראשונים אלו גילוי הדעת לברך ברכת המזון מחייב ברכה ראשונה נוספת רק לשתיית יין. ראשונים אלה מבחינים בין מים אחרונים, שנטילתם מציינת במובהק את סוף הסעודה; לבין אמירת "הב לן ונברך", שמבטא קריאה לברכת המזון, שאין בה החלטה סופית לברך, לכן נחשבת כסיום הסעודה לצורך השתייה, אבל לא לצורך אכילה, כיוון שהקביעות לאוכל היא קביעות חזקה יותר, שאינה מתבטלת באמירת "הב לן ונברך", ובעצם אינה מתבטלת עד שיתכונן לברכת המזון על ידי נטילת ידיים. למעשה כתבו הפוסקים שנכון לחשוש לדעת הרא"ש, ואם גילה דעתו שרוצה לברך לא יאכל עד שיברך ברכת המזון[1].

סעיף ב

^גמי שסומך על שלחן אחרים (ה), אפילו אמר 'הב לן ונברך' לא הוי היסח הדעת עד שיאמר בעל הבית (ו).

^גתוספות בברכות שם.

• על שולחן אחרים – כלומר אורח.
• עד שיאמר בעל הבית – כיוון שדעת האורח על כל מה שיביאו לפניו. לכן אף אם אמר "הב לן", אם מביאים עוד יין אינו צריך לברך.

סעיף ג

^דאם לא אמר 'הב לן ונברך' וגם לא נטל ידיו, משנטל הכוס לברך הוי היסח הדעת (ז).

^דבית יוסף מדברי רבנו ירחם.

• הוי היסח הדעת – ואם התחרט ורוצה להמשיך לאכול, עליו לברך שוב ברכה ראשונה. וברכת המזון תחול על שתי האכילות.

סעיף ד

כשאדם נכנס לבית חבירו, ויש שם חבורות הרבה שאוכלים וכל אחד מושיט לו כוס, ^היש מי שאומר שמברך על כל אחד 'בורא פרי הגפן', כי בכל פעם הוא נמלך (ח).

^הכל בו בשם הר״מ.

• נמלך – כלומר: שינה דעתו. לאחר השתייה הקודמת לא ציפה שיתנו לו עוד כוס[2]. ואף שההלכה כתובה בשם "יש מי שאומר", הלכה כדעה זו.

סעיף ה

^והקרואים בבית בעל הבית לאכול מיני פירות, ומביאין להם בזה אחר זה, אינם צריכים לברך אלא על הראשון (ט).

^ובית יוסף בשם רבנו פרץ.

• על הראשון – כיוון שברכתם בהתחלה היא על דעת כל מה שיביא להם בעל הבית. בשונה מהסעיף הקודם, בו המביא אינו בעל הבית.

סעיף ו

(י) ^זאכל כל מאכל ולא אכל מלח (יא), שתה כל משקה ולא שתה מים (יב), ביום ידאג מפני ריח הפה, ובלילה מפני ריח הפה ומפני אסכרה (פירוש: חולי חונק). ^חוהאוכל מלח אחר אכילתו לא יאכל בגודל (גודל הוא אצבע הגס; אצבע הוא קרוב לגס; אמה הארוך; קמיצה הוא הסמוך לקטן; זרת הוא הקטן), דקשה לקבור בנים (יג); ולא בזרת, דקשה לעניות; ולא באצבע, דקשה לש"ד (יד), אלא באמה ובקמיצה (טו). הגה: ועיין לעיל סי' ק"ע (סעיף כב) למה אין אנו נוהגין באכילת מלח ושתיית מים (טז).

^זברכות מ׳ ע"א.  ^חשבלי הלקט.

• הקדמה לסעיף – יש בסעיף זה הוראות בריאותיות והוראות מיסטיות. דברים אלו קשים להבנה, וכתבו כמה פוסקים שאינם נוהגים כיום.
• ולא אכל מלח – המלח, ובעיקר הנתרן שבו, הוא מינרל חיוני לשמירה על מאזן תקין של נוזלי הגוף. היום רבים מזהירים שלא לאכול מלח, אולם כוונתם היא לצריכה מוגזמת, והימנעות ממלח מסוכנת לבריאות. אדם מבוגר צריך לצרוך בערך ארבעה גרם מלח ביום.
• מים – שתיית המים חיונית לתפקוד הגוף. משקאות אחרים מכילים כמויות גדולות של סוכר, שאסור להפריז בצריכתו.
• דקשה לקבור בנים – כלומר: עלול לגרום לאדם לקבור את בניו.
• לש"ד – ראשי תיבות של שפיכות דמים. ויש גורסים ברי"ש, ש"ר, ראשי תיבות של שם רע או שחין רע[3].
• באמה ובקמיצה – כלומר: יקח את המלח עם האצבע השנייה והרביעית. מקור סוף סעיף זה הוא בדברי שבולי הלקט, ואין לו מקור בגמרא. לא נוהגים על פיו, בפרט שמאוד קשה לקחת את המלח על ידי האצבע השניה והרביעית[4] (על פי רוב לוקחים את המלח בעזרת האגודל והאמה). סעיף זה הוא עניין סגולי, שלא ידוע לנו טעמו, וכאמור, כיום לא נהוג להיזהר בכך. רוב ספרי קיצורי ההלכות לא הביאו דברים אלו בהלכותיהם. וראה במשנה ברורה שכתב שכל דברי הסעיף אינו שייך לזמנינו, כי נשתנו הטבעים.
• ושתיית מים – ראה שם בדברינו.

היסח הדעת בסעודה (קע"ט)

1. לאחר נטילת מים אחרונים אין לאכול כלל [א], אלא במקום צורך גדול, ואז יש לברך לפני אכילתו ברכה ראשונה [(א)].
2. ברכה ראשונה כוללת כל מה שהיה בדעתו לאכול בזמן הברכה. לכן אם ברך על כוסית שתייה שהציעו לו, ואחר הציעו לו עוד כוסית – עליו לשוב ולברך [ד], אולם אם מתארח ובעל הבית מציע לו אוכל נוסף – אינו צריך לחזור ולברך [ה].
3. יש להקפיד על מזונות המספקים לאדם את צורכי גופו, ולהימנע ממזונות המזיקים [ו].

[1] אולם גם לא יחזור ויברך ברכה ראשונה ויאכל, כי אם הלכה כרבנו יונה והר"ן נמצאה ברכתו לבטלה.

[2] את עיקר דין "נמלך" ראינו בסימן קע"ד סעיף ה.

[3] בשו"ע השלם כתבו בפנים "שם רע", על פי המקור בשיבולי הלקט. וראה שם הערה י"ח.

[4] בלבוש הבין שהוא באמה או בקמיצה.