סימן ר"ח – ברכת "מזונות" וברכה מעין שלוש, ובו י"ח סעיפים

סימן זה עוסק בחיוב ברכת "בורא מיני מזונות" על חמשת מיני דגן, וכן הוא דן בברכה מעין שלוש, הנאמרת על המינים שנשבחה בהם ארץ ישראל.

בפרשת עקב עוסקת התורה בחיוב להודות לה' על ארצנו המניבה פירות: "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם, עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ. אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". (דברים ז', ח-י) מהמילים "ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם" למדו חכמים שהחיוב מן התורה להודות הוא דווקא על אכילת לחם; אולם היות שבאותה פרשיה מוזכרים שבעה מינים, קבעו חכמים לברך על כולם ברכה אחרונה מיוחדת[1]. ברכה זו נקראת "ברכה אחת מעין שלוש", משום שזו ברכה אחת שיש בה תמצית של שלוש הברכות הנאמרות בברכת המזון, והן: הודאה על המזון, על הארץ ועל ירושלים.

סעיף א

^אעל חמשת המינים, שהם: גפן ותאנה ורימון וזית ותמרה (א), מברך לאחריהם ברכה אחת מעין שלוש (ב).

^אברכות מ״ד ע"ב.

• ותמרה – בתורה נאמר "דבש", והכוונה לדבש תמרים, משום שמהתמרים הטובים ייצרו בזמנם דבש. אלו חמשת הפירות הכלולים בשבעת המינים.
• מעין שלוש – בנוסף לפירות אלו ישנם בשבעת המינים חיטה ושעורה, והם מובאים בסעיף הבא.

סעיף ב

^בחמשת מיני דגן (ג) ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל (ד), כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא (ה), ^גאפילו עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם, מברך עליו 'בורא מיני מזונות' ולבסוף 'על המחיה' (ו); ^דאבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו (ז), בטל בתבשיל (ח).

^בברכות לו ע"ב.  ^גהרא"ש שם.  ^דהרשב״א, וברכות ל״ט ע"א.

• חמשת מיני דגן – כשהתורה מזכירה את החיטה ואת השעורה, כוונתה לכלול בהם שלושה מינים נוספים השייכים אף הם לאותה משפחה: כוסמין – מין חיטה, ושיבולת שועל ושיפון – מיני שעורה.
• ועשה מהם תבשיל – הדגן נזרע על פי רוב כדי להכין ממנו לחם, ורק כלחם ברכתו לפניו "המוציא" ואחריו ברכת המזון. אלא שמקובל גם לעשות מהדגנים תבשילים, ואף לשם כך זורעים אותם, אם כי אין התבשילים נחשבים לדרך אכילתם המרכזית. על תבשילים אלו מברכים "בורא מיני מזונות" לפניהם ו"על המחיה" אחריהם.
• ודייסא – אלו שלוש דוגמאות למעשה קדרה מדגן: הריפות הוא מין חיטה קלופה ומבושלת; גרשֹ הכרמל מופק מחיטים גרוסות הקלויות באש[2]; והדייסא היא המוכרת היום, מעין קמח מבושל.
• על המחיה – שכיוון שהדגנים מזינים, הם נחשבים לעיקר המאכל אף אם הם המיעוט. ודי שיאכל כזית מהתערובת, ואין צורך שיאכל כזית מהדגן עצמו[3]. לדעת המחבר אין שיעור מינימלי של דגן בתבשיל, אלא כל שבא לזון ברכתו "מזונות" ו"על המחיה". ויש חולקים על דבריו, ופוסקים שרק אם שיעור הדגן בתבשיל הוא לפחות כזית בכדי אכילת פרס (כלומר ששית מהתערובת), דין התערובת כדגן וברכתה "מזונות" ו"על המחיה". ואם יש פחות מכך, מברך "מזונות" ו"בורא נפשות"[4]. הלכה למעשה יש לנהוג כמותם, ולכן אם הדגנים הם פחות מששית מהתערובת, והדגן בא להזין – מברך ברכה ראשונה "מזונות", וברכה אחרונה "בורא נפשות"[5].
• לדבקו ולהקפותו – כלומר לעבות את התבשיל או לתת לו צבע. כיוון שחמשת המינים, כאשר הם באים להשביע, נחשבים עיקר אף כשהם מיעוט. על פי הכללים האלו מתבארת ברכתם של מאכלים שונים המכילים קמח, כגון קציצות ושניצלים: אם יש בהם דגנים (כמו קמח, קמח מצה או פירורי לחם) שבאים גם להשביע – ברכתם "מזונות", ואם הקמח בא לדבק ולחזק את הקציצה ­– מברך "שהכל".
• בטל בתבשיל – על פי הכלל שמברכים על העיקר.

סעיף ג

^הכשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה, אם עושים כן כדי שיסעוד הלב מברך 'בורא מיני מזונות'; ואם לדבק בעלמא, אינו מברך 'בורא מיני מזונות' (ט). וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת 'המוציא', ופטור ממנה (י).

^התוספות.

• בורא מיני מזונות – על פי העיקרון שלמדנו בסעיף הקודם.
• ופטור ממנה[6] – לעתים קשה להגדיר מהו העיקר, ובמקרה זה מייעץ המחבר לאכול את המאכל המסופק בתוך הסעודה, ואז יוצא ידי חובת ברכה ראשונה בברכת "המוציא"[7], וידי חובת ברכה אחרונה בברכת המזון. ואם אינו יכול לאכול זאת בסעודה – יברך לברכה ראשונה "שהכול", שעל הכול אם אמר "שהכול" יצא; ולא יברך ברכה אחרונה משום הספק[8].

סעיף ד

(יא) ^ואכל דגן חי או עשוי ^זקליות או שלוק והגרעינין שלמים, אינו מברך אלא 'בורא פרי האדמה' ולאחריו 'בורא נפשות' (יב). הגה: והא דמברך לפניו 'בורא פרי האדמה' היינו באוכל חטין וכיוצא בהן, דראויין לאכול כך; אבל האוכל שעורים שלמים אפילו קלוין באש, אינן ראוין לאכול רק על ידי הדחק, ואין מברך לפניהם רק 'שהכל' (יג) (כל בו, וכן משמע מדברי הרשב"א שהשוה חטין לשעורין, לברכה אחרונה משמע ולא לראשונה). ^חוהתוספות נסתפקו אם יברך לאחריו ברכה מעין שלוש (יד), ולכך כתבו שנכון שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה ויפטרנו ברכת המזון (טו).

^וברכות ל״ז ע״א.  ^זמדברי תוספות והרא״ש והרמב״ם בפ״ג מהל' ברכות.  ^חתוספות שם בשם הירושלמי, ושאר פוסקים.

• הקדמה לסעיף – בסימן ר"ב למדנו שהברכה העיקרית נאמרת כאשר אוכלים את החלק החשוב של הצמח, שהוא ניטע בעבורו, ואילו על חלקים אחרים של הצמח מברכים "שהכול". בסימן זה מתחדש שהוא הדין במיני דגן, אלא שבהם יש דרגות נוספות: הדגן נזרע בעיקר לצורך מאכלים מזינים מקמח, ועליהם מברכים "מזונות"; אם אוכל את גוף הצמח כשהוא חי אך ראוי למאכל (אבל אינו מטרת הזריעה), מברך "בורא פרי האדמה"; ואם המאכל או דרך האכילה אינם ראויים אלא על ידי הדחק – מברך "שהכול".
• בורא נפשות – כיוון שהדגנים אינם נזרעים כדי לאוכלם כפי שהם. ובכלל זה גם "שלווה", שהיא חיטה תפוחה ממותקת, ברכתה לפניה "בורא פרי האדמה"[9] ואחריה "בורא נפשות"; וכן פתיתי שיבולת שועל.
• שהכל – ולדעת המחבר יברך עליהם "בורא פרי האדמה". ובבית יוסף מובאת דעת ראשונים נוספת, שלא יברך עליהם כלל; וכן מכריע כף החיים[10]. והלכה למעשה נראה שאם נהנה אפילו מעט נכון שיברך "שהכול" ו"בורא נפשות".
• ברכה מעין שלוש – הספק הוא משום שנהנה מדבר שנשתבחה בו הארץ, ולכן היה ראוי לברך ברכה מעין שלוש. אולם לא שייך לברך על חיטה "העץ", ואילו ברכת "על האדמה ועל פרי האדמה" לא מצאנו שתיקנו חז"ל.
• ברכת המזון – זו דעת התוספות, אולם שאר הראשונים סוברים שיש לברך אחרי חיטה חיה "בורא נפשות", וכן אפשר לנהוג אם לא נוח לו לאכול זאת בתוך הסעודה.

סעיף ה

^טקמח, אפילו של חטים, מברך עליו 'שהכל' ואחריו 'בורא נפשות' (טז); ^ילא שנא נטחן דק דק, לא שנא נטחן קצת ועדיין יש בו טעם של חטים, לא שנא קמח של קליות (יז).

^טברכות ל״ו ע״א וכר׳ נחמן. ^יהרא״ש שם לדעת הרי״ף.

• בורא נפשות ­– משום שהקמח לא נועד לאכילה בפני עצמו, ואינו ראוי לאכילה אלא על ידי הדחק.
• קליות – הקליות הן חיטים שנקלו באש. האוכלן כמות שהן מברך "בורא פרי האדמה", ואם טחנו אותן לקמח, ברכתו "שהכול" ו"בורא נפשות".

סעיף ו

^כקמח של אחד מחמשת מיני דגן ששלקו (פירוש: בשלו הרבה) ועירבו במים או בשאר משקין, אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה וללועסו, מברך 'בורא מיני מזונות' ואחריו 'על המחיה' (יח); ואם היה רך כדי שיהא ראוי לשתיה, מברך עליו 'שהכל' ואחריו 'בורא נפשות' (יט).

^כברכות ל״ח ע״א וכאוקימתא דרב חסדא.

• על המחיה – כיוון שהוא נחשב לתבשיל מחמשת המינים, בדומה לתבשיל שהתבאר בסעיף ב'. וזו הברכה על דייסה מקמח סולת.
• בורא נפשות – כיוון שכאשר הוא הופך למשקה כבר אינו כל כך חשוב, ולא לשם כך זורעים את הדגן.

סעיף ז

^להכוסס (פירוש: האוכל) את האורז, מברך עליו 'בורא פרי האדמה' ואחריו 'בורא נפשות' (כ); ואם בשלו (כא) הגה: עד שנתמעך (כב) (ב"י בשם הרא"ש ורבנו יונה), או שטחנו ועשה ממנו פת, מברך עליו 'בורא מיני מזונות' (כג) ואחריו 'בורא נפשות' (כד). ^מוהוא שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו, ואם עירב ממנו בתבשיל אחר והתבשיל האחר הוא ^מהרוב, מברך עליו כברכת אותו תבשיל (כה).

^לברכות ל״ז ע״א וכחכמים.  ^מהרי״ף וכרב ושמואל שם.  ^נהרא״ש שם.

• בורא נפשות – כברכת כל הקטניות והירקות שאינם משבעת המינים.
• בשלו – על האורז המבושל ועל פת האורז אין מברכים "האדמה" אלא "מזונות", כפי שהולך ומבאר המחבר[11].
• שנתמעך – הרמ"א מכריע כשיטת הראשונים הפוסקים שיש לברך "מזונות" על האורז רק אם נטחן לקמח או נכתש לדייסה; ואין זו דעת המחבר. והלכה למעשה, כתבו גם הפוסקים האשכנזים שנוהגים לברך "מזונות" על האורז המבושל[12].
• מזונות – האורז הוא מאכל מזין כדגן, ולכן אף שאינו מחמשת מיני דגן תיקנו לברך עליו ברכת "מזונות".
• בורא נפשות – ולא "על המחיה", כיוון שברכה מעין שלוש מיועדת רק למינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.
• אותו תבשיל – בניגוד לחמשת מיני הדגן, שכל זמן שבאו להזין מברכים עליהם "מזונות", אף אם הם מיעוט בתבשיל, תבשיל עם אורז ברכתו "מזונות" רק אם האורז הוא הרוב.

סעיף ח

^סעל פת דוחן ופליז"ו או של שאר מיני קטניות, מברך 'שהכל' ואחריו 'בורא נפשות' (כו). הגה: העושה תבשיל משאר מיני קטניות, אם נשארו שלמים, וטובים מבושלים כמו חיין, מברך 'בורא פרי האדמה' (כז); ואם נתמעכו לגמרי או שאינן טובים מבושלין כחיין, מברך 'שהכל' (כח) (כן פירש הב"י דברי הטור).

^סהרי״ף שם והרמב״ס בפרק ג׳, ממשמעות הגמרא שם.

• בורא נפשות – אף שמינים אלו מזינים כאורז, אין מברכים עליהם "בורא מיני מזונות", שלא תיקנו חכמים תקנה זו אלא על האורז[13]. ומכאן שעל המאכלים המזינים שלנו, כגון תפוחי אדמה, אין לברך "מזונות".
• בורא פרי האדמה – על פי הכלל שראינו (ר"ד, יב), שברכתו של מאכל הנאכל הן חי והן מבושל אינה משתנית כשהוא מבושל.
• שהכל – לעניין המיעוך, הרמ"א כאן לשיטתו (ר"ב, ז) שפירות מרוסקים שאיבדו צורתם ברכתם "שהכול". וביארנו (ר"ד ס"ק כ"ב) שגם הפוסקים הספרדים כתבו לברך על הרסק "שהכול".

סעיף ט

(כט) ^עעירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה, מברך 'בורא מיני מזונות' ו'על המחיה' (ל); ואם עשה ממנו פת, מברך 'המוציא' וברכת המזון (לא). ^פודוקא שיש באותו קמח מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס (לב), אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים – אינו מברך לבסוף ברכת המזון, אלא בתחלה מברך 'המוציא' כיון שיש בו טעם דגן, אף על פי שאין בו כזית בכדי אכילת פרס (לג), ולבסוף 'על המחיה' (לד). ואם בשלו בקדירה, מברך תחלה 'בורא מיני מזונות' ואחריו 'בורא נפשות' (לה).

^עארחות חיים והר"ד אבודרהם.  ^פרבינו יונה.

• הקדמה לסעיף – בסעיף ב' התבאר דין מיוחד בחמשת מיני דגן, שתבשיל שיש בו דגן ברכתו "מזונות" אף אם הדגן הוא המיעוט, מפאת חשיבותו, אלא אם כן בא רק לדבק את התבשיל. בסעיף זה מבואר כלל זה במקרה של תערובת קמח דגן עם קמח אחר.
• ועל המחיה – אף אם הקמח מחמשת מיני דגן אינו רוב התבשיל.
• וברכת המזון – גם כאן, אף אם אינו רוב הקמח.
• בכדי אכילת פרס – על מאפה שיש בו מעט קמח דגן מברכים "על המחיה" או "ברכת המזון" רק בתנאי שיש בתערובת כזית קמח בכדי אכילת פרס – לפחות ששית מהמאכל[14]. רק בשיעור כזה נחשב המאפה כולו כמאפה דגן, ואז מברך "על המחיה" או ברכת המזון אם אכל כזית מן התערובת, ואין צורך שיאכל כזית מהדגן עצמו[15]. ישנם פוסקים החולקים על דברי המחבר בתערובת שיש בה כזית בכדי אכילת פרס, ולשיטתם מברך "על המחיה" רק אם אכל כזית מן הדגן עצמו[16]. הלכה למעשה, מי שיש לו מנהג בשאלה זו ינהג כמנהגו, ומי שאין לו מנהג ברור ינהג כדעת המחבר והרמ"א, ויברך ברכה מעין שלוש על אכילת כזית מן התערובת[17].
• בכדי אכילת פרס – כיוון שלברכה ראשונה אין צורך בשיעור.
• על המחיה – אם אכל כזית מן התערובת. דברי המחבר, לברך "על המחיה" על אכילת פת זו, קשים. ונראה טעמו שמברך ברכה מעין שלוש במקום ברכת המזון, משום שהחיסרון בשיעור "כזית בכדי אכילת פרס" מוריד את הברכה בדרגה[18]. וכך פסקו למעשה הפוסקים הספרדים[19]. אך פוסקים רבים חולקים וסוברים שיברך "בורא נפשות"[20], כך פסק המשנה ברורה וכך נראה שמנהג האשכנזים.
• בורא נפשות – יברך לפניו "מזונות" על הדגנים שבו, אף שאין בהם שיעור כזית בכדי אכילת פרס, משום שלברכה ראשונה אין צורך בשיעור. וכיון שהדגן הוא מועט, הברכה אחרונה "יורדת דרגה", ומברכים "בורא נפשות".

סעיף י

^צבברכה אחת מעין שלוש של פירות דחוצה לארץ, חותם: 'על הארץ ועל הפירות'; ובארץ ישראל חותם: 'על הארץ ועל פירותיה' (לו). ^קואם בחוץ לארץ אוכל מפירות הארץ, חותם גם כן 'על פירותיה' (לז).

^צברכות מ״ד ע״א. ^קהרשב״א שם.

• ועל פירותיה – כדי לכבד את פירות הארץ. על יין מארץ ישראל המנהג לחתום: "על הארץ ועל פרי גפנה". לגבי מיני מזונות מארץ ישראל, ראשית יש לדעת שרוב מוחלט של הקמחים בארץ מיובאים מחו"ל, ולכן ודאי שברכתם "ועל המחיה". ואם יודע בוודאות שזהו מאפה מחיטה שגדלה בארץ, מנהג האשכנזים שלא לשנות את נוסח החתימה, ומנהג חלק מהספרדים לחתום "על הארץ ועל מחיתה"[21].
• על פירותיה – הדבר תלוי במקום גידול הפירות, ולא במקום בו נמצא האדם. והוא הדין גם ההיפך: האוכל בארץ פרי מיובא לא יברך "ועל פירותיה", אלא "ועל הפירות"[22].

סעיף יא

בברכה מעין שלוש דְיין, ^ראינו חותם 'על הגפן ועל פרי הגפן' (לח), אלא 'על הארץ ועל פרי הגפן' (לט) או 'על הארץ ועל הפירות' (מ).

^ררבינו יונה והרא״ש והראב״ד.

• על הגפן ועל פרי הגפן – זה הנוסח שאומרים בתחילת הברכה.
• על הארץ ועל פרי הגפן – כיוון שיש להדגיש את "הארץ" בברכה שנתקנה על שבח הארץ.
• ועל הפירות – זו דעת הרמב"ם, האומר שלאחר שתיית יין יש להזכיר גפן רק בתחילת הברכה, אבל בחתימתה יש לומר כבשאר פירות. ומנהג האשכנזים והספרדים כאחד לחתום כדעה הראשונה, "על הארץ ועל פרי הגפן". וביין מארץ ישראל: "ועל פרי גפנה".

סעיף יב

^שמזכירין בה מעין המאורע בשבת ויום טוב וראש חודש (מא), אבל לא בחנוכה ופורים (מב). ^תאם אכל פירות משבעה מינים ואכל מיני מזונות ושתה יין, יכלול הכל בברכה אחת, ויקדים 'המחיה' ואחר כך הגפן ואחר כך 'העץ' (מג), ויאמר: 'על המחיה ועל הכלכלה, ועל הגפן ועל פרי הגפן, ועל העץ ועל פרי העץ', וחותם: 'על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות' (מד).

^שתוס׳ בברכות מ״ד בשם ספר המיימוני והירושלמי, וכן כתב הר״ר יונה והרא״ש ושאר פוסקים. ^תרמב״ם פ״ח ורבי יונה ורא״ש והרשב״א שם בשם ר״ח.

• וראש חודש – שהם מועדים מהתורה. מדין התלמוד יש להזכיר את המועדים בברכת "בונה ירושלים" שבברכת המזון, ולמדו הראשונים שראוי להזכירם גם בברכה מעין שלוש, שצריכה לכלול בקיצור את עיקרי ברכת המזון. ובדיעבד אם לא הזכיר אינו חוזר.
• בחנוכה ופורים – שהם חגים מדרבנן, ויש להבחין בין מועד מהתורה למועד מדרבנן. ואף בברכת המזון אין חיוב להזכירם, אלא שנוהגים להזכירם בברכת ההודאה[23].
• ואחר כך העץ – מקדים "על המחיה" משום שהחיטה והשעורה הם הראשונים בפסוק המתאר את שבעת המינים; ו"על הגפן" לפני "על הפירות", מפני שיש להקדים ברכה מבוררת יותר[24].
• ועל הפירות – ואם לא הזכיר אחד מהמינים לא יצא ידי חובת ברכה על מין זה, ויחזור ויברך עבור אותו המין. ואם הזכיר פירות ולא הזכיר גפן – יצא בדיעבד[25].

סעיף יג

^אאם אכל פירות משבעת המינים ואכל תפוחים, אין צריך לברך על התפוחים 'בורא נפשות', שגם הם בכלל ברכת 'על העץ', שגם הם פרי העץ הם (מה). ^באבל אם אכל תפוחים ושתה יין, צריך לברך 'בורא נפשות' על התפוחים (מו); וכל שכן אם אכל בשר או פרי האדמה ושתה יין, או אכל משבעת המינים, שצריך לברך על כל אחת ואחת. והוא הדין אם אכל בשר ודגים ואכל מחמשת מינים, אין ברכת 'על המחיה' פוטרת את הבשר ואת הדגים (מז).

^ארמב״ם שם והרא״ש שם.  ^בטור בשם אביו הרא״ש.

• פרי העץ הם – אולם אם בירך "בורא נפשות" על כלל הפירות שאכל, לא יצא ידי חובה על פירות הארץ, וצריך לברך גם ברכה מעין שלוש.
• על התפוחים – כיוון שלא יצא ידי חובת ברכה אחרונה עליהם כשאמר "על הגפן ועל פרי הגפן".
• הדגים – ואין אומרים שכיוון שבשר ודגים באים לזון, הרי הם נכללים בברכת "על המחיה".

סעיף יד

^גשתה יין וברך 'בורא פרי הגפן' ואכל ענבים, צריך לברך עליהם 'בורא פרי העץ' (מח). וכן בברכה אחרונה צריך להזכיר 'על העץ ועל פרי העץ' (מט).

^גטור בשם רבי יחיאל אחיו בשם אביו הרא״ש.

• העץ – ולא יצא כשבירך "בורא פרי הגפן", כיוון שזו ברכה מיוחדת ליין. בסעיף הבא נראה שאם טעה ובירך "הגפן" על ענבים, בדיעבד יצא; אבל כאן שבירך על היין "בורא פרי הגפן", לא נפטר ממילא גם מברכת הענבים.
• ועל פרי העץ – כפי שראינו בסעיף י"ב. ובדיעבד אם לא הזכיר צריך לחזור ולברך, אלא אם כן כיוון בפירוש להוציא את הענבים, כמבואר בסעיף הבא.[26]

סעיף טו

^דאם בדיעבד בירך על הענבים 'בורא פרי הגפן' או אחריהם 'על הגפן', יצא (נ).

^דטור בשם רבי יחיאל אחיו בשם אביו הרא״ש.

• יצא – למדנו בסעיף הקודם שלכתחילה יש להזכיר בנפרד את הפירות ואת היין. אולם בדיעבד יצא אם בירך על ענבים "בורא פרי הגפן" ואחריהם "על הגפן", שהלוא ענבים הם אכן פרי הגפן. מדברי המחבר משמע שאם בירך על היין "בורא פרי העץ" ואחריו "על העץ ועל פרי העץ" – לא יצא; אולם יש חולקים בכך על המחבר, כי סוף סוף היין מופק מענבים, ולמעשה ספק ברכות להקל, ולא יחזור ויברך.

סעיף טז

שתה יין ומים, אין לו לברך על המים 'בורא נפשות', שברכת היין פוטרתן, כשם שבברכה ראשונה יין פוטר כל מיני משקים (נא).

^הטור בשם רבי יחיאל אחיו בשם אביו הרא״ש.

• כל מיני משקים – שמפני חשיבות היין המשקאות האחרים טפלים לו[27].

סעיף יז

^וברכת שלוש (נב) אינה פוטרת מעין שלוש, שאם אכל דייסא ^*)אין ברכת המזון פוטרתו (נג). אבל ביין ברכת שלוש פוטרתו, שאם בירך על היין ברכת המזון במקום 'על הגפן', יצא (נד). והוא הדין אם בירך על התמרים ברכת המזון במקום 'על העץ', יצא (נה); ואפילו לא אמר אלא ברכת 'הזן', בין על היין בין על התמרים, יצא (נו); ^זואם נזכר עד שלא חתם בברכת 'הזן', יתחיל 'ועל שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה', ויסיים ברכה דמעין שלוש (נז).

^וב"י בשם ר' יונה.  ^*)לענ״ד הוא רחוק, דודאי הדייסא מיזן זיין יותר מן התמרים, שהרי קבעו עליה חכמים ברכת 'בורא מיני מזונות'. ואי לא מסתפינא, אמינא מה שכתב ר׳ יונה 'אבל ביין' וכו' הה״ד בדייסא, ולא בא להוציא אלא שאר דברים.  ^זהרא״ש.

• ברכת שלוש – היא ברכת המזון.
• פוטרתו – כלומר: אם בירך ברכת המזון על דייסה לא יצא ידי חובה, וצריך אחר כך לברך "על המחיה".
• במקום 'על הגפן' יצא – משום שהיין נחשב למשקה מזין[28].
• במקום 'על העץ' יצא – כיוון שגם תמרים נחשבים למאכל מזין. ומקשים המפרשים מה בין הדייסה לבין יין ותמרים, שיוצאים בהם בברכת המזון בדיעבד משום שהם מזינים, והלא הדייסה מזינה לפחות כמותם[29]; ולהלכה פוסקים רבים חולקים על המחבר בדין הדייסה, ומשווים אותה ליין ותמרים. ולכן אם טעה ובירך ברכת המזון לאחר דייסה, לא יברך אחר כך ברכה אחת מעין שלוש, משום "ספק ברכות להקל". וכל שכן אם בירך ברכת המזון לאחר פת הבאה בכיסנים שיצא בדיעבד.
• על התמרים יצא – שכיוון שהם מזינים, יצא בדיעבד בברכה ראשונה של ברכת המזון, היא ברכת "הזן"[30].
• ברכה דמעין שלוש – ואין זה מעכב שהאריך בברכה הראשונה.

סעיף יח

^חלא יכלול על הספק שום תוספת בברכה מעין שלוש, אף על פי שאינו מוסיף שם ומלכות (נח) (פירוש: כגון ששתה משקה שספק אם ברכתו 'על הגפן' וכו', או 'בורא נפשות רבות' וכו', לא יאכל דבר שברכתו 'בורא נפשות רבות' ודבר שברכתו על העץ ויכלול עמו גם כן 'על הגפן ועל פרי הגפן' כו' מספק) (נט) (תה"ד, וכ"מ במרדכי פ' כיצד מברכין). (וע' לעיל סעיף ט"ז).

^חתרומת הדשן.

• שם ומלכות – כגון אדם שיש בידו יין מזוג במים, והוא מסופק אם ברכתו "שהכול" או "בורא פרי הגפן". במקרה של ספק מברכים "שהכול" לברכה ראשונה, ויוצאים כך ידי חובה גם אם דין המשקה כיין. אולם לברכה אחרונה אין יוצאים ב"בורא נפשות" אם זהו יין. עצה לדבר היא לשתות יחד עם משקה זה גם יין ודאי, וכך להסתלק מהספק; וזו עצה טובה. לעומתה, ההצעה שדוחה המחבר היא שיאכל דבר אחר שברכתו מעין שלוש, כגון תמרים, ובברכה האחרונה על התמרים והמשקה יוסיף את הזכרת פרי הגפן. על הצעה זו כותב המחבר שאמנם כך הוא אינו מוסיף שם ומלכות, אך בכל זאת אין להוסיף בברכה אחרונה הזכרת מין מהספק, כיוון שאם המשקה ששתה אין דינו כיין, נמצא מפסיק בברכה האחרונה על התמר בהזכרת מין שלא אכל.

ואם שתה יין כשיעור המחייב ברכה וכן אכל עוגה, והוא מסופק האם יש בעוגה שיעור לברכה אחרונה, יברך רק "על הגפן ועל פרי הגפן", ולא יוסיף "על המחיה ועל הכלכלה"[31].

דיני ברכת "בורא מיני מזונות" (ר"ח)

1. על חמשת מיני דגן שהכין מהם (או מהקמח שלהם) תבשיל [ב], וכן על פת הבאה בכסנין, מברכים "בורא מיני מזונות" [קס"ח, ו].

• תבשיל או מאפה שיש בו מחמשת מיני דגן (או קמח שלהם), וכן רכיבים נוספים או שאר קמחים – מברכים עליו "בורא מיני מזונות" אף אם הדגן הוא המיעוט בתבשיל [ב, ט], אלא אם כן הדגן בא רק כדי לגבש את אותו המאכל ולא כדי לתת טעם [ב].

3. אם מסופק אם הקמח בא לזון או לדבק – טוב להחמיר ולאכול מאכל זה בתוך סעודה [ג].
4. אם אוכל את גרעיני הדגן כמו שהם, יברך לפניהם "בורא פרי האדמה", ואחריהם "בורא נפשות" [ד].
5. קמח מבושל במים כעין דייסה, אם הוא עבה וראוי ללעיסה – ברכתו "מזונות", ואם נוזלי וראוי לשתייה – "שהכול" [ו].
6. שונה ברכת האורז משאר קטניות, שאף על פי שאינו מחמשת מיני הדגן, מברכים לפניו "מזונות". אולם ברכתו האחרונה היא "בורא נפשות", ככל הקטניות [ז].

דיני ברכה אחת מעין שלוש (ר"ח)

1. על חמשת מיני דגן, וכן על חמשת הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל (גפן, תאנה, רימון, זית ותמר), יברך אחרי אכילתם ברכה אחת מעין שלוש [א].
2. יזכיר את המאכל בתחילת הברכה ובסופה. נוסח תחילת הברכה, אם אכל מיני מזונות: "על המחיה ועל הכלכלה"; אם שתה יין: "ועל הגפן ועל פרי הגפן"; ואם אכל פירות שנשתבחה בהם הארץ: "על העץ ועל פרי העץ". אם אכל יותר ממין אחד, כגון שאכל מזונות ושתה יין, יזכיר בברכתו את כל מה שאכל [יב].
3. נוסח חתימת הברכה: "על הארץ ועל המחיה"; "על הארץ ועל פרי הגפן"; "על הארץ ועל הפירות". וגם כאן מזכיר כל מה שאכל [יב]. על פירות מארץ ישראל מסיים "על הארץ ועל פירותיה" [י], וכן על יין מארץ ישראל – "ועל פרי גפנה".
4. בשבת, יום-טוב וראש חודש יש להזכיר מעין המאורע [יב].
5. ברכת "על העץ ועל פרי העץ" פוטרת גם פירות שלא משבעת המינים. לכן אם אכל תפוחים ותמרים, יברך אחריהם רק ברכה אחת מעין שלוש [יג].
6. ברכת "על הגפן ועל פרי הגפן" פוטרת גם שאר משקים [טז].

[1] ראו ברכות דף מד ע"א.

[2] הריפות הוא דוגמא לתבשיל מדגן שלוק, והוא לשון הכתוב בשמו"ב י"ז, ט. גרשֹ כרמל הוא דוגמא לתבשיל מדגן כתוש, והוא לשון הכתוב בויקרא ב', יד.

[3] כך משמע מהמחבר, וכן מהרמ"א שלא חלק עליו. וכתב המשנה ברורה בס"ק מ"ח שכך המנהג. ויש גם החולקים וסוברים שמברך "על המחיה" רק אם אכל כזית מהדגן. עיין מ"ב ס"ק מ"ג.

[4] מקור החולקים הוא בסעיף ט', העוסק בתערובת קמחים. ושם פסק המחבר שלא יברך "על המחיה" אם אין כזית בכדי אכילת פרס.

[5] לדעת הרב עובדיה יוסף (חזון עובדיה, ט"ו בשבט, ברכות עמוד קצ"ב) לא יברך במקרה זה ברכה אחרונה כלל, כמו במקרים אחרים של ספק האם הברכה האחרונה היא "על המחיה" או "בורא נפשות". והכרענו למעלה כדעת כף החיים (אות ט') ומשנ"ב (ס"ק מח), כיוון שללא הקמח (המצוי בתערובת בכמות קטנה) הרי אכל תבשיל שברכתו "בורא נפשות", ותוספת הקמח אינה פוטרת מברכה זו. לכך התכוון משנ"ב כשכתב: "ועל כרחך מברך רק ברכה 'בורא נפשות' בשביל יתר המינים המעורבים בתבשיל זה".

[6] כתב הט"ז ס"ק ו' שיש לגרוס "ופטור ממה נפשך", ומביא ראיה מכך שזו לשון התוספות (ברכות לו ע"ב סד"ה "כל") שהוא מקור הלכה זו, וכן הובא בב"י כאן בלשון "ממה נפשך".

[7] אפילו אם ברכתו "העץ", כיוון שמאכל זה הוא עיקר סעודת החולה (על פי משנ"ב).

[8] בדומה למקרה שהתבאר בסימן ר"ב סעיף יא, ודברינו שם בס"ק לט.

[9] על פי אגרות משה חלק ד סימן מ"ה, ו"אור לציון" ח"ב פי"ד סעיף כא; ואף אם חיממו את השלווה כדי להתפיחה, הדבר אינו נחשב לבישול.

[10] אלא שכתב למעשה לברך על מאכל אחר כדי לפטרם (אות כ"ה).

[11] יש סוברים שהאורז שלנו אינו האורז של זמן הגמרא. ולהלכה  נפסק כפי שכתבנו.

[12] ערוך השולחן (סעיף כ"ב) כתב שהטעם הוא שזו דרך אכילת האורז, ועוד, שהוא מתנפח בבישולו והדבר הוא כעין כתישה שלו. משנ"ב (ס"ק כ"ו) הביא בשם אחרונים שהוא משום שהאורז שלנו מקולף. וכך מברכים גם על אורז מלא, אף שאינו מקולף ממש אלא רק עבר מעין ליטוש. וראה בה"ל "ד"ה "עד שנתמעך".

[13] אולי משום שהיו זמנים ומקומות שבהם הפת הייתה מאורז, והוא היה המזון העיקרי.

[14] "פרס", או פרוסה, הוא חצי כיכר, ונחלקו הפוסקים האם שיעורו הוא שלוש ביצים או ארבע ביצים. כזית הוא חצי ביצה, ונמצא שאכילת כזית דגן ב"כדי אכילת פרס" היא במקרה שהדגן הוא שישית או שמינית מהתערובת. ולהלכה פסקנו שלא יברך "על המחיה" עד השיעור הגדול יותר, שהוא שישית.

[15] זו דעת המחבר, וכן האחרונים שסתמו ולא חלקו. וכך דעת המג"א (כך משמע מדבריו בסוף ס"ק טו, שכותב לברך ברכה מעין שלוש בתערובת אף כשיש פחות מכזית דגן בפרס, ומשמע שפירש את שיעור האכילה כמחבר). וכך פסק הרב עובדיה יוסף ("חזון עובדיה", ט"ו בשבט, ברכות עמוד קצ"ב), ובספר "ברכת ה'" (ח"ב פ"ב ס"כ).

[16] כגון אם רבע מהתבשיל הוא קמח, יברך מעין שלוש רק אם אכל ממנו ארבעה זיתים. כך דעת המשנה ברורה בס"ק מ"ג, על פי דברי הגר"א. וכן דעת ערוך השולחן הלכה י"ח, וכף החיים אות נ"ג.

[17] היה מקום לומר שבמקרה זה לא יברך ברכה אחרונה, כפי שראינו בכמה מקומות שאין מברכים כשיש ספק שקוּל האם לברך מעין שלוש או "בורא נפשות". אולם כאן גם פוסקים שדוגלים בעיקרון "ספק ברכות להקל" פסקו לברך ברכה מעין שלוש, כיוון שכך דעת רוב הראשונים, וכך דעת המחבר והרמ"א. ונראה שסברת אותם ראשונים היא שאין לנו כאן דגן מצד אחד ושאר קמחים מצד אחר, אלא הכול יחידה אחת, וצריך להגדיר את היחידה הזו. ולאחר שהגדרנו אותה שעיקרה דגן, אין כאן ספק, אלא ברכתה "על המחיה" (ואם היא פת – ברכת המזון).

[18] על פי ערוך השולחן סעיף י"ד.

[19] כף החיים אות ד"ן (עמ' קל"ז).

[20] ואף יש מהם שכתבו שיש כאן טעות סופר בדברי השולחן ערוך, ויש לכתוב כאן "בורא נפשות" (ביאור הגר"א אות ל"ד, הובא במשנ"ב ס"ק מ"ז), שהרי אין זה שייך לברך "על המחיה" על מאכל שמברכים לפניו "המוציא". ואם כמות קמח הדגן אינה כשיעור, חוזרת הברכה האחרונה של שאר הקמחים, והיא "בורא נפשות".

[21] כך כתב החיד"א בברכי יוסף. ראה ב"חזון עובדיה" ברכות (עמוד קצב-קצח) את שלל השיטות בזה, ומסקנתו לחתום "ועל מחיתה".

[22] ויש לשים לב לכך, כיון שהיום הרבה פירות מיובאים, כגון ענבים שלא בעונתם. וכן יש בארץ יינות מיובאים רבים.

[23] לשון הגמרא על הזכרת חנוכה ופורים: "אינו מזכיר, ואם בא להזכיר – מזכיר בהודאה". ואם שכח – אינו חוזר. כבר ראינו דינים אלו בקצרה בלשון הרמ"א קפ"ז ד, והם ומתבארים במקומם בתחילת סימן תרפ"ב.

[24] כפי שיתבאר בסימן רי"א לגבי ברכה ראשונה.

[25] ואם הזכיר גפן ולא הזכיר פירות – לא יצא, אלא אם כן הפירות שאכל הם ענבים, כמפורש בסעיף ט"ו.

[26] על פי משנ"ב ס"ק סט.

[27] התבאר בסימן קע"ד סעיף ב, וראה דברינו שם.

[28] בלשון חז"ל: "חמרא סעיד" (ברכות דף לה ע"ב).

[29] המגן אברהם (ס"ק כ"ה) תירץ שהדייסה מזינה ועשויה מחמשת המינים, וברכתה הייתה צריכה להיות ברכת המזון, אלא שתיקנו שלא לברך זאת משום שאין זו הדרך הטובה לאכילת הקמח. ומשום תקנה זאת אין יוצאים בדייסה בברכת המזון גם בדיעבד. לעומת זאת, יין ותמרים נאכלים כעיקר אכילתם.

[30] כך פסקו ראשונים בשם רבותינו הצרפתים. והקשו הפוסקים על דין זה, שהלא תקנת חכמים היא לומר קיצור של שלוש הברכות, ואיך יצא אם לא הזכיר את הארץ ואת ירושלים? וראה בבה"ל ד"ה "אלא ברכת הזן", שהציע שברכות אלו לא נתקנו אלא לכתחילה, אך נשאר בצ"ע. וייתכן הטעם, שהיות ויוצאים בהם בדיעבד בברכת המזון אף שאין בהם חיוב ברכת המזון מן התורה, קבעו חכמים שברכה ראשונה של ברכת המזון מספיקה, כדי שנדע שחיוב הברכה בהם אינו כלחם, אלא הוא רק מדרבנן.

[31] כך עולה מדברי המחבר. הט"ז חולק על כך, וסובר שאם הגיע לספק זה, אפשר להזכיר; והביאו המשנה ברורה בס"ק פב. ולמעשה קשה לפסוק נגד דעת השולחן ערוך והרמ"א. ואם אכל יותר מ-18 גרם (אולם פחות מ-27 גרם, לכן מסתפק), יש  כאן ספק ספיקא שמאפשר לו לברך (יחווה דעת חלק ו' סימן יד).