סימן רי"ד – בכל ברכה צריך להיות שם ומלכות, ובו סעיף אחד

סעיף א

(א) ^אכל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה, ואם דילג שם (ב) או מלכות (ג) – יחזור ויברך. ^בואפילו לא דילג אלא תיבת 'העולם' לבד, צריך לחזור ולברך, ד'מלך' לבד אינה מלכות (ד).

^אברכות מ׳ ע״ב וכרבי יוחנן, הרי״ף ורמב״ם שם.  ^בתוספות שם והרא״ש.

• הקדמה לסעיף – בכל ברכה אנו אומרים את המילים "ה' א-להינו מלך העולם". בסעיף זה מתבאר שארבע המילים האלו הן הכרחיות, ואם דילג על אחת מהן יש לחזור ולברך.
• שם – המילים "ה' א-להינו". המילה "א-להים" פירושה בעל הכוחות, וה' הוא שמו של הא-ל[1]. ופירוש הביטוי "ה' א-להים": בעל הכוחות הוא ה', שהוא אדון כל, והוא היה הוה ויהיה. והשמטת אחד משני השמות מעכבת.
• מלכות – לומר שהקב"ה אינו רק כוח בעליונים, אלא שהוא גם משגיח ומתערב בעולמו.
• אינה מלכות – כדי שלא יישמע שה' הוא כמלך בשר ודם, יש להדגיש שהוא מלכו של העולם כולו[2].

1. בכל ברכה חייבים להזכיר את המילים "ה' א-להינו מלך העולם", ואם לא הזכיר – חוזר [רי"ד, א].

[1] השם המקורי הוא שם ה-ו-י-ה, אלא שאיו אומרים שם זה באותיותיו מחוץ למקדש, ואנו הוגים אותו בשם אדנו"ת.

[2] מקשים המפרשים על גמרא זו, מדוע תפילת שמונה עשרה אין בה מלכות. והביא ב"י בשם הרא"ש ש"הא-ל הגדול" שאומרים בה הוא מעין מלכות. והביאו משנ"ב (ס"ק ב), והוסיף ששאר ברכות העמידה נגררות אחר הברכה הראשונה. וכוונת דברי הרא"ש, שעיקר הזכרת המלכות היא היות הא-ל משגיח, וזו גם משמעות אזכרת א-להותו על האבות. ואף המשך הברכה, הזכרת "הגדול, הגיבור והנורא … גומל חסדים טובים" וכו', הכול הזכרת השגחתו על העולם. מכאן חשיבות הברכה הראשונה, ואם לא כיוון בה לא יצא ידי חובת העמידה.

עוד התייחס הבית יוסף לאי הזכרת מלכות בברכת "א-לוהי נשמה", ויעויין בדברי המחבר בסימן ו' סעיף ג. גם בתפילת הדרך אין מלכות, כיוון שהיא תחינה ולא ברכה, ולכן גם אינה פותחת בברוך; וראו סימן ק"י סעיף ו, שם מופיע מנהגו של המהר"ם מרטנבורג בעניין.