כוונה בתפילה
סימן צ"ח
1. חידוש רבנו חיים הלוי
2. שיטת הטור
3. בעקבות פירוש הב"י ברמב"ם
4.בכוונה לצאת ידי חובה
5.ברכה על צדקה וביקור חולים
6.סיכום
7. הערות
1. חידוש רבנו חיים האי
התפילה היא ׳עבודה שבלב'[1], ולכן הכוונה מהווה חלק ממצות התפילה. ואכן פסק הרמב״ם בפרק די מהלכות תפילה (הלי טו)[2]:
כל תפלה שאינה בכוונה – אינה תפלה. ואם התפלל בלא כוונה – חוזר ומתפלל בכוונה.
אולם בתחילת פרק יי כתב הרמב״ם[3]:
מי שהתפלל ולא כיון את ליבו – יחזור ויתפלל בכוונה. ואם כיון את ליבו בברכה ראשונה, שוב אינו צריך.
רבנו חיים הלוי ראה סתירה בין שני הפסקים של הרמב״ם. שמדברי הרמב״ם בפרק די משמע שבכל התפילה הכוונה מעכבת, ואם לא כיוון לא יצא; ואילו מדבריו בפרק יי משמע שדווקא בברכה ראשונה הברכה מעכבת, ובשאר התפילה אם לא כיוון — אינו צריך לחוור.
כדי לתרץ את הסתירה, חידש רבנו חיים (על הרמב״ם בפ״ד שם) שישנם שני סוגי כוונה:
האחת: כוונה של פירוש הדברים …
ושנית: שיכוון שהוא עומד בתפילה לפני הי.
וכשכותב הרמב״ם בפרק ד׳ שהכוונה מעכבת בכל התפילה הרי וה דווקא בכוונה השניה, שלא כיוון שהוא עומד בתפילה לפני ה׳, ואוי לא עלתה לו תפילתו. ואילו בפרק י׳ התייחס הרמב״ם לכוונה הראשונה, שישים לב המתפלל לפירוש הדברים, וכוונה זו מעכבת רק בברכה ראשונה[4].
מדברי רבנו חיים עולה שאדם שלא התרכז בחלק מתפילת העמידה, ולא שם ליבו שעומד לפני הבורא, אלא רק שפתיו מדובבות מילים כהרגלו — לא יצא ידי חובת התפילה.
2. שיטת הטור
גם בלשון הזהב של הטור מצאנו את שני סוגי הכוונה הללו. וזו לשונו (או״ח סי׳ צח):
מחשבתו כיצד? דתניא[1]: המתפלל צריך שיכוין לבו, שנאמר 'תכין לבם׳. פירוש: שיכוין פירוש המלות שמוציא בשפתיו ויחשוב כאילו שכינה כנגדו שנאמר 'שויתי הי לנגדי תמידי.
הביא הטור הן כוונת "פירוש המילות", שזו הכוונה הראשונה בדברי רבנו חיים; והן כוונה "כאילו שכינה כנגדו", שזו הכוונה שעומד לפני ה׳ אצל ר׳ חיים.
אולם נראה שבניגוד לדברי ר׳ חיים, לא חילק הטור בין שני סוגי הכוונה, אלא כתבם כאחד. ודינם שווה, שלכתחילה צריך לכוין את שתי הכוונות בכל התפילה, אולם בדיעבד שתיהן אינן מעכבות, ומי שכיוון בברכת אבות בלבד, אך אם לא כיוון כלל בשאר התפילה — תפילתו תפילה.
ונראה שהבין הטור ששתי הכוונות משלימות זו את זו, כשני צדדים של אותו מטבע: המכוון את פירוש המילים, אך לא חשב כאילו מדבר לבורא כביכול, הרי הוא כאומר מילים בעלמא, ואין זה תפילה כלל אלא סיפור דברים. כקורא בספר חול. ואף היודע שעומד לפני הבורא אבל אינו מכוון למילים שמוציא מפיו, אמנם יקיים "שויתי ה׳ לנגדי", אבל אי אפשר לומר שהתפלל, כי התפילה היא תחנונים, וכל שאינו מכוון למילים שאומר הרי זה כאילו לא אמר.
3. בעקבות פירוש הב״י ברמב״ם
בשלחן ערוך (תחילת סי׳ צח) הלך בעקבות הטור והביא את תמצית לשונו, ולא הביא כלל את חידוש ההלכה העולה מפירושו של רבנו חיים, שהכוונה "שהוא עומד בתפילה לפני ה׳" מעכבת בכל התפילה.
ויתרה מזו: אף בפירושו לרמב״ם, ה׳כסף משנה׳, לא הבין המחבר את הרמב״ם כדברי רבנו חיים. שבהלכות הכוונה שבפרק ד׳ מפנה לסוגיה שבסוף פרק ׳תפילת השחר׳, שם מסופר שר׳ ינאי התפלל פעמיים, ואומרת הגמרא "ודילמא מעיקרא לא כיון דעתיה"[1] (ברכות דף ל,ב). ובפרק י׳ כותב:
- ־ כתבתי בפ״ד[2] דילפינן הכי מדאמרינן •ם״פ תפלת השחר דרבי ינאי צלי והדר צלי, ואמרו דילמא מעיקרא לא כוין דעתיה והשתא כוין דעתיה.
ומכך שמפנה לאותו מקור משמע ששתי ההלכות עוסקות באותו חיוב של כונה.
ונראה לומר שלדעת הב״י לא חידש הרמב״ם בפרק י׳ סוג חדש של כוונה. שהמעיין בסדר הנושאים בהלכות תפילה לרמב״ם יווכח שקשה לומר שבפרק י׳ מחדש הלכות בחיוב התפילה.
שכך הוא בניין הרמב״ם בהלכות תפילה:
- פרק א — דין תפילה מהתורה, והוספת חכמים כשתיקנו תפילה מעשית.
- פרק ב — סקירת התפילות שתיקנו בימות החול ובמועדים מיוחדים. – פרק ג — זמן התפילה.
- פרק ד — "חמישה דברים המעכבים את התפילה", וביניהם החיוב לכוון.
- פרק ה — "שמונה דברים צריך המתפלל להזהר בהן".
- פרק ו — הלכות שתקנו חכמים כדי לקבוע את חשיבות התפילה.
- פרק ז — שאר ברכות שתיקנו חכמים בעת התפילה.
- פרק ח — ערך התפילה בציבור.
- פרק ט — מנהגי התפילות בציבור.
- פרק י — הלכות הטועה בתפילתו. ובראש הפרק מביא שדווקא מי שלא כיון באבות צריך לחזור ולהתפלל.
- מכאן ואילך דן בדיני בית כנסת (פרק יא), קריאת התורה (יב-יג) ונשיאת כפיים (יד-טו).
אם כן ברור שבפרק יי אין מקום לחדש הלכה בעצם חיוב התפילה, שהרי הלכות אלו נידונו במקומם, בפרקים די והי.
אלא שהואיל ובפרק זה עוסק הרמב״ם בהלכות הטועה בתפילתו, מביא הוא גם את המתפלל בלא כוונה, כסוג של טעות.
בפרק די מביא הרמב״ם חמישה דברים שאדם חייב להיזהר בהם כשרוצה להתפלל לפני שמתחיל תפילתו (והם: נטילת ידים, כיסוי הערוה, נקיות מקום התפילה, בדיקת נקביו וכוונת הלב). בכמה מן הדברים, כגון כיסוי הערווה, מובן מהרמב״ם בפרק עצמו מה דינו של מי שלא נזהר במה שתיקנו חכמים; ובדין כוונת הלב השאיר הרמב״ם את הדין של בדיעבד לפרק יי, בו ריכז את כל דיני טעות בעצם התפילה.
לכן אין סתירה בין שתי ההלכות: בפרק די דן הרמב״ם בעיקרון שתפילה בלי כוונה אינה נראית כתפילה, ולכן עיקר דבריו שם שאם אינו יכול כעת לכוון — לא יתחיל להתפלל. (שכאמור, בפרק ד׳ עוסק הרמב״ם בדברים המעכבים את התפילה מעיקרם). ומוסיף שאם לא כיוון — יחזור ויתפלל, כי תפילה ללא כוונה לא נקראת תפילה. ובפרק י׳ מביא הרמב״ם פירוט איך להתנהג למעשה. והואיל והתורה לא ניתנה למלאכי השרת, ואין מי שיכול להתפלל מרישא עד גמירא בכוונה. ועוד, שמן התורה אין נוסח מחייב. ולכן בפרק י׳ פירט הרמב״ם שאם כיוון ליבו בברכה הראשונה — הרי כיוון בעיקר התפילה, ובדיעבד יצא.
ואפשר להסביר את חשיבותה ומרכזיותה של ברכת אבות מתוך דברי התוספות בעניין אחר[3]. שאומר ר׳ יוחנן (ברכות מ,ב): "כל ברכה שאין בה מלכות — אינה ברכה". ושואלים התוספות (שם, ד״ה "אמר אביי") מתפילת שמונה־עשרה שאין בה מלכות, ומתרצים ש״א-לקי אברהם הוי כמו מלכות, דאברהם אבינו המליך הקב״ה על כל העולם, שהודיע מלכותו", ושאר ברכות העמידה אין בהם מלכות משום שהן סמוכות לברכה ראשונה, וניזונות מהמלכות שבה[4]. ואם לא כיון בברכה ראשונה אין כאן תפילת עמידה כלל, הואיל ונפל יסוד התפילה.
4. בכוונה לצאת ידי חובה
נעיין כעת בכוונה השנית בדברי רבנו חיים — שיכוון שהוא עומד בתפילה לפני הי. וכמו שראינו, לשיטתו כוונה זו מעכבת בכל התפילה. ר׳ חיים מסביר בהמשך דבריו שמקור חיוב כוונה זו הוא "מדין כוונה של כל המצוות, דקיימא לן מצוות צריכות כוונה".
ולכאורה קשה להבין את דבריו, שהרי אלו סוגי כוונה שונים. החיוב לכוון שהוא עומד בפני הבורא הוא לדבריו חיוב כמשך כל התפילה, כי בלי הפנמה זו אין כאן תפילה, כמו שהאריך רבנו חיים. ואילו הכוונה לצאת ידי חובה זמנה הוא לפני התחלת המצוה. ומטרת כוונה זו היא נתינת משמעות של מצוה למעשה שאחריה. למשל: האוכל מצה בליל ט״ו בניסן בלי לכוון שאוכל מצה זו משום שכך ציוה הבורא, הרי זה כאוכל קישואים, כי גם האוכל לתאבון יכול לאכול מצה. אם כן כוונה זו נותנת ערך של מצוה לפעולה. ולכן די שלפני פעולת המצוה יחשוב האדם: "הריני הולך לעשות מעשה של מצוה". אבל לא מצאנו שמחשבה זו צריכה ללוות את האדם במשך כל פעולת המצוה.
ואולי כוונת רבנו חיים לומר שהמכוון בתפילתו אינו צריך לכוון "הריני מתפלל מפני שכך ציוה הבורא", מפני שכוונה זו כלולה מאליה בכוונתו בעת התפילה. כי הנה לא חייבו חכמים לברך לפני התפילה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להתפלל". וכן בשאר המצוות שהן דיבור של שבח לבורא, לא מברכים לפניהן ברכת המצוות. כך בקידוש, בקריאת שמע[10], ועוד10*. ונראה לי שהטעם פשוט: במצוות מעשיות, שעיקר המצוה היא הפעולה, עלינו להפוך את הפעולה למצוה, ואת זאת אנו עושים על ידי כוונה. ולכן תיקנו ברכה לפני עשיית המצוה. אולם במצוות כקידוש, קריאת שמע ותפילה, אם לא כיוון למה שמוציא מפיו — לא קיים את המצוה, כי המצוה היא לא אמירת מילים אלא הכוונה לעניינם[11]. ואף אם יברך לפני תחילת האמירה, אם בעת האמירה אינו מכוון למה שאומר — לא די בכוונה שלפניה. וכן להיפך: אם כיון בזמן קיום מצוה שהיא אמירת דברים — קיים את המצוה, ואין צורך בכוונה מיוחדת לפני האמירה.
אם כן מובנים דברי רבנו חיים שהמקור לחיוב כוונה בתפילה נמצא בכלל "מצוות צריכות כונה", אלא שהתרגום המעשי של כוונה זו תלוי בסוג המצוה: במצוות המעשיות על ידי שיברך לפני עשיית הפעולה, ובמצוות התלויות בדיבור בכוונה שבעת אמירת הדברים.
5. ברכה על צדקה וביקור חולים
מפורסמת השאלה מדוע לא מברכים על מצוות בין אדם לחברו כצדקה, ביקור חולים, הלוואה וכיו״ב. הרשב״א השיב שמצות צדקה תלויה גם במקבל הצדקה, ו״אין מברכין על מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה, מפני שאפשר שלא יתרצה בה חברו ונמצא מעשה מתבטל"[12]. ותשובות רבות ניתנו לשאלה זו[13].
אולם לפי דרכנו בהבנת דברי רבנו חיים אפשר לענות על שאלה זו באופן אחר: כאמור, מהות ברכת המצוות היא להכניס את הפעולה לעולם המצוות. ולפי זה ביארנו שיש לברך רק על פעולה סתמית שאינה נעשית למצוה אלא על ידי כוונת העושה, כנטילת לולב ואכילת מצה. וגם במצוות כציצית ותפילין, שהואיל והם מעשים חריגים ניכר שנעשו לשם מצוה, עדיין בלי כוונה אין משמעות לפעולות לכשעצמן. הכוונה היא הנותנת נשמת מצוה לפעולה. אולם במצוות שבין אדם לחברו, כמו צדקה וביקור חולים, עצם הפעולה היא מצוה, ואין צורך בכוונה מיוחדת בכדי להפוך את הפעולה למצוה. ולכן אין צורך לברך על פעולות אלה, שהרי ממהות היותן הרי הן בעולם המצוות[14].
6. סיכום
במאמר זה ראינו:
- את דברי רבנו חיים שישנם שני סוגי כוונה בתפילה: הבנת פירוש המלים — כוונה המעכבת באבות בלבד. ומודעות שעומדים בפני השם — וחידש ר׳ חיים שכוונה זו מעכבת בכל התפילה.
- את דברי הטור והב״י, ששתי כוונות אלו משלימות זו את זו, ואין משמעות לקיים מצות תפילה באחת ללא חברתה. והחיוב לכתחילה הוא לכוון בכל התפילה, ואם עלה בידו לכוון רק באבות — יצא ידי חובתו.
- יש סוג כוונה שלישי, והוא לכוון לקיים את המצוה. ונראה מדברי רבנו חיים שכל המכוון בתפילתו יצא ידי חובת כוונה כללית זו.
- ומדברי כולם למדנו שהכוונה היא חלק מהותי ממצות התפילה, וכמו שאמרו חז״ל: "רחמנא ליבא בעי" (סנהדרין קו,ב).
- שאין מברכים ברכת המצוות כשהפעולה עצמה היא מצוה בעצם מהותה.
[1] רמב״ם בתחילת הלי תפילה, על פי תענית דף ב,א.
[2] על פי מסקנת הסוגיה בברכות דף ל,ב.
[3] על פי הגמרא בברכות דף לד,ב.
[4] לסתירה זו תירוצים נוספים באחרונים. ראה למשל "צפנת פענח" לרוגאצ׳ובר עמי 19־18 (המציע שבפ״ד "כל תפילה" בלשון הרמב״ם עולה על תחילת התפילה); ו״יד פשוטה" לרב נ״א רבינוביץ׳ שליט״א על הרמב״ם פ״ד שם עמי רטז (המציע ש״כל תפילה" בפ״ד היא כל אחת משלוש התפילות ביום).
[5] על פי ברייתא בברכות דף לא,א, בשינוי לשון.
[6] תרגום: ׳ואולי בפעם הראשונה לא כיון דעתו׳. ומכאן שאם לא כיון עליו לחזור ולהתפלל.
[7] כך צריך להיות. וכן תקנו במהד׳ פרנקל (מדעתם). ובנדפס: בפ״ב.
[8] בנוסף לסברות שנאמרו. ראה למשל שם לד,ב רש״י ד״ה "באבות", ומהרש״א שם.
[9] ונראה להסביר שלא חוזרים על "מלכות" בברכות הסמוכות משום ש״מלך" אין לנו אלא אחד.
[10] [ועיין בדברי תלמידי ר׳ יונה בעניין המתפלל ערבית קודם צה״כ (שמשלים קריאת שמע ללא וברכותיה), ואומר תר״י: (ברכות א ע״א ד״ה "אלא כך הוא העניין"): "וכתב רב עמרם ז״ל שבשעה שקורא אותה יברך אקב״ו לקרוא ק״ש. ואומר מורי הרב שאין זה נכון, שברכה זו לא מצינו אותה בשום מקום. ולפיכך נראה לו שיותר נכון שיאמר אהבת עולם שנתקנה אצלה". וזו שיטת יחיד שלא נפסקה להלכה. ואולי לשיטת רב עמרם גאון ק״ש אינה קבלת עול מלכות שמים אלא מצוה לעסוק בדברי תורה בבוקר ובערב, ואכמ״ל].
10*. אולם קשה מהלל, עליו מברכים אף שזו מצווה התלויה בדיבור. ונראה שברכתו נועדה להדגיש את ההבדל בין אמירת ההלל שהיא חובה, משאר אמירת חשבחות שאין בהם חובה.
[11] בקידוש לזכור את יום השבת לקדשו, בקריאת שמע לקבל עול מלכות שמים, וכיו״ב.
[12] שו״ת הרשב״א ח״א סימן יח. והשווה לדבריו שם סי׳ רנד.
[13] שאלה זו זכתה להתייחסות רבה באחרונים. ראה למשל שרידי אש ח״א סי׳ סא: "אף שבכל המצות גדול המצווה ועושה ומברכין וציונו — במשלוח מנות טוב שיתן מרצונו החפשי, מתוך רגש של אהבה לאחיו העברי. ואם הוא נותן רק עפ״י צווי הוא מפחית מידת האהבה. וכן הדין בצדקה, שאם הוא נותן מתוך רחמנות או מתוך אהבת ישראל טוב יותר ממי שנותן מתוך צווי וכפיה".
ובערוך השולחן יורה דעה רמ, ד: "ויש ששאלו למה אין מברכין על מצוה זו וכן על כמה מצות יש שאלה זו כמו צדקה וגמ״ח וכיוצא באלו. ולענ״ד נראה דכיון דכל אומה ולשון עושים אותם, נהי שעושים מפני השכל, מ״מ כיון שבעשייה שוים הם וההפרש הוא רק במחשבה שבלב, שאלו עושים מפני ציווי הקב״ה ואלו מפני השכל, לא תקנו ברכה על זה שיאמרו אשר קדשנו במצותיו וצונו וכו׳".
וביביע אומר ח״ו יו״ד סי׳ כט בשם שו״ת ׳שערי דעה׳: "בכל מצות שבין אדם לחבירו שעיקרן מפני תקנות העולם שרצה הבורא יתברך להיטיב לברואיו, לא איכפת לן בכוונת העושה כלל".
[14] ועדיין עלינו להסביר מדוע הרשב״א לא נתן תשובה זו או אחת מהתשובות המהותיות שהבאנו בהערה הקודמת, אלא הסתפק בבעיה טכנית בקיום המצוה. ונראה לי שהרשב״א בא ללמדנו שגם מצוות בין אדם לחבירו הן א-לקיות, ועלינו לקיימן בגלל ציוויו יתברך; לא מתוך רגש, ולא מתוך תקון העולם. ולכן אף שמהותן מצוות, צריך היה לברך עליהן. ומה שלא מברכים אין זה בגלל עיקרון, אלא אך ורק בגלל הבעיה שקיום המצוה תלויה בדעת אחרים. ולשיטתו גם במצוות אלו עלינו לכוון שזה רצונו יתברך.