הגיוני משה

פרשת דברים

כח דיבורו של משה – מהיכן?
זיקת משה לחטא המרגלים

 

כח דיבורו של משה – מהיכן?

במדרש דברים רבה (פרשה א') נדרש הפסוק הפותח את הספר כך: "הרי משה, עד שלא זכה לתורה כתיב בו 'לא איש דברים אנכי', כיוון שזכה לתורה נתרפא לשונו, והתחיל לדבר דברים. מנין? ממה שקרינו בעניין 'אלה הדברים אשר דבר משה' ".

ובכן, לפנינו הסבר עמוק כיצד זה פגה ונעלמה כליל כבדות לשונו של משה, עד כדי כך שבנוסף לכל עשרות הפעמים בהן דיבר אל העם, גם הנה נושא הוא כאן נאום סיכום ענקי, רהוט ובהיר מאין כמוהו.

חז״ל נועצים את נקודת המרפא במעמד הר סיני, במתן התורה. ידוע גם המדרש המספר כי עם מתן התורה נתרפאו כל החולים, אך עניינו של משה עמוק יותר. יש להסביר כי יכול שיהא אדם כבד פה מפני הספיקות הטורדים אותו; ומי כמשה רבנו שקוע היה בסרעפי מחשבה, חוקר ומחפש את גילוי השכינה ואת אורה המנצנץ של האמת.

לשם כך הוא הולך במדבר להתייחד עם עצמו עד שנגלה עליו ד' בחורב מתוך הסנה; ועדיין מנקרים הספקות בנפשו של משה: העם שקוע בצרותיו, ובאיזה אופן יגיב על הבשורה? איך יתייחס למחוייבותו לייעוד הצפוי לו? כל אלה גורמים לתסכול מעיק ולמבוכה גדולה.

לכן, משה איננו מוצא את השפה; כי השפה הינה גילוי וביטוי של פנימיות הנפש, וכל פנימיותו מלאה לבטים ותהיות. על כן, כבד פה וכבד לשון הוא משה, בשלב הזה של גילוי שכינה ראשון בעוד העם משועבד בעבדותו, ובטרם קם לצאת מן השיעבוד וללכת למדבר אחר די.

ואולם, מיד עם יציאת מצרים, ובייחוד לאחר מתן התורה, יושרו כל ההדורים. 'אין שמחה כהתרת הספיקות'. כאשר פולט הים את מתי מצרים – אחר שזה־עתה עברו בו בני ישראל בחרבה – נפתח פיהם של משה וישראל יחדיו: "אז ישיר משה ובני ישראל". נראה שכאן נוטל משה כח דווקא מן העם, מתוך התנשאות שירתם הוא שר, ומתוך שירו נפתח פיו וכך נעשה הוא לדבר הגדול.

משה נעשה אפוא לנואם מזהיר בייחודו, אשר דבריו כמו נובעים בתעצומות נפש ממקור הקודש. ובהקשר זה יש לשים לב לכך שבנאומו הראשון בספר דברים – זה המסתיים בפרשת ואתחנן – הוא סוקר את כל האירועים של ארבעים שנות המדבר. כי כשם שיש מצווה לזכור את יציאת מצרים – על כל הנסים הגלויים והנסתרים אשר הובילו אליה – כך נוטע משה לנצח בתודעת האומה גם את ארבעים שנות חיי המדבר.

כי עם כל עליותיו ומורדותיו של העם במהלך המסע הגדול, הרי בכל־זאת, ולעולם, מהוות שנים אלה את יסוד חייו הלאומיים של עם ישראל: "כי שבע יפול צדיק וקם, ורשעים יכשלו ברעה" (משלי כ"ד ט"ז), ומשמע – מבעד לכל הנפילות – כי בגוי צדיק עסקינן, והרי לא ניתנה תורה לישראל אלא לפי שהן עזין שבאומות (ראה מסכת ביצה כ"ה עמ' ב'). בני ישראל מרדו אמנם והתמרמרו כל משך המסע, אך בכל פעם – שוב ושוב – הם קמו וחזרו לעצמם, למקורם, להיותם עם נחלת ד'. וכך מתבססים דברי ימי ישראל, וכח עמידתנו כעם, לא רק כזכר ליציאת מצרים אלא גם כזכר חי לארבעים שנות לכתנו במדבר תחת ענני השכינה, כי שם – בדרך – נאמר לנו "היום הזה נהיית לעם לד' א־להיך" (דברים כ"ז ט').

זיקת משה לחטא המרגלים

בתוך תיאורו של משה את חטא המרגלים מגלה הוא לפתע כי "גם בי התאנף ד' בגללכם לאמור: גם אתה לא תבוא שם" (דברים א', ל"ז). עונשו של משה כמו כלול ובלוע בעונשו החמור של העם, אשר מרו ולא האמינו, ואמרו 'ניתנה ראש ונשובה מצריימה'.

לעם החוטא נאמר: "אם יראה איש באנשים האלה, הדור הרע הזה, את הארץ הטובה אשר נשבעתי לתת לאבותיכם… וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה… המה יבואו שמה ולהם אתננה והם יירשוה" (א' ל"ה ואילך). אבל משה – האם ייתכן כי גם הוא כאחד מהם? גם הוא בכלל 'הדור הרע'? ואיך ומדוע לא ייחשב משה עם כלב ויהושע, שלא היו בעצת מרגלים, וזכו והורמו לטובה מדור יוצאי מצרים?

והרי עיקר הגזירה על משה – שלא יזכה לבוא אל הארץ – במי מריבה נאמרה, וכבר הארכנו בכך בפרשת חוקת. ומדוע אפוא נוסף הדבר כאן, בתוך חזרה על תיאור חטא המרגלים? ומה פירושו של "בגללכם"?

אלא שיש לומר, ככל שקשה הדבר לאומרו, שאם אמנם לא נענה ד' לכל הפצרותיו של משה, הרי זה דווקא בשל החטא הכללי שנתגלה בפרשת מרגלים, ובשל זיקתו של משה לחטא זה דווקא. זהו פירושו של ההיגד "בגללכם".

כי משה, איש הא־להים, כמו נכבל בצו שהושת עליו, שעליו להביא אל העם אך ורק את דבר הא־להים, וכך נבצר ממנו מלהביע את רגשותיו האישיים ואת הבחנותיו־הוא, גם אם יהיו אלה דברים מחנכים וחשובים ככל שיהיו.

הנה, כבר בתחילת מסירת דבר ד' לישראל באמצעות משה, בהר סיני, תובע ממנו הקב"ה שימסור את דבריו לישראל בקפדנות ובדיוק: "כה תאמר לבני ישראל", או: "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל"; וכפירוש רש"י: "בלשון הזה וכסדר הזה", או: "לא פחות ולא יותר" (שמות י"ט ג', ו'). כך נוצרה לאיש משה בעיה חמורה עד מאד: איך יביע באוזני העם את הגיגיו־הוא, את רגשותיו ודיעותיו, כאשר אלה לא נאמרו לו מפי השכינה?

ועם בעיה זאת הילך משה בתוך ישראל כל ימי המסע במדבר. ייתכן מאד, כמובן, שלו־אך היה יכול ורשאי, הרי שהיה פורס בפני העם את געגועי כיסופיו אל הארץ, כמספר ומתנה אהבים, ואולי אף היה מתרה בהם במקל חובלים – בתעצומות נפשו – פן ייסוגו אחור מן המהלך הגדול לארץ ישראל.

אפס, משה לא הצליח לרמוז לעם דבר מכל זאת, ומה חבל, כי אילו היה משלח לעם אי־אילו ניצוצות של אהבה ותשוקה אל הארץ, כי אז – מי יודע – יכול היה הכל להיות שונה… אבל, בין נאמנותו המוחלטת למסור רק את מה

ששמע, לבין רצונו להביע גם את רגשותיו־הוא, לא נמצא לו למשה שביל־זהב. על כן נחתם גם גורלו־הוא יחד עם גורלו של העם.

אין זאת אחריות ממשית של משה לחטא העם. חלילה. אך אחריות כלשהי בכל־זאת קיימת, בכך שלא מצא משה את הדרך, מבעוד מועד, לשדר לעם את רגשי אהבתו אל הארץ, באופן שבוודאי היה 'מידבק' ומשפיע על האומה כולה. ומכיוון שבעניין זה הוא לא היה מורה דרך ומנהיג, הרי שבהכרח הוא נאלץ אפוא למצוא את עצמו יחד עם העם, בצידם ובתוכם, גם כאשר חטאו. מתוך שלא העלה הוא אותם – משכו הם אותו כלפי מטה…

על־כן אמר משה, בוודאי בכאב עצום, שהוא נענש – ונמנע ממנו לבוא אל הארץ – "בגללכם", בגין חטאו של העם, באשר חרון אף ד' אשר ניחת גם בו, במשה, מכורך היה בעונשו של הדור כולו.

דילוג לתוכן