הגיוני משה

אתחלתא דגלותא וחזון הגאולה

לכאורה, פרשיות אלה – ויגש ויחי – הינן שיא של אושר: האחים מתאחדים עם יוסף אשר נידח, וכולם עושים שלום; האב זוכה שוב לראות סביבו את כל בניו, ועם ישראל מתקבל במצרים בכבוד מלכים… ואולם, לעומת זאת, אין בכל פרשיות התורה בכיות כה רבות: "ויפול (יוסף) על צוארי בנימין אחיו ויבך, ובנימין בכה על צואריו; וינשק לכל אחיו ויבך עליהם", "ויפול על צואריו (יוסף על צוארי יעקב) ויבך על צואריו עוד". מהי אפוא הסיבה לכל הבכיות הללו?

רש״י מגלה לנו בפסוק הראשון (מ״ה י״ד) שיוסף ובנימין בכו על חורבנם של בתי המקדש, אך לבכיות יוסף על כל אחיו (פסוק ט״ו) ועל צוארי יעקב (מ״ו כ״ט) לא נתן רש״י כל פשר. וגם על הבכיות שפורשו יש להקשות: וכי עכשיו הוא הזמן לבכות על החורבן? וכי לא דיה לצרה בשעתה? ומדוע לא לשמוח דווקא על שייבנה בית המקדש בחלקו של בנימין? עוד יש להקשות, כי כאשר בכה יוסף בפגישתו עם אביו, דווקא לא בכה יעקב; רש״י מפרש, בעקבות חז״ל, שבאותה שעה קרא יעקב קריאת־שמע, וידועה השאלה מדוע בחר יעקב דווקא את הרגע הזה לקרוא את 'שמעי?

והנה, אם נתבונן בפנימיות הדברים, נבין היטב את בכיותיו העמוקות של יוסף. כי למרות כל הטוב והאושר שהיה להם במצרים, הלוא היו הימים ההם ממש "אתחלתא דגלותא", כאשר יורדת המשפחה מארץ ישראל למצרים, וכידוע (במסכת כתובות דף ק"י עמוד בי), "כל הדר בחוצה-לארץ – דומה כמי שאין לו אלוה".

והסכנה טמונה דווקא בכך, שכאשר זוכים לחיים יפים ומאושרים כבר אין מכירים ואין זוכרים שזוהי גלות, ואז נהיית הגלות עמוקה עוד יותר: לא רק פיסית אלא גם גלות רוחנית. מלכתחילה אמרו האחים "לגור בארץ באנו", אך כאשר מסתיימת פרשת ויגש כבר מעידה התורה: "וייאחזו בה" – שקנו אחיזה בארץ מצרים עד כי שכחו שהם בגלות. כאן נגוזה מהם הציפיה והתשוקה לחזור לארץ אבותם – וזהו רגע בואו של האסון הנורא; אז גם נולדה גזירת השיעבוד המר שיתחיל אחר־כך, כדי להזכירם שנמצאים הם בארץ נכריה.

"ולמה פרשה זו סתומה"? (=שכתובה היא בספר התורה ברצף אחד עם סיום קודמתה, ללא כל מרווח בשורה) – שואלים חז"ל במדרש בפתח פרשתנו – "מפני שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד". וניתן לפרש כי הם לא ראו ולא התבוננו שזוהי גלות, הם חשו בטוב ובאושר, וזהו פשר 'סתימת' הפרשה. כאשר נחשבת גלות לגאולה, כביכול, אין לך 'סתומה' יותר מזו.

והנה, יוסף היה מודע לכל זה. הוא פתח בצעד ראשון את הדרך לגלות – להיות מלך ושר בגולה – ועליו היה להביא ולהוריד את אביו ואת אחיו למצרים. יכול היה אמנם להתנחם בכך שאלמלא הוא, היתה משפחתו יורדת מצריימה בשלשלאות של ברזל, אבל סוף־סוף הרי הוא המזמין ומוריד את אביו לגלות, ולכן, "ויבך על צואריו עוד". ואותה תחושה חש יוסף גם כאשר פגש בבנימין אחיו. הפגישה היתה כל־עצמה בגלות, ולכן היה בה סימן לחורבן בית המקדש ולא לבניינו. והם גם הבינו שאם נמצאת עתה כל המשפחה במצרים, סיבת הסיבות לכך נעוצה בשנאתם של האחים – היא אותה השנאה שתקרע, לימים, את מלכות ישראל – והיא־היא אותה השנאה אשר תחריב בעתיד את הבית.

והנה, גם יעקב אבינו היה מודע לכך, אלא שהוא צפה רחוק עוד יותר. אם יעקב אבינו הוא 'אב של גולה', עליו לשמור לפחות על כך שהגלות הזו תישאר זמנית. "מעט ורעים היו ימי שני חיי" אומר יעקב לפרעה, והוא כמתפלל לכך שימי שני חייו הרעים – ימי הגלות – יישארו מועטים.

ועוד בטרם בא מצריימה הבטיח לו ד': "אנכי ארד עמך מצריימה, ואנכי אעלך גם עלה"; אם ישמרו בניך על 'אנכי' – ראש עשרת הדברות – אזי מובטחים הם שישובו ויעלו ארצה. ובכן, דווקא בו־ברגע של בכיית יוסף, התעמק יעקב וקרא קריאת־שמע, כדי שהתוכן של 'שמע' ייזרע וייכנס עמוק עמוק בתוך לבם של בניו, זרע ישראל, על־מנת שיקויים בהם, לבסוף, "ואנכי אעלך גם עלה".

בסיום פרשתנו, כאשר ביקש האב לברך את בניו ולגלות להם את הקץ – ולפתע נסתלקה הימנו השכינה – חרד יעקב שמא יישכח גם ה'אנכי', ואז חלילה אין עוד תקומה. עד שבניו כולם הבטיחו ואמרו לו: "שמע ישראל ד' א־להינו ד' אחד". אמרו: 'כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד'. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: 'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד' (מסכת פסחים דף נ"ו עמ' א'). רק אז נרגע יעקב כי חזה בגאולה אחרונה, המובטחת לאחר כל צרות הגלות. זו הגאולה בה מרחם ד' את עמו אף יותר מרחם אם את בנה – כדבר הנביא – והכל בזכות קיום בחינת 'אנכי': "התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה? גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך" (ישעיהו מ"ט ט"ו, ומסכת ברכות דף ל"ב עמ' ב').

אך אף־על־פי־כן, לדבר במפורש על הקץ לא יכול היה יעקב, כי אי אפשר כלל לשוח על הגאולה כאשר אין השומעים משתוקקים אליה. נותרה רק נחמתו של האב, שאמרו בניו 'שמע ישראל', שאת יהדותם ואת דבקותם בד' שמרו – ואת אמונתם זו הכריזו גם בשם כל הדורות הבאים. זהו ניצוץ הלהבה, וזוהי הגחלת, אשר תשמור על עדת ישראל משך אלפים בשנים: תמיד, בכל עת ובכל מקום, הם יקריבו וימסרו את נפשם על קדושת השם. כך יכול היה יעקב לענות ולומר, בטרם ייאסף אל עמיו: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".