הגיוני משה

תפילת אליעזר: הסתלקות מאחריות?

תפילת אליעזר ליד הבאר מעוררת ספיקות, וכבר אמרו חז״ל במדרש ששאל שלא כהוגן. כי אמנם – מצד אחד – יפה הדבר שהאיש סומך על בחירתו של הקב״ה, אך מצד שני, מהיכן יודע הוא שד' ייענה לבקשתו, והיאך לוקח הוא הימור שכזה?

עוד קשה, וכי בכלל נכונה דרכו זו של אליעזר, דרך של הסתלקות מאחריות תוך דרישה כי ד' הוא שיחליט עבורו? הלא זוהי חובת האדם, שיש לו בחירה, וחייב הוא להחליט בעצמו מהו רצונו של הקב״ה, ולא לעשות הימורים שהיושב בשמים יעשה ככל אשר יחפוץ.

נראה אפוא להסביר, שבפרשה הזאת נמסר לנו לימוד עקרוני וחשוב למעשה, בליבון השאלה הגדולה: האם ישנה אפשרות לדעת את רצון ד'?

עלינו להקדים ולהסביר כי לענייננו ישנם סוגים שונים של מעשים, וסוגים שונים של אנשים, כדלקמן:

המעשים מתחלקים לשלושה: הסוג האחד הוא מעשי־מצוות ברורים וחיוביים, אשר מצווים אנו עליהם בתורתנו. הסוג השני הוא מעשי־עבירה, דברים הנוגדים את התורה. מכיוון שמחוייב אדם לחיות ולפעול על־פי התורה – גם אם כל ה׳סימנים' מורים לו כביכול לעשות את ההיפך – יהיה עליו להבין ש'סימנים' אלה אינם אלא נסיון, כאברהם שנוסה בדרכו לעקידה ב'הוכחות וראיות' אשר יזם השטן על־מנת להניאו מקיום רצון ד', כמסופר במדרש.

סוג המעשים השלישי הוא כלל הדברים שאין בהם הלכה: כגון איזה עסק שרוצה אדם לעשות, או אם רוצה הוא להשתדך. אדם מחונך בתורה ישתוקק וירצה לדעת את רצון ד', האם הזיווג הזה רצוי, וזאת כמובן בתנאי שהסימנים החיצונים הינם חיוביים. זהו סוג המעשה אשר נקט אליעזר עבד אברהם, ולהצלחת מעשהו, כרצון ד', הוא התפלל ואמר: "ד׳ א-להי אדוני אברהם, הקרה נא לפני היום… הנה אנכי ניצב על עין המים… והיה הנערה אשר אומר אליה: 'הטי נא כדך ואשתה' ואמרה: 'שתה וגם גמליך אשקה' – אותה הוכחת לעבדך ליצחק…" (כ"ד י"ב – י"ד). כאשר האיש הוא הבוחר בדרך אשר הוא הולך, או־אז 'סימנא מילתא': אם מתקיים הסימן אזי אות הוא כי ד' מצליח דרכו, כשם שהודה אליעזר: "ואקוד ואשתחוה לד', ואברך את ד'".

והנה, רואים אנו בתורה שלושה סוגים של בני אדם: הללו שרצונם חזק כביכול מרצון ד', הללו שרצונם העצמי אמנם חזק אך למעשה מבטלים הם את דעתם מפני רצון ד', והללו אשר מעצבים את רצונם מלכתחילה כרצון ד'.

דוגמא של הסוג הראשון רואים אנו בבלעם. אף־על־פי שהקב"ה מניח כמה וכמה מכשלות בדרכו, חושב הוא שיש ביכולתו לשנות את רצון ד', כי סמוך ובטוח הוא על רצונו העצמי. דוגמא לסוג השני נמצאת אצל לבן ובתואל. הם התנגדו – מעומק נפשם – להליכת רבקה עם אליעזר; אך כאשר סיפר להם האיש את האירועים, והבינו שאכן זהו רצון ד', ביטלו את דעתם ואמרו: "מד' יצא הדבר, לא נוכל דבר אליך רע או טוב".

ודוגמא לסוג השלישי רואים אנו באליעזר. מכיוון שהוא עסק בדבר שאין הוא מצווה וגם אינו עבירה, הרי וודאי השתוקק לדעת את רצון ד' בזה, וכמובן ששמח מאד כאשר הבין זאת – על פי הסימן שקבע – ומה־עוד שרצון ד' התאים כל־כך למה שרצה הוא. המחלוקת בין חכמינו, אם אליעזר עשה כשורה, קיימת אמנם מלכתחילה – כאשר קבע את הניחוש – כי מנין יידע שהקב"ה אמנם יראה לו. אבל לבסוף, בדיעבד, כאשר נתגלו הסימנים, כבר אין כל מחלוקת: אין שום ספק שצריך היה לראות את רצון ד' בנכונות הנערה להשקות אותו ואת גמליו, וברור אפוא מדוע בירך אליעזר את ד', ש "הנחני בדרך אמת". במלים אחרות: אם ישנה הצלחה במעשה ידיו הרי זוהי ראיה ועידוד להמשיך בדרך זו, ואם ישנם מכשולים רבים בדרכו, זהו אות כי מן השמים רוצים לעכב בעדו.

ועל־כן נראה לומר כי אין מדובר כאן בהימור כלל וכלל. אליעזר לבדו החליט כי הנערה אשר תיענה לו ותאמר: "שתה וגם גמליך אשקה" היא הראויה לבוא

אל ביתו של אברהם – לפי שגומלת חסד היא – וכל תפילתו היתה שהקב"ה יזמן אותה, שאמנם היא תהיה במקום הראוי ובזמן הראוי.

וכמה חשובים הדברים כיום, כאשר ישנם תוהים, האם מצווה היא לבנות את ארץ ישראל וליישב אותה, וגם לעמוד נגד אומות העולם. ובכן, על פי העיקרון שאמרנו הרי דברים קל־וחומר: כאשר רואים אנו עין בעין את ההצלחה – איך אומה קטנה עומדת במאבק כנגד אומות רבות, כנגד העולם כולו, וגוברת ומנצחת; כאשר רואים אנו איך אדמת הארץ מתברכת, איך העליה מתקדמת והבניה מתחזקת, הרי זה סימן ברור, שהקב"ה הינו בעזרנו, ושזהו אכן רצון ד'.

ניתן להוסיף עוד פירוש נאה שראיתי ב'שפת אמת', שתפילתו של אליעזר היתה בשל עניינו המוסרי האישי. הוא ידע שיש לו נגיעה עצמית – כדברי חז"ל במדרש שבת היתה לאליעזר וביקש להשיאה ליצחק, כרמוז בכתוב 'אלי' (והקרי הוא: אולי) – ולכן חשש מאד, פן בתת־הכרתו רוצה הוא באמת שלא ימצא כלה ליצחק. ועל־כן התפלל אליעזר לד' שיעזור לו, שלא יהא מושפע כלל מנגיעתו האישית, ושיוכל להזדרז ולעשות כל מאמץ על־מנת למלא שליחותו.

והנה לכאורה גם כאן ישנו קושי: וכי אין על האדם להתגבר בעצמו על יצרו? והלוא 'הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים'. אמנם, כל תפילותינו מליאות בבקשות כעין זו: "וקרבנו מלכנו לעבודתך", "וטהר לבנו לעבדך באמת", "ואל תשלט בנו יצר הרע, ודבקנו ביצר הטוב", וכו'. מהו אפוא פשר הדבר?

ובכן, עקרון הבחירה החופשית קובע שאין הקב"ה מכריע וכופה את האדם לצד זה או אחר. במקום שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, אבל הבא ליטהר מסייעין אותו. לכן, אם האדם מתפלל בכל לבו אל ד' שיעזרהו בשלמות, אזי פועל ד' בשליחותו כביכול, וממלא את בקשתו. כי כשם שמוטל על האדם לעשות כל טצדקאות שבעולם על־מנת לעשות את הטוב, כך גם התפילה עצמה היא 'טצדקאה' מתאימה ונכונה. אם שומע ד' את קול האיש – המתפלל מקירות לבו ועומד ומבקש שיעזרהו ד' לקיים מצוותיו – אזי אין הדבר נוגד כלל את עקרון הבחירה אלא דווקא משתלב בו; כי האדם, הוא שבחר להתאמץ ולהתפלל, וזכאי הוא – כבא להיטהר – שייענה לו הקב"ה ויסייע בידו.