הגיוני משה

ידיעה-ובחירה ומהות החיים

"העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ: החיים והמוות נתתי לפניך, הברכה והקללה, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך" (ל' י"ט).

בפסוק זה מושם בפנינו אחד מיסודות האמונה: שהאדם חפשי הוא בכל מעשיו, שאין דבר חיצוני אשר יכריח אותו לעשות את הטוב או את הרע, ורק הוא בעצמו הבוחר בדרכו – בכל אשר יעשה – ועל־כן גם אחראי הוא על כל מעשיו.

הרמב"ם האריך מאד בביאור היסוד הזה, וראה בו תנאי עליון לאמונת האדם. בהקדמתו למסכת אבות הוא ייחד פרק אחד – פרק שמיני – לעניין זה, וזו לשונו: "אבל אתה דע שדבר מוסכם הוא מתורתנו… שכל פעולות אדם מסורות בידו, אין עליו הכרח בהם ואין לו מושך חיצוני כלל המטהו כלפי מעלה או מגרעת וכו'".

גם בפירושו למסכת עצמה, במשנה בה אומר רבי עקיבא כי "הכל צפת והרשות נתונה" (פרק ג' משנה ט"ו), פירש הרמב"ם: "אל תחשבו שבהיותו יתעלה יודע המעשים יתחייב ההכרחי, שיהיה האדם מוכרח על איזה מעשה מן המעשים; אין הדבר כן אלא כל אדם בחירי במעשיו, והוא אומרו: 'והרשות נתונה'".

גם בספרו הגדול, היד החזקה, האריך הרמב"ם מאד בכותבו על העיקרון הזה (הלכות תשובה פרק ה' הלכות א'־ג'), והתמסר לסתירה העומדת לכאורה בין עקרון הבחירה החופשית לבין העיקרון האחר, שיודע הקב"ה את כל העתידות.

הנה זו לשונו:

"רשות לכל אדם נתונה: אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק הרשות בידו, ואם רצה להטות עצמו לדרך רעה ולהיות רשע הרשות בידו… שיהא הוא מעצמו, בדעתו ובמחשבתו, יודע הטוב והרע ועושה כל מה שהוא חפץ ואין מי שיעכב בידו מלעשות הטוב או הרע…

אל יעבור במחשבתך דבר זה – שאומרים טפשי אומות העולם ורוב גולמי בני ישראל – שהקב"ה גוזר על האדם מתחילת ברייתו להיות צדיק או רשע;

אין הדבר כן; אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו או רשע כירובעם… ואין לו מי שייכפהו, ולא גוזר עליו, ולא מי שמושכו לאחד משני הדרכים, אלא הוא מעצמו ומדעתו נוטה לאי זו דרך שירצה.

ודבר זה עיקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצווה, שנאמר: 'ראה נתתי לפניך היום את החיים', וכתיב: .'ראה אנכי נותן לפניכם היום', כלומר שהרשות בידכם וכל שיחפוץ האדם לעשות ממעשה בני האדם עושה, בין טובים בין רעים… שאין הבורא כופה בני האדם ולא גוזר עליהן לעשות טובה או רעה, אלא הכל מסור להם".

ובהלכה ה' מציב הרמב"ם את השאלה הגדולה:

"שמא תאמר: והלוא הקב"ה יודע כל מה שיהיה, וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע? אם ידע שהוא יהיה צדיק – אי אפשר שלא יהיה צדיק; ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר (=אבל אפשר בכל־זאת) שיהיה רשע, הרי לא ידע הדבר על בוריו".

והוא ממשיך ומשיב:

"דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים, וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה. אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר: כבר ביארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה שהקב״ה אינו יודע מדעה שהיא חוץ ממנו – כבני אדם שהם ודעתם שניים – אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד. ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו; וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא, שנאמר: 'כי לא יראני האדם וחי', (כך גם) אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא, הוא שהנביא אמר: 'כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי'…״.

הראב"ד על המקום תקף את הרמב"ם בהרחבה, וזהו ראש דברו:

״אמר אברהם: לא נהג זה המחבר מנהג החכמים, שאין אדם מתחיל בדבר ולא ידע להשלימו, והוא (=הרמב״ם) החל בשאלות קושיות, והניח הדבר בקושיא והחזירו לאמונה; וטוב היה לו להניח הדבר בתמימות התמימים, ולא יעורר לבם ויניח דעתם בספק…״.

ואולם, נראה לי שיש להבין את דברי הרמב"ם – בניגוד להבנת הראב"ד – באופן שאמנם הוא רמז תשובה לשאלתו, ולא הניח את הדברים סתומים בקושיא. לוז התשובה נעוץ בהבהרתו בדבר ההבדל העצום בין ידיעתו ובינתו של הקב"ה לבין אלה של בשר ודם.

בעולם המדע מקובל למדוד את מידת חכמתו של אדם במדד של I.Q. – וכבר אמר החכם מכל אדם: ״וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך״ (קהלת ב' י"ג).

ישנם חכמים ופקחים, היכולים להבין ולחזות מראש מה יהיה צעדו הבא של הזולת, או האם יעלו המחירים או ירדו, או מה תהיה תגובתו של היריב למעשה הצד שכנגדו, וכל כיוצא בזה.

ואם אמנם היינו חושבים שגם ידיעתו של בורא עולם אינה אלא מנגנון אינטליגנציה משוכלל – מעין ערך עליון ומוחלט בסולם I.Q. – עד שלא תיתכן כי תיפול בו טעות, ועל כן יידע הוא תמיד, בדיוק, מה יעשה כל אדם, כי־אז היתה אמנם משמעות הידיעה הא־להית שכל הליכותיו של האדם מוטבעות הן מראש.

על־כן – וכדי להפקיע מידיה של הבנה שטחית זאת – מדגיש הרמב"ם כי ידיעתו של הקב"ה איננה כלל ידיעה שכלית אלא ידיעה א־להית. אין אנו תופסים כלל בשכלנו את מינה וטיבה של ידיעה זו – "כי לא מחשבותי מחשבותיכם" – ובוודאי שמושגים כמו I.Q. כלל אינם ממינה.

ורק לאחר שמפנימים אנו את פער המושגים והתפיסה, רק לאחר ההבנה שקנה המידה האנושי איננו עשוי כלל למידת דעת עליון, רק אז מתקבלת ההבנה כי ידיעתו המוחלטת של הקב"ה איננה מונעת כלל את חופש בחירתו של האדם. הבחירה החופשית מתקיימת אפוא בחיק עולמו הנברא של הקב"ה בלא כל הפרעה מצידו, חלילה, אלא – אדרבא – דווקא ברצונו המוחלט.

מכאן יואר עתה אור חדש על מהות הציווי "ובחרת בחיים" אשר בלב פרשתנו:

האדם בוחר את צעדיו, בכל ימי חייו, בחופשיות גמורה; ואולם מצווה הוא לבחור בחיים, משמע בחיים הראויים לפניו ית', חיים של יצירה ועשיית אך טוב. חיים אלה מתנת שמיים הם מתחילה – "וייפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב' ז') – ממש כשם שהבחירה החופשית היא מתנת

א־להים, אשר ברא את האדם בצלמו. מה הוא ית' חופשי ואיננו מוגבל בבחירתו, אף ברואיו כך – בתוך מסגרת החיים אשר נפח בהם בוראם, וכל־עוד דבקים הם במקור החיים: "ואתם הדבקים בד' א־להיכם, חיים כולכם היום" (דברים ד' ד').