הגיוני משה

רבקה מול יצחק בבירור דרך חיי האומה

על הכתוב: "ויתרוצצו הבנים בקרבה" (פרק כ"ה פסוק כ"ב) ביאר רש"י כי היו שני העוברים "מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות".

הנה כי־כן, מתארת לנו הפרשה את לידתם של שני העמים הגדולים בדברי ימי עולם, "שני גויים בבטנך ושני לאומים ממעייך יפרדו" (פסוק כ"ג). כאן נפתח אפוא המאבק ההיסטורי הגדול: יעקב ובניו מצד אחד, עשו ומורשתו מצד שני.

כדי לרדת אל חקר העימות הזה בין יעקב לעשו על 'נחלת שני עולמות', עלינו להיזקק לפתרונן של כמה תמיהות:

מה פשר הנימוק לאהבת יצחק את בכורו, "כי ציד בפיו"?

והאם כל המחלוקת בין יצחק לאשתו – שהוא אוהב את עשו ורבקה את יעקב – היא מחלוקת רגשית בעלמא, או שמסתתרת כאן משמעות עמוקה?

ומדוע נוקטת התורה במונח כה מרחיק לכת – "חרדה גדולה עד מאד" (כ"ז ל"ג) – לתיאור תגובת יצחק לברכתו את יעקב, כאשר סוף־כל־סוף, לכאורה, מדובר רק בטעות בזיהוי, ואולי יוכל יצחק למצוא הסבר ומוצא לתיקון טעותו?

ובכן, בתחילת הפרשה (כ"ה כ"ז) מעמידה אותנו התורה על טיב ההבדל בין שני האחים: "ויהי עשו איש יודע ציד, איש שדה, ויעקב איש תם יושב אוהלים". דווקא בשל היות עשו צייד – "כי ציד בפיו" – מעדיף אותו יצחק על־פני אחיו הצעיר. לציד הזה הביא רש"י שני פירושים: האחד – בעקבות אונקלוס – ציד "בפיו של יצחק"; והשני – בעקבות המדרש – "בפיו של עשו, שהיה צד אותו (=את יצחק) ומרמהו בדבריו".

והנה, לשני הפירושים קיים קושי על פי ההבנה הפשוטה. כי הפירוש הראשון נוגד את הפשט, שהרי ברור שהציד הוא בפיו של עשו, והפירוש השני מעניק לציד שבפי עשו משמעות מפולפלת – שמטעה הוא את אביו – וכך חוזר ומרחיק את ההבנה הישרה של הכתוב.

אלא שעלינו להבין כי במלים מועטות אלה, באיפיון שניתן כאן לכל אחד מן השניים, תיארה התורה את שתי דרכי החיים, אשר בחרו להם עשו ויעקב.

האמור על עשו – "כי ציד בפיו" וכתרגום אונקלוס: "ארי מצידיה הווה אכיל" – פירושו הפשוט הוא שעשו אכל מצידו, שהוא עמל ביגיע כפיו לפרנסתו ודאג לעצמו היטב. ולעומתו, יעקב הצעיר, היה ממית את עצמו באוהלה של תורה, מסתפק במועט, ובז לחיי עולם הזה.

ומחלוקת־חיים זאת מוכרת לנו גם בין התנאים. במסכת ברכות )דף ל"ה עמ' ב'( קוראים אנו כך: "תנו רבנן: 'ואספת דגנך', מה תלמוד לומר – לפי שנאמר: 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבן? (וילמד אדם תורה כל ימיו בכל רגע?) תלמוד לומר: 'ואספת דגנך' – הנהג בהן מנהג דרך ארץ (וחייב אדם לעסוק בעבודת שדהו ומזונו), דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחאי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?"

רבי שמעון מהלך בשיטתם של חכמים נוספים. הנה למשל דברי ריש לקיש, שאמר (במסכת ברכות דף ס"ג עמ' ב'): "מנין שאין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה? שנאמר: 'זאת התורה, אדם כי ימות באוהל'". והנה גם רבי חנינא בן דוסא שעליו יוצאת בכל יום בת קול מהר חורב, ומכרזת: "כל העולם כולו ניזונין בשביל חנינא בני, וחנינא בני – די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת" (מסכת ברכות דף י"ז עמ' ב').

ואולם, ברור שדרך כזאת, של מסירות מוחלטת אל התורה ולימודה, יכולה להיות רק דרכם של יחידי סגולה. על כן חותם אביי ואומר, בסיום מחלוקתם של רשב"י ורבי ישמעאל: "הרבה עשו כרבי ישמעאל, ועלתה בידן, (ואילו כאשר עשו) כרבי שמעון בן יוחאי – ולא עלתה בידן". רק רשב"י ושכמותו יכולים לפרוש מחיי העולם הזה, ולחיות בגבהי הרוחניות. לרבים, לעם כולו החי על אדמתו, אין דרך זו באה כלל בחשבון.

כי לקהל העם אין חשבונות של סרעפי רוח עליונה, גמול ועולם־הבא. העם מתברך כאשר שוכן הוא בשלווה בארץ נחלתו, מקיים את מצוות התורה החלות על יבול אדמתו: שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות, הבאת ביכורי פרי ההילולים אל בית המקדש, בעליה לרגל שלוש פעמים בשנה. כך בונה העם את ארצו ואדמתו על אדני התורה, כך ממלא הוא את חיי היום־יום בתוכן קדושה, ומנהיג אותם על־פי מצוות ד', כאשר שכינה שורה במעשי ידיו. כך – כאשר מלאכת שמים ביד האומה – נעשית על־ידה הסינטזה בין גשם ורוח.

עתה נשוב אל שני האחים, באשר מחלוקת חייהם אינה אלא כסלילת דרך בניהם.

רבקה, שהיתה ברוכה ברוח־הקודש, היתה אוהבת את יעקב, הממית את עצמו באוהלה של תורה. לצורכיו הגשמיים המעטים היא דאגה ללא קושי רב, והכל כדי לאפשר לו להקדיש את חייו אל הקדושה העליונה, כדרך אשר דגל בה – לימים – רבי שמעון בר יוחאי. לעומתה, בחר יצחק אבינו דווקא בשיטתו של רבי ישמעאל, כמנהג דרך־ארץ ההכרחי לקיום חיי עם. הוא אהב את עשו 'כי ציד בפיו', משום שדגל בדרך החיים שאותה ביטא משורר תהילים כדרך יראת ד' וההילוך בדרכיו: "יגיע כפיך כי תאכל – אשריך וטוב לך" (תהלים קכ"ח, א'־ב').

והנה, כאשר באה עיתו של יצחק לצוות את בניו, ולתת להם ברכתו לעתיד, לדורות עולם, איזו ברכה יכול הוא להעניק? הווה אומר: את ברכת הירושה, הלוא־היא הברכה הגשמית, ברכת ארץ ויבולה. כי את הברכה הרוחנית – קניית חכמת התורה וההתמסרות לדרך החיים של קדושה – הרי אין כלל אפשרות לקבל בירושה; על כך חייב אדם לעמול בעצמו, ביגיעה ובמסירות אין קץ, בבחינת 'המתת עצמו' באוהלה של תורה.

ובכן, ברכתו של יצחק – המוכנה עמו ומזומנת לבנו – הריהי: "ויתן לך הא-להים מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש" (פרק כ״ז פסוק כ״ח). אם יתן את ברכתו זו ליעקב – חשב יצחק לעצמו – מה יעשה בה בנו הצדיק? הרי הארץ לא תתן את פריה אם אין עובדים אותה, ויעקב זה הרי מזניח את כל חיי העולם הזה… אשר־על־כן, בוודאי, את הברכה הזאת – הגשמית – ניתן להעניק רק לאיש השדה, לעשו.

רבקה הבינה היטב את הדילמה של אישה הזקן. אך היא הבינה גם שהכרעתו של יצחק – לברך את עשו – הינה הרת אסון: עשו יקבל את הברכה, ישתלט על יעקב, ויהא זה חורבן נורא. היא לקחה אפוא את הדברים לידיה. עתה היא החלה ללמד את יעקב, שגם אם כשלעצמו, כשהוא לבדו, מואס הוא בחיי העולם־הזה, הרי בתור אב של אומה, ראש לכל דורות ישראל – זרעו וזרע־זרעו – חייב הוא לאמץ דרך אחרת, הפוכה. עתה מוכרח הוא לקבל על עצמו גם לעבוד למחייתו, להתפרנס מיגיע כפיו, ולרדת ולהתחבר עם ארץ ואדמה. לכן, לקחה רבקה את בגדי עשו החמודות, והלבישה אותם – כמעט נגד רצונו של יעקב – על ידיו. כך היא הנחתה אותו להכיר בצורך הראשוני, בהכרח, 'לקחת בידיים' גם את מכלול העניינים של 'העולם הזה'.

וכשבא יעקב אצל אביו לקחת את הברכה, הבין יצחק יפה את שאירע. הוא רואה עתה לפניו – גם בהיות עיניו כבדות – את בנו אשר התעלה כל ימיו רק ברוח, כאשר לובש הוא את בגדי המעשה, וריחו ריח שדה. אמנם חושש הוא שמא השילוב החדש הזה איננו אלא פשרה חיצונית, שהלא הקול נשאר קולו של יעקב, ורק לבוש הידיים נעשה כידי עשו, אך מריח־גן־העדן אשר נכנס עמו, כמדרש חז"ל, הבין יצחק שרצון ד' הוא כי יברך את יעקב. לא מהגעתו של עשו בנו חרד אפוא יצחק. הוא חרד מפני שכאשר נכנס עשו, נכנסה עמו גיהנום, כמדרש חז"ל (בראשית רבה ס"ז ב', ובדומה לו בפירושו של רש"י כאן).

עתה הוא הבין שעשו בנו, אם ממנו יעמוד המשכו של העם, הריהו מביא רק זדון וקלון לדורות, וכל מעשיותו וארציותו אינן אלא גסות תחתונה. עתה הבין אפוא יצחק עד כמה צדקה רבקה אשתו, כאשר לימדה את יעקב את דרך החיים השלימה – האורגת ומרכיבה רוח וחומר, ארץ ושמים – וכאשר שלחה אותו לקבל את הברכה, לבוש בגדי החמודות של אחיו. על־כן חתם יצחק מיד את דבריו לעשו, בטרם ימשיך זה בערעורו: "ואברכהו, גם ברוך יהיה".

ואולם, עוד נזקק יצחק גם עתה להמשך חכמת הדרכתה של רבקה ליעקב. כי אם יישאר יעקב בבית מדרשו של שם ועבר, הרי קולו – ביטוי פנימיותו – בוודאי לא ישתנה, אך הוא גם לא ירכוש באופן עמוק את חיי המעשה ויגיע הכפיים כתכונת יסוד אשר יוריש לבניו. חייב הוא אפוא להתרחק אל הארציות הנמוכה, על מנת לחזור ארצה שלם. על כן אומרת עתה רבקה ליעקב: "ועתה בני שמע בקולי, וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה" (פרק כ"ז פסוק מ"ג).

שם, בארץ ניכר ובין הנוכלים, ילמד יעקב את יגיעת הכפיים. שם – כאשר 'ביום יאכלנו חורב וקרח בלילה' – ישתלם יעקב בחכמת חיי המעשה, עד שיסכם לבסוף את תקופתו זאת, (כדברי רש"י לפסוק ה' בפרק ל"ב): "עם לבן הרשע גרתי, ותרי"ג מצות שמרתי ולא למדתי ממעשיו הרעים".

עתה יוכל יעקב לשוב אל ארץ החיים, להגשמת חלומו – ביציאתו – בדבר הסולם המחבר עליונים ותחתונים, "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה". כי זוהי המשמעות העמוקה של הבנת יעקב את פתרון חלומו: "אכן יש ד' במקום הזה", ששכינה שרויה במקום, בארץ, ולא רק בגבהים של שמי שמיים עליונים. דווקא על אבני המקום חלה הקדושה, ויעקב נוסך שמן על האבן אשר זקף למציבה, לאות כי כאן הוא בית אל – בית משכן א־להים – השוכן בתוך החומר, בבית האבנים, במקדש העתיד להיבנות. זהו החזון השלם, אשר לקראתו מתרחק יעקב אל חוצה־לארץ על־מנת לשוב, ירידה צורך עליה. לכשישוב ויעלה, ולכשיילכו כל דורות בניו בדרכו, תיזרע הקדושה בכל מרחבי החיים, מבית ומחוץ, ויבנה העם את חייו כעם קדוש בארץ הקודש, כך שתהא היא עצמה – האדמה – מלאה בקדושה.

כך יפיח ישראל בארצו את הנשמה בגוף, עד שיהא כל גוף האומה ככלי המלא ומחזיק את הקדושה, הכלולה ועטורה בתרי"ג מצוות, כעין מעשהו של הקב"ה בעצמו בבוראו את האדם: גולם־גופו עפר מן האדמה, ונשמתו חלק אלו־ה ממעל, כאשר נשמת רוח־החיים ממלאת גם את הגוף בקדושה עליונה.