הגיוני משה

היעלמות שמו של משה – גילוי מתוך הסתר
השלימות וההתמדה שבקודש

היעלמות שמו של משה – גילוי מתוך הסתר

בפרשתנו אין מופיעה, כידוע, מילת 'משה', אך דווקא כאן הובלטה אישיותו בדרך יוצאת מן הכלל, שוב ושוב: "ואתה תצווה", "וייקחו אליך", "ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך", "ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך", "ואתה תדבר", "ועשית חושן משפט", "ונתת אל חושן המשפט את האורים ואת התומים" וכו'.

עלינו לשים את לבנו לתפקידיהם הנפרדים של משה ושל אהרון: משה שלוחא דרחמנא (=שליח הקב״ה) הוא, ותפקידו למסור לבני ישראל את התורה, תורת ד' תמימה, אשר שגיאה אחת פוסלתה. אהרון הוא שלוחא דידן (=שלוחנו שלנו) שליח עם ישראל, הנושא את שמותם על גופו בהיכנסו אל הקודש. פעמיים נושא אהרון את שמות כל שבטי ישראל: על כתפות האפוד, סמוך לראשו (כתפילין שבראש) ועל החושן המונח על לבו (כתפלין של יד). הווה אומר כי צריך הוא לשאת את אזכרת כל בני ישראל לשבטיהם הן במחשבתו והן ברגשותיו, ואף להתקשר גם עם גרועים שבישראל ולהביא את חטאם בתפילתו אל לפני ולפנים, כדי לקבל את כפרתם.

שני התפקידים הנפרדים הללו נראים לכאורה כמנוגדים: משה מסמל את הדין, "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", ואהרון מסמל את החסד, "לכפר על בני ישראל מכל חטאותם אחת בשנה" (ויקרא ט״ז ל״ד), וכמעט שיכול היה ההבדל להתפרש, חלילה, כשתי רשויות נפרדות. ועל כך בא אפוא הציווי למשה: "ואתה הקרב אליך את אהרון אחיך", "ועשית בגדי קדש לאהרון אחיך", טפל אתה בכל צורכי כהונת אחיך, ובשמונת ימי המילואים אף שימש משה בעצמו ככוהן גדול. מובן אפוא שהסתרת שמו של משה בפרשתנו באה דווקא להדגיש את מעלת כהונת אהרון ובניו, כהונה אשר משה עומד ומסייע בייסודה. כך – מבין שני האחים – מתברר כי גם החסד והכפרה באים הם מנותן התורה והחוקים, ואין אהרון בא לכפר בניגוד למשה או בנפרד ממנו אלא בציוויו ובפקודתו.