סימן ס' – סדר וכוונה בברכות קריאת שמע ובו ה' סעיפים

סימן זה עוסק בשלושה נושאים: הברכה השנייה שלפני קריאת שמע, היחס בין הברכות לקריאת שמע עצמה, וחובת הכוונה בקריאת שמע.

הברכה השנייה שלפני קריאת שמע עוסקת בבחירת עם ישראל על ידי נתינת התורה. הקשר המיוחד הזה הוא המחייב אותנו לקבל את מלכות ה', כפי שיתבטא בקריאת שמע עצמה.

סעיף א

^אברכה שנייה: אהבת עולם. הגה: ויש אומרים אהבה רבה, וכן נוהגין בכל אשכנז (א). ^בואינה פותחת בברוך מפני שהיא סמוכה לברכת יוצר אור (ב) (ואם היא פוטרת ברכת התורה עיין לעיל סימן מ"ז).

^אברכות י״א ע"ב וכרבנן, הרי״ף.  ^בטור.

• בכל אשכנז – נוסח זה שנוי כבר במחלוקת אמוראים (ברכות דף יא ע"ב). בערב לדעת הכול הנוסח הוא "אהבת עולם", ובבוקר נחלקו האם לשנות ל"אהבה רבה". נוסח "אהבת עולם" מבטא את נצחיות האהבה, לכן הוא מתאים לתפילת ערבית, שבה אנו מחזקים את האמונה שגם בלילה, המסמל את הצרות וההסתרה, עלינו לדעת שה' אוהב אותנו. ואילו בבוקר, המסמל תקווה וגאולה, יש אומרים שעדיף להדגיש את גודל האהבה ("אהבה רבה" היא אהבה גדולה) שה' אוהב את עמו. ולמעשה כל אחד ינהג כמנהג עדתו, וכמובן שאם שינה יצא ידי חובה.
• יוצר אור – כלל בידינו שאם ישנן כמה ברכות ברצף, אזי רק הברכה הראשונה מתחילה ב"ברוך אתה ה'", והברכות הבאות נקראות "ברכות סמוכות" ואינן פותחות ב"ברוך", אלא רק מסיימות ב"ברוך". וכך הדין לגבי ברכה זו.

סעיף ב

^גקרא קריאת שמע בלא ברכות – יצא ידי חובת קריאת שמע, ^דוחוזר וקורא הברכות בלא קריאת שמע (ג). ונראה לי שטוב לחזור ולקרות קריאת שמע  עם הברכות (ד).

^גברכות י"ג ע"א, ובירושלמי פ"ב ה"א.  ^דרב האי והרשב״א מההיא דברכות דף י״ב.

• בלא קריאת שמע – ראינו כי חכמים תיקנו לומר את ברכות קריאת שמע לפני שקורא את שמע. תקנה זו היא לכתחילה, אולם אם קרא את שמע ללא ברכותיה יצא ידי חובת מצוַת קריאת שמע. והוא הדין בכל ברכות המצוות, שהברכה אינה מעכבת. אלא שבשאר ברכות המצוות אין טעם באמירתן לאחר קיום המצווה, ולעומתן ברכות קריאת שמע אינן רק ברכות המצוות, ויש להן גם ערך בפני עצמן, ולכן אם לא אמרן לפני קריאת שמע יאמרן אחר כך.
• עם הברכות – כדי לנהוג כתקנת חכמים, שהברכות מסובבות את פרשיות שמע לפניהן ולאחריהן. ואמירת פרשיות שמע לאחר שכבר יצא ידי חובתו נחשבת כלימוד תורה.

סעיף ג

^הסדר הברכות אינו מעכב, שאם הקדים שנייה לראשונה יצא ידי חובת ברכות (ה).

^הירושלמי שם.

• חובת ברכות – ודאי שלכתחילה צריך לומר את הברכות כסדר שתיקנו חז"ל. ודייקו חכמים מאוד בסדר הברכות, ותיקנו שאמירת "הבוחר בעמו ישראל באהבה" תיאמר בסמוך לאמירת הציווי "ואהבת את ה' אלוקיך". אהבה המביאה אהבה. אלא שאין הדבר מעכב, ואם טעה ואמר קודם את ברכת "אהבת עולם", אינו צריך לחזור ולאומרה לאחר שישלים "יוצר אור".

סעיף ד

^ויש אומרים שאין מצוות צריכות כוונה, ^זויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצווה, וכן הלכה (ו).

^ותוספות ורבינו יונה.  ^זבה״ג והרא״ש בפרק ג' דראש השנה.

• וכן הלכה – יש להבדיל בין שלושה סוגי כוונה: הסוג הראשון הוא עצם המודעות לעשיית המעשה; למשל, במקרה שאדם בדק אם השופר שבידו תקין, ודרך אגב הוציא ממנו קול – לא ייחשב הדבר לתקיעת שופר כלל, משום שאין כאן מודעות למעשה. הסוג השני הוא כוונה לעשיית המצווה משום שכך ציווה השם. למשל: התוקע בשופר בראש השנה על מנת ליהנות מהצליל חסר כוונה זו, אף שהוא מודע לכך שהוא תוקע. הסוג השלישי הוא כוונה למהות המצווה, כגון האוכל מצה ומתכוון לזכור את יציאת מצרים.

לכתחילה צריך כמובן שתתקיים אף הכוונה השלישית. ומאידך גיסא, אם לא התקיים הסוג הראשון ודאי שלא קיים את המצווה. לגבי הסוג השני של הכוונה, היינו שהיה מודע לכך שעושה מעשה, אבל לא עשה זאת כדי לקיים רצון בוראו, כגון התוקע בשופר ליהנות מהצליל, נחלקו תנאים, אמוראים ופוסקים. השולחן ערוך כאן פוסק שאם חסרה כוונה זו – אינו יוצא ידי חובתו. אי אפשר לקיים את רצון הבורא על ידי מעשה בלבד; ה' מבקש מאיתנו את לבנו[1]. ונראה שאם אדם לא חשב שעושה את המצווה משום שכך ציווה ה', אולם בכל זאת כיוון למהותה, כגון שבקריאת שמע הבין כל מילה, הזדהה וקיבל עליו עול מלכות שמים – יצא ידי חובה, כי מכל מקום הגיע לשיא מדרגת הכוונה[2].

דברי המחבר כאן אינם מתייחסים לקריאת שמע בלבד, אלא לכל המצוות כולן, שאם לא כיוון לעשות את המעשה משום שכך ציווה ה' – לא יצא ידי חובתו, ועליו לחזור ולקיים את המצווה (אולם המנהג הוא שלא לברך שנית, מאחר שחוששים לגבי איסור ברכה לבטלה לשיטה שמצוות אינן צריכות כוונה).

חשוב לציין שכתב המ"ב (ס"ק י', בשם החיי אדם), שמי שקרא קריאת שמע כחלק מהתפילה, אף אם לא חשב בלבו במפורש שקורא כדי לקיים המצווה, מעשיו מוכיחים שזו כוונתו, ויצא. אמנם לפעמים תלמידים מחויבים על ידי ההנהלה להתפלל ולבם בל עמם,  ובמקרה כזה לא יצאו ידי חובתם.

המחבר פסק כאן שמצוות צריכות כוונה, ולא הבחין בין מצוות דאורייתא ומצוות דרבנן[3].

סעיף ה

^חהקורא את שמע ולא כיוון לבו (ז) בפסוק ראשון שהוא 'שמע ישראל', לא יצא ידי חובתו. והשאר, אם לא כוון לבו, אפילו היה קורא בתורה, או מגיה הפרשיות האלו בעונת קריאת שמע – יצא, והוא שכיוון לבו בפסוק ראשון (ח).

^חרמב״ם פרק ב' מהלכות קריאת שמע וכרבי מאיר שם בדף י"ג ע"ב.

• ולא כיוון ליבו – לצאת ידי חובה.
• בפסוק הראשון – כמובן שלכתחילה טוב לכוון בכל קריאת שמע, ובנוסף לא להסתפק בעשיית המעשה מפני שכך התחייבנו, אלא גם לקרוא כל מילה בכוונת הלב ממש. אולם בדיעבד נחלקו הפוסקים עד היכן הכוונה מעכבת. דעת המחבר היא שרק הפסוק הראשון חיובו מן התורה[4], ואת ההמשך די שיקרא בלבד, מפני שחכמים לא תיקנו חובת אמירה בכוונה[5]. ואפילו אם קורא את השאר ללא כוונה בסיסית (ובכך חסר אפילו את הכוונה הראשונה שהתבארה בסעיף הקודם), יצא ידי חובתו. מדברי המחבר משמע שהכוונה במילים "ברוך שם כבוד מלכותו" אינה מעכבת; אולם יש שפסקו[6] שהכוונה מעכבת גם במשפט זה, המשלים את שמע, וחלים עליו כל דיני "שמע".

[1] "הקב"ה ליבא בעי" (סנהדרין קו ע"ב).

[2] ולכן לא מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקרוא קריאת שמע". כי ברכת המצוות תכליתה להביא את האדם לקיים את המעשה מכיוון שכך ה' ציווה, אולם בקריאת שמע אין די בכך, אלא יש לקבל בה עול מלכות שמים. וכפי שנראה בסימן הבא, יש לקרוא קריאת שמע "בכוונה, באימה, ביראה, ברתת ובזיע", אף שהדבר אינו מעכב, ואם קרא וקיבל עליו עול מלכות שמים כפי שהורו חז"ל, ודאי יצא ידי חובה.

[3] רבו הדעות מה דין כוונה במצוות דרבנן. ודברינו על פי המ"ב, שגם במצוות דרבנן "מצוות צריכות כוונה". אמנם המגן אברהם כאן (ס"ק ג') כתב שלדעת המחבר אפילו אם לא כיוון כלל יצא ידי חובה במצוות דרבנן. ועיין בס"ק ח ובהערה 5.

[4] כך משמע מדבריו בבית יוסף, בסוף סימן ס"ג. וראה בהקדמתנו להלכות קריאת שמע.

[5] מכך שרק בפסוק הראשון הכוונה מעכבת למד המג"א שלדעת המחבר כוונה במצווה דרבנן אינה מעכבת. המ"ב הסביר שגם במצוות דרבנן אנו אומרים "מצוות צריכות כוונה", וסעיף זה אינו מדבר על הכוונה לצאת ידי חובה, כי כוונה זו מעכבת בכל הפרשיות (אלא שבשער הציון ס"ק ט' כותב שאין זו דעת הב"י, ומציין לדברי הב"י בכסף משנה כמקור הדעה הסוברת שהכוונה מעכבת בפסוק ראשון בלבד. וצריך עיון. ונראה שכוונתו לפסוק הלכה, ולא להסביר את שיטת המחבר). אחרונים הביאו ראיה לדברי המג"א מפסק המחבר (תפ"ט, ד) שמי שאמר לחברו כמה היום לעומר – שוב אינו יכול לברך באותו יום. משמע שיצא ידי חובת ספירת העומר אף שלא כיוון לקיים את המצווה, אלא רק לענות לחברו. ונראה לי שאין ראיה משם, כי יתכן שלגבי ברכה החמיר לחשוש לשיטה שמצוות לא צריכות כוונה. ועוד, על פי מה שראינו למעלה, שאם קיים את מהות המצווה הרי זה כולל בתוכו ממילא את כל כוונותיה. וכן כאן, כשאומר כמה היום לעומר קיים את מהות המצווה, שהיא למנות את הימים לעומר. ואפשר להסביר את מחלוקתם, שלמג"א הואיל ולמצוות דרבנן אין ערך עצמי, אלא הן גדר וזיכרון, די בכך שהפעולה נעשית. והמחמירים סוברים שאדרבה, היות ואין במעשה מהות, כל ערך המצווה הוא בכוונה שבה, ואם לא כיוון הרי לא השיג דבר.

אמנם מסימן ריג סעיף ג אפשר ללמוד שדעת המחבר היא שגם במצווה דרבנן נאמר "מצוות צריכות כוונה", כיוון שמשם עולה  שהיוצא בברכת חברו אינו יוצא אפילו בדיעבד, אם לא התכוונו המברך להוציא והשומע לצאת. והסביר בבית יוסף שדין זה הוא דווקא לסובר שמצוות צריכות כוונה. וכך משמע מדברי המחבר שפסק שהקורא את המגילה ולא כיוון את לבו לא יצא ידי חובה, אף שקריאת מגילה לרוב הדעות היא מדרבנן (ולדעת הרז"ה קריאת המגילה דומה לדין דאורייתא. עיין בב"י סימן תרפ"ו, ב.) לכן פירשתי את דברי המחבר כאן שאף שבדרך כלל מצוות דרבנן צריכות כוונה, בקריאת שמע אין הדין כך. ולמדתי פירוש זה מדברי הכסף משנה על הרמב"ם, הלכות קריאת שמע פרק ב' הלכה א.

לסיכום, לדעת המחבר חייבים לכוון לצאת ידי חובה בכל המצוות, בין דאורייתא בין דרבנן, אלא שבקריאת שמע אם כיוון לצאת בפסוק ראשון יצא ידי חובתו, אף אם לא כיוון כלל בשאר פרשיות.

[6] כף החיים (סימן ס"א אות מה). ואנו כתבנו כדברי המשנה ברורה (ועיין ביאור הלכה סימן ס"א סעיף יג ד"ה "אחר"). וקל וחומר הוא משאר הפרשיות, שכוונה בהן אינה מעכבת, אף שיש דעות שחייבים לאמרן מן התורה.