סימן ר"ב – דיני ברכת פירות האילן, ובו י"ח סעיפים

בסימן זה אנו למדים על הברכה המיוחדת לפירות העץ. "פרי העץ" הוא פרי הצומח על עץ שהגזע שלו נשאר משנה לחברתה. בסימן הבא יתבארו הלכות הברכה על פירות הארץ, שהם פירות הגדלים בצמח שמתחדש משורשיו בכל שנה.

פירות האילן זכו לברכה מיוחדת בגלל הייחוד של האילנות, ולכן ברכה זו נאמרת רק על אכילת  עיקר הפרי, שהוא החלק החשוב, ובעבורו ניטע האילן. לכן לא כל הצומח על האילן ברכתו "העץ", אלא יש ממנו שברכתו "בורא פרי האדמה", או אפילו "שהכול", אם אינו עיקר הפרי. פרטי דינים אלה מוסברים בסימן זה.

סעיף א

^אעל כל פירות האילן מברך בתחלה 'בורא פרי העץ', חוץ מהיין שמברך עליו 'בורא פרי הגפן' (א); בין חי (ב), ^בבין מבושל (ג), בין שהוא עשוי קונדיטון דהיינו שנותנין בו דבש ופלפלין (ד). הגה: ואם נתערב יין בשכר (ה) – אזלינן אחר הרוב: אם הרוב יין מברך 'בורא פרי הגפן', ואם הרוב שכר מברך 'שהכל' (ו) (ב"י בשם התשב"ץ).

^אברכות ל״ה ע"א.  ^בתוספות ורא״ש בבבא בתרא צ״ז ע"א, מירושלמי דשקלים ופסחים.

• בורא פרי הגפן – מפני שהיין מיוחד ומשובח משאר היוצא מהאילן, תיקנו לו חכמים ברכה מיוחדת.
• חי – יין שאינו מזוג. ואין זה משנה את ברכתו, אף על פי שבעבר בדרך כלל היו שותים את היינות לאחר מזיגתם במים.
• מבושל – אף על פי שיין מבושל נחשב למשקה פחות חשוב, ולהלכות מסוימות אינו כיין (למשל: אין לנסך בו על המזבח, ועובד עבודה זרה אינו אוסר יין מבושל אם מזג אותו), עדיין ברכתו "הגפן".
• דבש ופלפלין – שאינם משנים את ברכת היין כל עוד הם באים להשביחו, מפני שאינם העיקר.
• בשכר – כגון בירה, שברכתה "שהכול נהיה בדברו".
• מברך שהכל – כיוון שאם הרוב שיכר, המשקה המעורב נחשב לשיכר. ולכן משקאות שונים על בסיס יין, כמו המשקה הנקרא "קוּלר", או פונץ' פירות ויין, ברכתם "הגפן" אם רובם יין, ו"שהכול" אם לאו. ועל יין המעורב במים מברכים לעתים "הגפן" גם אם היין אינו הרוב, כפי שיתבאר בסימן ר"ד סעיפים ה-ו.

סעיף ב

^גהבוסר (ז) – כל זמן שלא הגיע לכפול הלבן (ח), מברך עליו 'בורא פרי האדמה', ומשהוא כפול הלבן ואילך מברך עליו 'בורא פרי העץ'; ומתוך שלא נודע לנו שיעור פול הלבן, ^דלעולם מברך 'בורא פרי האדמה' עד שיהיה גדול ביותר (ט).

^הושאר כל האילן, משיוציאו פרי מברכין עליו 'בורא פרי העץ', ^וובלבד שלא יהא מר או עפוץ ביותר עד שאינו ראוי לאכילה אפילו על ידי הדחק, דאז אין מברכין עליו כלל (י). הגה: ויש אומרים דעל חרובין אינו מברך 'בורא פרי העץ' עד שיראה בהן כמין שרשראות של חרובין, וכן בזיתים עד שיגדל הנץ סביבם, וקודם לכן מברך 'בורא פרי האדמה' (טור), וכן עיקר (יא).

^גברכות לו ע"ב בתוספות והרא"ש והרשב״א.  ^דהרא"ש שם. ^הברכות לו ע"ב ממשנה בסוף פרק ד' דשביעית. ^ורמב״ם.

• הבוסר – בלשוננו המילה "בוסר" משמשת לכל פרי שאינו בשל, אולם בלשון חז"ל הוא כינוי רק לענבים שאינם בשלים.
• לכפול הלבן – "פול הלבן" הוא שיעור הגודל שנתנה המשנה לענב בשל.
• גדול ביותר – והכלל בדבר, שעל ענב שניתן כבר לאכול אך הוא אינו בשל, מברכים "אדמה". ומקרה זה אינו מצוי כל כך.
• כלל –רק בענבים, מפאת חשיבותם, ישנו שלב ביניים שהברכה בו "אדמה". ובשאר הפירות, כל שהוא טוב למאכל מברכים עליו "העץ", ואם לאו ברכתו "שהכול"[1]. ואם הבוסר אינו ראוי כלל לאכילה, אין מברכים עליו כלל. ופרי בוסר המותקן לאכילה על בישול בדבש – ברכתו "שהכול", כפי שנראה בסעיף י"ד.
• וכן עיקר – דעת הרמ"א היא שגם זיתים וחרובים דינם כענבים, ויש בהם שלב ביניים שבו ברכתם היא "בורא פרי האדמה". והלכה למעשה כך פוסקים גם הספרדים[2].

סעיף ג

^זגרעיני הפירות – אם הם מתוקים מברך עליהם 'בורא פרי העץ' (יב); ואם הם מרים אינו מברך עליהם כלל (יג); ^חואם מתקן על ידי האור, מברך עליהם 'שהכל' (יד).

^זשם בתוספות והרא"ש.  ^חהרשב"א.

• בורא פרי העץ – משום שכאשר הם מתוקים, נחשבים הגלעינים לחלק מן הפרי. אלא שאחרונים רבים חולקים על דברי המחבר[3], ועל כן למעשה מברכים "שהכול"[4], מדין "ספק ברכות". ואם בירך "בורא פרי העץ" או "בורא פרי האדמה" – יצא, ואינו חוזר ומברך "שהכול", שוודאי שבדיעבד אפשר לסמוך על דעת המחבר. ואם הוא אוכל גם את הפרי אין צריך לברך על הגלעין (אף אם אוכלו בנפרד), כיוון שהוא טפל לפרי ויוצא בברכתו.
• כלל – כיוון שגלעינים מרים אינם נחשבים למאכל.
• שהכל – כיוון שכך הגלעין הפך לאוכל בפני עצמו, וכבר אינו נחשב לחלק מן הפרי.

סעיף ד

^טשמן זית – אם שתאו כמות שהוא, אינו מברך עליו כלל, משום דאזוקי מזיק ליה (טו). ואם אכלו עם פת אינו מברך עליו, דפת עיקר, ומברך על העיקר ופוטר את הטפילה (טז). ^יואם שתאו מעורב עם מי סלקא הגה: הנקרא אניגרון, שאז אינו מזיק, אדרבא הוא מועיל לגרון אם הוא חושש בגרונו, הוה ליה שמן עיקר, ומברך עליו 'בורא פרי העץ'. ^כואם אינו מתכוין לרפואה אלא לאכילה, הוי ליה אניגרון עיקר, ואינו מברך אלא על האניגרון הגה: 'שהכל' (יז).

^טברכות ל"ה ע"ב.  ^יהרמב״ם בפרק ח' מהלכות ברכות.  ^כשם.

• דאיזוקי מזיק ליה – תרגום: משום שהדבר מזיק. שמן הזית נועד לשמש לתיבול או לטיגון, ואינו נאכל לבדו. ואולם, הקביעה ששתיית שמן זית מזיקה אינה מקובלת היום, ורבים מצביעים על היתרונות הרפואיים של שתיית כמות קטנה של שמן זית בכל יום. לכן נראה שהיום אפשר לברך על שמן זית "שהכול"[5]. ואם אינו נהנה משתייתו כלל ושותה אותו כתרופה אין לברך עליו (כמבואר בסימן ר"ד).
• ופוטר את הטפילה – זהו כלל בברכות, שכאשר אוכלים יחד שני מאכלים שברכתם שונה, מברכים על החשוב יותר מביניהם. פרטי דין זה יבוארו בהרחבה בע"ה בסימן רי"ב.
• שהכל – הכול על פי הכלל שמברכים על העיקר ופוטרים את הטפל. מסעיף זה למדנו ש"עיקר" אינו בהכרח הרוב, אלא הוא הדבר שבגינו אני אוכל את התערובת.

סעיף ה

^לשקדים המרים: כשהם קטנים – מברך 'בורא פרי העץ', גדולים – ולא כלום, דאזוקי מזקי (יח). וטעמא דמלתא (יט), כשהם קטנים עיקר אכילתם היא הקליפה ואינה מרה (כ) וכשהם גדולים עיקר אכילתם מה שבפנים והוא מר (כא). ^מואם מתקן על ידי האור או דבר אחר, ^*)מברך 'בורא פרי העץ' (כב).

^לרבנו יונה והרא״ש והרשב"א בשם בה״ג.  ^מרבנו יונה והרא״ש.  ^*) ולעיל סעיף ג' אינו עיקר הפרי, דלאו אדעתא דהכי נטעי לה.

• דאזוקי מזקי – שהשקדים המרים הגדולים מזיקים לבריאות.
• וטעמא דמילתא – תרגום: וטעם הדבר.
• ואינה מרה – עץ השקדים המרים ניטע כדי לאכול את השקדים כשהם קטנים בקליפתם, ולכן הם עיקר הפרי, ומברכים עליהם בורא פרי העץ.
• והוא מר – ואין מברכים על אכילה שאין בה הנאה.
• בורא פרי העץ – משום שזהו פרי העץ, ואם הוא טוב למאכל הוא שומר על ברכתו המקורית.

סעיף ו

^נצלף (פירוש צלף: מין אילן שעליו ראויים לאכילה, ויש בעליו כמין תמרים. אביונות הוא הפרי מהצלף, וקפריסין הן קליפה שסביב הפרי כעין קליפות אגוזים. ערוך) – על העלין ועל התמרות ועל הקפריסין: 'בורא פרי האדמה'; ועל האביונות, שהם עיקר הפרי: 'בורא פרי העץ' (כג).

^נברכות ל״ו ע"א וכר׳ עקיבא.  

• פרי העץ – כיוון שאין מברכים "העץ" אלא על הפרי עצמו, כפי שהסברנו בהקדמה לסימן.

סעיף ז

^סתמרים שמיעכן ביד ^עועשה מהם עיסה והוציא מהם גרעיניהם, אפילו הכי לא נשתנית ברכתן, ומברך עליהם 'בורא פרי העץ' ולבסוף ברכה מעין שלש (כד). הגה: ולפי זה הוא הדין בלטווער"ן הנקרא פווידל"א (כה) מברכין עליהם 'בורא פרי העץ' (כו);  ויש אומרים לברך עליהם 'שהכל' (כז) (תרומת הדשן סי' כ"ט, וב"י בשם הטור), וטוב לחוש לכתחלה לברך 'שהכל' (כח), אבל אם בירך 'בורא פרי העץ' יצא, כי כן נראה עיקר (כט).

^סברכות ל״ח ע"א.  ^עלשון הרמב״ם בפרק ח' מהלכות ברכות.

• מעין שלוש – סעיף זה עוסק בהלכות המצויות של פירות מרוסקים, שצורת הפרי אינה ניכרת בהם עוד, אך כל מרכיבי הפרי נמצאים. לדעת המחבר, פירות מרוסקים אינם מאבדים מחשיבותם, וברכתם "בורא פרי העץ" לפניהם, ואם הם משבעת המינים – ברכה מעין שלוש לאחריהם[6].
• פווידל"א – ריבת פירות.
• בורא פרי העץ – כפי שהסביר המחבר.
• שהכל – הרמ"א מכריע כאן לכתחילה לפי שיטה בראשונים האומרת שברכת "העץ" נשארת כל עוד הפרי ניכר. אך אם ברסק הפרי אי אפשר להבחין בפרי עצמו, הרסק מאבד את ברכתו, ומברכים עליו "שהכל".
• לברך שהכל – משום "ספק ברכות". שהלא גם אם ברכתו "העץ", אם בירך "שהכול" יצא.
• נראה עיקר – כיוון שזו דעת רוב הראשונים. למעשה נחלקו הפוסקים האחרונים בדין זה, ויש גם מהפוסקים האשכנזים שכתבו לברך "העץ" כדברי המחבר[7], ולעומתם פוסקים ספרדים שכתבו לברך "שהכול"[8]. והלכה למעשה כל אחד ינהג כמנהגו; ואם אין לו מנהג, יברך על הרסק "שהכול".

פירה תפוחי אדמה שנעשה מקמח תפוחי אדמה שעירו עליו מים, לכל הדעות ברכתו "שהכול".

סעיף ח

^פדבש הזב מהתמרים, מברך עליו 'שהכל'. וכן ^צעל משקין היוצאין מכל מיני פירות, חוץ מזיתים וענבים (ל), מברך 'שהכל' (לא).

^פברכות ל״ח ע"א.  ^צתוספות שם ושאר פוסקים.  

• מזיתים וענבים – ברכת שמן הזית התבארה בסעיף ז', וברכת מיץ הענבים היא "הגפן". ודינם שונה ממשקים היוצאים משאר הפירות, משום שהשמן והיין חשובים יותר מהזיתים ומהענבים, לכן אינם מאבדים ברכתם כשסוחטים אותם.
• שהכל – אמנם ראינו בסעיף הקודם שעל פרי מרוסק מברכים "העץ" לדעת המחבר, אך יש הבדל בין ריסוק פרי לסחיטתו: רסק הפרי כולל את כל מרכיביו, אך המיץ אינו מכיל את כל הפרי, ולכן אינו חשוב כדי לברך עליו "בורא פרי העץ"[9].

סעיף ט

^קסופי ענבים (לב) שאין מתבשלין לעולם, וכן ^רעל הנובלות שהם תמרים שבישלם ושרפם החום ויבשו, מברך 'שהכל' (לג).

^קברכות ל״ח ע"א.  ^רברכות מ' ע"ב במשנה וכתנא קמא.

• סופי ענבים – הם הענבים הגדלים בסוף העונה; והוא הדין לכל הענבים שאין מבשילים לעולם.
• שהכל – שכיוון שאינם מובחרים כתמרים הרגילים אין הם חשובים לברך עליהם את הברכה המיוחדת לפירות העץ.

סעיף י

^שפירות ששראן או בשלן במים – אף על פי שנכנס טעם הפרי במים, אינו מברך על אותם המים  אלא 'שהכל' (לד); ^תוהרא"ש כתב דאפשר שאם נכנס טעם הפרי במים מברך 'בורא פרי העץ' (לה).

^שהרשב"א שם ל"ח.  ^תרא"ש שם.

• שהכל – כיוון שאין כאן פרי, אלא טעמו בלבד. אך קומפוט הבא עם הפירות בתוכו ברכתו "בורא פרי העץ".
• פרי העץ – והלכה למעשה יברך "שהכול", אך אם טעה ובירך "בורא פרי העץ" – לא יחזור, היות שבדיעבד סומכים על דברי הרא"ש.

סעיף יא

^אמי שריית צמוקים ותאנים, או מי בישולם – מברך עליהם 'שהכל' ויוצא גם להרא"ש (לו). אבל בברכה שלאחריהם יש להסתפק אם מברך 'בורא נפשות' או אם מברך ברכה אחת מעין שלש, כהרא"ש (לז). ולכן ירא שמים לא ישתה אלא בתוך הסעודה (לח), או יאכל פרי משבעה מינים וגם ישתה מים, כדי שיצטרך לברך ברכה אחת מעין שלש ו'בורא נפשות' (לט). ^בואם משך המים והבדילם מהצמוקים (מ) – הוה ליה יין, ומברך עליו 'בורא פרי הגפן' וברכה אחת מעין שלש; והוא שיהיו צמוקים שיהיה בהם לחלוחית שאם ידרוך אותם יצא מהן דבשן, אבל אם כשיעצרו אותם לא יצא מהם שום לחלוחית דבש, לא (מא).

^אבית יוסף לדעת הרא״ש שם.  ^בשם בבית יוסף.

• גם להרא"ש – כיוון שאף לדברי האומר שצריך לברך "העץ", אם בירך "שהכול" יצא. והלכה זו התבארה בסעיף הקודם, והובאה כאן בשביל ההמשך.
• כהרא"ש – כיוון שבניגוד לברכה ראשונה, שבה המברך "שהכול" על פירות יצא, המברך "בורא נפשות" על פירות שנשתבחה בהן ארץ ישראל במקום ברכה מעין שלוש לא יצא ידי חובתו[10]; ולכן בברכה אחרונה בפרות אלו אי אפשר לצאת ידי כל השיטות. ומסביר לנו המחבר כיצד לנהוג במקרה זה.
• אלא בתוך הסעודה – וכך יפטור את הפירות בברכת המזון.
• ובורא נפשות – ואם אינו יכול לשתות את מי הפירות בתוך הסעודה, ואף לא לצרף אותם לפירות ממש ולמים, וכן בדיעבד אם כבר שתה אותם לבדם, לא יברך כלל ברכה אחרונה משום הספק[11].
• והבדילם מהצימוקים – תחילת הסעיף עסקה במים שנשרו בהם הפירות זמן מועט; אבל מים שנשרו בהם צימוקים לזמן מרובה, זהו "יין צימוקים", וברכתם "הגפן". וכתבו הפוסקים שמשך הזמן לשינוי הטעם והברכה הוא שלושה ימים.
• לא – כיוון שצימוקים יבשים מוציאים רק טעם ולא ממשות, ואין בכך די כדי להפוך את המים ליין.

סעיף יב

^גכל הפירות שטובים חיים ומבושלים, כגון תפוחים ואגסים, בין חיים בין מבושלים, מברך 'בורא פרי העץ' (מב). ואם אין דרך לאוכלם חיים אלא מבושלים (מג): אכלם כשהם חיים – מברך 'שהכל', כשהם מבושלים – 'בורא פרי העץ'.

^גברכות ל"ח ע"ב, ושם בתוספות ורוב הפוסקים.

• בורא פרי העץ – כיוון שהם חשובים הן חיים והן מבושלים.
• אלא מבושלים – כגון ערמונים. וכמובן גם להפך: פירות שדרך לאכול אותם דווקא חיים, כגון פירות הדר, מברכים עליהם "העץ" רק כשאוכלים אותם חיים, וכשהם מבושלים ברכתם "שהכול".

סעיף יג

^דאגוז גמור המטוגן בדבש ונקרא נואיגד"ו (ר"ל נואי"ט), מברך עליו 'בורא פרי העץ' (מד).

^דשם בתוספות ור' יונה והרא״ש לפירוש הבית יוסף.

• בורא פרי העץ – אף אם האגוז נאכל גם כשהוא חי. והדבש טפל לאגוז.

סעיף יד

^האגוז רך שמבשלים בדבש וקוראין לו נואי"ס מושקאד"ה, מברך עליו 'שהכל' (מה). הגה:  וכן אותם אגוזים שמבשלים בדבש בעודם ירוקים, מברכים 'שהכל' (מו) (רבינו ירוחם נתיב י"ז ח"ב, וב"י).

^השם בב"י.

• שהכל – בניגוד לאגוז שהובא בסעיף הקודם, אגוז רך עדיין אינו פרי הטוב למאכל, והוא נעשה טעים רק בזכות הדבש, ועל כן ברכתו "שהכול".
• מברכים שהכל – מאותו הטעם, שעדיין לא גדלו כל צורכם.

סעיף טו

^ועל הסוקאר (מז) מברך 'שהכל' (מח), וכן המוצץ קנים מתוקים – 'שהכל' (מט).

^ורמב״ם פרק ח' מהלכות ברכות.

• סוקאר – אם אוכל סוכר לבדו. וכן הדין בין אם הוא מופק מקני סוכר, שהוא צמח גבוה רב שנתי עם תפרחת, ובין אם מופק מהירק הנקרא סלק סוכר.
• שהכל – אף על פי שמוצא הסוכר מהצומח, ואף נוטעים את הקנים והסלק בשביל הסוכר; כיוון שהסוכר אינו נחשב לפרי בפני עצמו, והוא בא לתת טעם למאכלים. ואף שיש ממתקים שבהם הרוב הוא סוכר, סוף סוף הוא בא ללוות את האוכל העיקרי[12].
• שהכל – שהלא אפילו מיץ פירות למדנו שברכתו "שהכול", וקל וחומר לסוכר, שאינו מאכל עצמאי.

סעיף טז

^זעל פלפל וזנגביל יבשים, ^חועל הקלאו"ו של גירופל"י (נ) (ר"ל נעגלי"ך), וכל כיוצא בזה שאין דרך לאכלם אלא על ידי תערובות, אין מברך עליהם כלום (נא).

^זברכות ל"ו ע"ב.  ^חשם בתוספות.

• גירופל"י – כולם סוגי תבלינים. האחרון נקרא בצרפתיתclou de girofle , ובעברית ציפורן.
• כלום – שאינם נחשבים למאכלים. ואינם דומים לסוכר, שראינו בסעיף הקודם שברכתו "שהכול", כיוון שאת הסוכר אפשר לאכול לבד, אף שאין הדרך בכך. ואף יש ממתקים וריבות שבהם הסוכר הוא הרוב או כמעט הרוב.

סעיף יז

על אגוז מושקא"ט – 'בורא פרי העץ' (נב), על קניל"ה (ר"ל צימרינ"ד) – 'בורא פרי האדמה' (נג).

^טשם בתוספות.

• העץ – אגוז מוסקט, הנקרא גם אגוז ריחני, משמש בעיקר כתבלין אבל ראוי גם לאוכלו חי; לכן כשאוכלו כברייתו ברכתו "בורא פרי העץ". אך אם אוכלו כתבלין אינו מברך עליו.
• האדמה – ה"קנילה" הוא הקינמון. ואמנם הצמח עצמו הוא עץ, אבל כיוון שהוא מתחדש מדי שנה נחשב לפרי הארץ. ואף שעיקר ייעודו לתבלין, אפשר לאכול את מקלות הקינמון חיים, ואז ברכתו "בורא פרי האדמה"[13].

סעיף יח

על פלפל (נד) וזנגביל (נה) כשהם רטובים (נו) – 'בורא פרי האדמה'. הגה: כל הפירות (נז) שיודע בהם שהם עיקר הפרי, מברך עליהם 'בורא פרי העץ'; ושאינן עיקר הפרי, 'בורא פרי האדמה' (נח); ואם הוא מסופק בו אם הוא עיקר הפרי או לא, 'בורא פרי האדמה' (נט); ואם אינו יודע מה הוא, מברך 'שהכל' (ס) (טור).

^יברכות ל"ו ע"ב.

• פלפל – ירק הנאכל הן חי והן כתבלין. הוא גדל על צמח חד שנתי, וברכתו "בורא פרי האדמה".
• וזנגביל – צמח שגבעולו (קנה השורש) משמש לאכילה ולהכנת תבלין. נקרא בלועזית ג'ינג'ר.
• כשהם רטובים – כלומר חיים, ולא כשנאכלים כתבלין.
• כל הפירות – כלומר: פירות האילן.
• בורא פרי האדמה – לאחר שהמחבר הביא כמה וכמה דוגמאות, הרמ"א מביא כאן את הכלל העקרוני.
• האדמה – כיוון שאם בירך "אדמה" במקום "העץ" – יצא, ואם בירך "העץ" במקום "אדמה" – לא יצא.
• שהכל – משום שעל כל המאכלים אם בירך "שהכול" יצא. וכמובן שיש להשתדל ללמוד ככל הניתן מה ברכתו של כל מין ומין, ורק כשבכל זאת אינו יודע יסמוך על הוראה זו.

דיני ברכת "בורא פרי העץ" (ר"ב)

1. על פירות האילן, שהוא עץ שגזעו נשאר משנה לשנה ורק פירותיו מתחדשים, מברכים "בורא פרי העץ" [א].
2. ברכה זו היא רק על פירות בשלים. אך על פרי המצוי בתחילת הבשלתו מברכים "שהכול" [ב]. וכן על פרי פגום שלא יבשיל לעולם [ט].
3. ישנם פירות החורגים מכלל זה, והכל הולך אחר כוונת בני האדם בנטיעת עצים אלו. למשל, בזן של שקדים מרים מברכים "העץ" על השקדים דווקא כשהם קטנים, וכן על הגדולים אם קולים אותם. אבל על השקדים המרים הגדולים לא יברך כלל אם אוכלם כפי שהם [ה].
4. אם אוכל גלעין של פרי ואינו אוכל את הפרי, יברך "שהכול" [(יב)].
5. רסק פרי המכיל את הפרי כולו – אם הפרי ניכר בו, כרסק תמרים, ברכתו העץ. ואם לאו, יש הנוהגים לברך עליו "שהכול" ויש הנוהגים לברך "העץ"; ואם אין לו מנהג יברך "שהכול" [ז].
6. על מיץ הענבים תיקנו חכמים לברך "בורא פרי הגפן", בין אם הוא חי, מבושל או מתובל, כל עוד היין הוא רוב המשקה [א].
7. שמן הזית, על אף היותו חשוב, לא נועד לשתייה כמות שהוא. שתייתו כמשקה נחשבת למזיקה, ואין מברכים עליה כלל [ד]. ואם שותה מעט לצורך רפואה ונהנה מכך, יברך "שהכול" [(טו)].
8. על מיצי שאר פירות מברך "שהכול" [ח].
9. מים ששרה בהם פרות, אפילו אם קיבלו את טעם הפרי – ברכתם "שהכול" [י]. ואם שרה צימוקים לחים במים שלושה ימים, ברכתם "הגפן". אבל אם שרה צימוקים פחות מזמן זה, או ששרה שאר פירות משבעת המינים במים – ישנו ספק מה לברך לאחר שתייתם, ולכן טוב לשתותם רק בתוך הסעודה [יא]. ואם שתה אותם שלא בתוך הסעודה, לא יברך ברכה אחרונה [(לט)].
10. פירות שדרך לאוכלם רק כשהם חיים, אם אכלם מבושלים ברכתם "שהכול". וכן להפך: אם דרך לאוכלם רק מבושלים, אם אכלם חיים מברך "שהכול" [יב].
11. פירות שדרך אכילתם היא רק בתור תבלין, אם אוכלם כשהם חיים אין לברך עליהם [טז]. אולם אם דרכם להיאכל גם כמו שהם, יברך עליהם את ברכתם [יז-יח].
12. אם מסתפק אם לברך "העץ" או "אדמה" – יברך "אדמה". ואם אינו יודע כלל מה לברך – יברך "שהכול" [יח]. אולם יש להקפיד ללמוד את דיני הברכות, ולא להגיע לספקות אלו [(ס)].

[1] בביאור הלכה ד"ה "ושאר" הביא שהגר"א ואחרונים נוספים חולקים על המחבר בדין זה, ולשיטתם גם במינים נוספים יש שלב שבו מברכים "אדמה". אולם אחרונים רבים מסכימים לדברי המחבר (כגון ערוך השולחן והליכות עולם), ולכן אפשר בהחלט לברך כפסק המחבר.

[2] משום שבשלב הביניים מברכים לדעת המחבר "העץ", ולדעת הרמ"א "אדמה", והמברך כרמ"א "בורא פרי האדמה" יצא ידי חובתו גם לסובר שברכתו "העץ". אך אם בירך "בורא פרי העץ" על פרי שברכתו "אדמה", לא יצא ידי חובה, וברכתו לבטלה.

[3] דין ברכת הגלעינים אינו מפורש בגמרא, אך בהלכות ערלה אומרת הגמרא שגלעיני הפרי חייבים בערלה. חלק מהראשונים השוו את דין ברכת הפירות לערלה, ופסקו לברך "בורא פרי העץ". ויש שחלקו, וסברו שבערלה נאסר כל הפרי כולל הגלעין, אך הברכה היא על עיקר הפרי שבשבילו ניטע האילן, ואינה כוללת את  הגלעין.

[4] ראו משנ"ב ס"ק כ"ג שסובר לברך "בורא פרי האדמה", וכף החיים אות ל"ז שכותב לברך "שהכול".

[5] הרמב"ם (הל' ברכות פ"ח ה"ב) פסק לברך "שהכול" על שתיית השמן לבדו, וכן הורו כמה פוסקים. ונראה שהיום, כשיש השותים שמן זית מטעמי בריאות, נראה שבהחלט אפשר לסמוך על דעות אלו.

[6] בסימן ר"ה סעיף ד כתב המחבר: "חתכן לחתיכות קטנות, לא נשתנית ברכתן מפני כך". כלומר: דווקא כשחתכם לחתיכות קטנות אין ברכתם משתנה, הואיל וצורתם נשמרת. אבל אם איבדו צורתם לגמרי משמע שברכתם "שהכול", כדברי הרמ"א כאן. ונראה לי ששם המחבר מדבר על ירק שברכתו "אדמה", וכאן על פרי שברכתו "העץ", שמפאת חשיבותו אינו מאבד צורתו גם כשצורתו אינה ניכרת. אולם לא ראיתי בפוסקים שחילקו בכך בין פירות לירקות.

[7] ראו משנ"ב ס"ק מב.

[8] בן איש חי פרשת פינחס אות י"ב; וכף החיים אות נ"ז. ובצירוף דברי המחבר בסוף סימן ר"ד: "כל דבר שהוא מסופק בברכתו, יברך שהכול".

[9] יש החולקים בזה על פי שיטת הרשב"א ודעת החזון איש (או"ח לג, ה), שעל מיץ מתפוזים המיועדים לסחיטה יברך "העץ". הלכה למעשה אין לזוז בכך מהכרעת המחבר, כי סוף סוף גם אם הברכה היא "העץ", אם בירך "שהכול" יצא.

[10] על פירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל (ענבים, תאנים, רימונים, זיתים ותמרים) תיקנו לברך ברכה מעין שלוש, שהיא קיצור של ברכת המזון, ועיקרה שבח הארץ והזכרת ירושלים. פרטי הברכה יתבארו בע"ה בסימן ר"ח. והזכרת שבח הארץ על פירות אלו מעכבת, לכן אם בירך "בורא נפשות" לא יצא.

[11] ראה מג"א סימן ר"ח ס"ק כ"ו בסופו; ואצלנו פמ"ג אשל אברהם ס"ק כ"ו.

[12] המחבר פסק כאן כרמב"ם, וביארנו טעמו. יש שלא פסקו כדעה זו, ופסקו לברך על סוכר המופק מקנים "העץ", ועל סוכר המופק מסלק "אדמה".

[13] סימן זה עוסק בברכת "בורא פרי העץ", והסימן הבא בברכת "בורא פרי האדמה". אלא שאגב האגוז המוסקט הביא המחבר כאן את דין הקינמון, ובסעיף הבא את הפלפל והזנגוויל, שאף הם תבלינים שראויים לאוכלם חי.