שולחן ערוך כפשוטו

הלכות ברכות הנהנין

סימן רי"ב – שהעיקר פוטר הטפל, ובו ב' סעיפים

סימן זה עוסק בהלכה (המובאת במשנה במסכת ברכות) שכאשר מונחים לפני האדם מאכל עיקרי ומאכל הטפל לו, מברך על העיקר ופוטר את הטפל. הסימן דן בשלושה מקרים שבהם אחד המאכלים יחשב לטפל:

  • כאשר שני המאכלים מעורבים, ואחד מהם הוא הרוב בתערובת.
  • במצב ששני המאכלים נפרדים, ואחד מהם נאכל לצורך השני.
  • במקרה שהמאכלים אינם נפרדים, והאחד בא להחזיק את השני.

 

סעיף א

אכל שהוא עיקר ועמו טפילה (א) (פירוש: דבר בלתי נחשב), מברך על העיקר ופוטר את הטפילה בין מברכה שלפניה בין מברכה שלאחריה. לא מיבעיא (ב) אם העיקר מעורב עם הטפל (ג), באלא אפילו כל אחד לבדו (ד). גואפילו פת שהוא חשוב מכל, אם הוא טפל, כגון שאוכל דג מליח ואוכל פת עמו כדי שלא יזיקנו בגרונו, מברך על הדג ופוטר הפת, כיון שהוא טפל (ה). הגה: ויש אומרים אם הטפל חביב עליו – מברך עליו, ואחר כך מברך על העיקר (ו) (אגור בשם או"ז). והא דמברכין על העיקר ופוטר הטפילה, היינו שאוכלן ביחד או שאוכל העיקר תחלה; אבל אם אוכל הטפל תחלה, כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחלה כדי שלא ישתה אליבא ריקנא (ז), או שאוכל גרעיני גודגדניות למתק השתייה – מברך על האוכל תחלה אף על פי שהוא טפל לשתייה (ח), ואינו מברך עליו רק 'שהכל', הואיל והוא טפל לדבר אחר (ט) (תה"ד סימן ל"א).

אברכות מ״ד ע״א.  בהרא״ש שם.  גשם במשנה.

 

  • ועימו טפילה – ואוכלם כשהם מעורבים יחד.
  • לא מיבעיא – תרגום: אין צריך לומר (או: לא רק).
  • עם הטפל – כאן דן המחבר על סוג אחד של עיקר וטפל, והוא כשהמאכלים מעורבים יחד ואוכלים אותם יחד, כגון אורז ואפונה המעורבים זה בזה. במקרה זה החשיבות נקבעת על פי הרוב, אף שהאוכל נהנה גם מן המיעוט. וכן במרק שמעורבות בו חתיכות קטנות של ירקות ובשר, וכן ברוטב – יברך את ברכת המאכל בעל הכמות הגדולה ביותר[1]. וכל זה אם אוכלם יחד, אבל אם אוכל את המאכלים בנפרד, כגון שהחתיכות גדולות, והוא אוכל בנפרד את הירקות ובנפרד את הבשר, יברך על כל מאכל בנפרד.
  • כל אחד לבדו – כאן דן המחבר בסוג שני של עיקר וטפל, היינו שהמאכלים נאכלים בנפרד, אלא שהטפל אינו נאכל לעצמו אלא רק לצורך המאכל השני[2].
  • טפל – בדוגמא זו (המופיעה במשנה) הלחם נאכל רק כדי להפיג את מליחות הדג, ולכן הדג הוא העיקר, ורק עליו מברכים.
  • מברך על העיקר – גם הרמ"א דן בסוג השני של עיקר וטפל, שהטפל נאכל לצורך העיקר. אלא שהוא מעיר שאם גם הטפל חביב עליו, כיוון שנהנה גם ממנו צריך לברך עליו, אף שבא בעיקר כדי ללוות את המאכל השני. והיות שיש מקום לחלוק על סברה זו, אומר הרמ"א שיטעם תחילה מהטפל לבדו ויברך עליו; וכיוון שוודאי שהטפל אינו מוציא את העיקר, יכול אחר כך לברך גם על העיקר. ונראה שהמחבר אינו חולק על דין זה[3].
  • אליבא ריקנא – ובעברית: שלא ישתה על בטן ריקה.
  • טפל לשתיה – כלומר: אם אוכל תחילה את הטפל צריך לברך עליו, כיוון שאסור ליהנות מהעולם בלי ברכה. והכלל שמברך רק על העיקר הוא אם אוכלם יחד, או אם אוכל תחילה מהעיקר. והמחבר מסכים לדין זה.
  • טפל לדבר אחר – אולם דעת המחבר במקרה זה לברך על הטפל את ברכתו, וכן נוהגים גם האשכנזים[4].

 

סעיף ב

דמרקחת (י) שמניחין על רקיקין דקים (יא), אותם רקיקין הוו טפילה למרקחת, שהדבר ידוע שאין מתכוונים לאכול לחם (יב).

דכל בו.

 

  • מרקחת – מאכל העשוי מתערובת של פירות מבושלים, מעין ריבה או קונפיטורה, וברכתו "בורא פרי העץ"[5].
  • רקיקין דקים – מאפים מבצק דק, שאם אוכלם לבדם ברכתם "המוציא" או "מזונות"[6]; וכאן דן המחבר בסוג שלישי של עיקר וטפל: כשהטפל נועד להחזיק את המאכל העיקרי.
  • לאכול לחם – והרקיקים נועדו רק לשם המרקחת שעליהם. והוא הדין בכל מאכל שנועד רק להחזיק את המאכל העיקרי, כקרקרים שמניחים עליהם מיני דגים או בשרים. ובדומה לכך עוגת גבינה עם בסיס דק של בצק, שלא נועד אלא כדי להחזיק את שכבת הגבינה שעליה – ברכתה תהיה "שהכול". אמנם אם העיסה עבה יותר, ובאה גם להשביע, ברכת העוגה "מזונות". לכן באירועים חגיגיים כשמביאים רקיק שעליו מליחים למיניהם או בשרים למיניהם, וברור שהרקיק נועד להחזיק את המאכל שעליו – אין לברך אלא את ברכת המאכל עצמו.

וכן גלידה, גם אם היא מוגשת בתוך גביע שברכתו "מזונות" כשהוא לעצמו, מברך על הגלידה  "שהכול" ופוטר את הגביע.

 

שהעיקר פוטר את הטפל (רי"ב)

  1. האוכל מאכל עיקרי ועמו מאכל הטפל לו, מברך על העיקר ופוטר את הטפל. וכך הדין בין בברכה ראשונה ובין בברכה אחרונה [א].
  2. סוג ראשון של עיקר וטפל: כשמאכלים שונים נאכלים יחד (כגון אורז ואפונה), יברך על המאכל המהווה את רוב התערובת [א].
  3. סוג שני של עיקר וטפל: אם אוכל מאכל אחד רק לצורך המאכל השני, כגון פת הנאכלת רק להפגת המליחות של הדג המלוח [א].
  4. סוג שלישי של עיקר וטפל: כאשר הטפל בא כדי להחזיק את העיקר, כגון רקיק שבא רק לשם המאכל שעליו [ב].
  5. אם אוכל את הטפל לבדו לפני שאוכל את העיקר – יברך ראשית על הטפל, וכשיאכל את העיקר יברך גם עליו. ובמקרה של ספק אם יש כאן עיקר וטפל יש שהציעו לאכול את הטפל קודם, וכך יהיה חיוב לכל הדעות לברך עליו [א].
  6. אם הטפל חביב עליו, מציע הרמ"א שיאכל אותו קודם, וכך יברך עליו, ולא יפטרנו בברכת העיקר [א].

[1] אולם אם יש גם אטריות, יברך על המכלול "מזונות" אף אם האטריות הן המיעוט, כפי שלמדנו בסימן הקודם.

[2] כמה דוגמאות לכך בסוגיות, כגון פת הנאכלת להפגת טעמו של המליח, וזית הנאכל להפגת חריפותו של הצנון.

[3] שהביאו בבית יוסף, ולא הביא חולק. אמנם המ"ב והכף החיים הביאו שיש חולקים על הרמ"א, ולדעתם אין לברך משום "ספק ברכות להקל", אולם ערוך השולחן סובר שהדין עמם דווקא אם עכשיו אינו חביב עליו, אלא שבדרך כלל חביב עליו; אולם דבר שכעת חביב עליו אינו בטל, ובמקרה זה נכון לברך עליו כדברי הרמ"א.

[4] וראו: מג"א ס"ק ד; ערוך השולחן הלכה ד; ביאור הלכה ד"ה "ואינו"; "ברכת ה'" חלק ג' פרק י' סעיף יד.

[5] דין זה הובא גם בהלכות בציעת הפת, סימן קס"ח סעיף ח. שם הוא הובא כדי לומר שאין מברכים על רקיק זה "המוציא", וכאן כחלק מהלכות עיקר וטפל.

[6] אם הם יבשים וכוססים אותם ברכתם "מזונות", ואם לאו ברכתם "המוציא" (קס"ח, ז). ואם הרקיק חביב עליו בפני עצמו – יברך עליו את ברכתו, כדין החביב שהתבאר בסעיף הקודם, וכדין הדובשנין שהביאו המפרשים כאן.

דילוג לתוכן