סימן רי"ז – ברכת הבושם והמוגמר, ובו ח' סעיפים

לאחר שבסימן הקודם למדנו אלו ברכות מברכים על ריחותיהם של מינים שונים, בסימן זה יתבארו הלכות כלליות בברכות הריח.

סעיף א

^אהנכנס לחנותו של בשם שיש בו מיני בשמים (א), מברך 'בורא מיני בשמים' (ב). ישב שם כל היום, אינו מברך אלא אחת (ג). נכנס ויוצא נכנס ויוצא, מברך על כל פעם; ^בודוקא שלא היה דעתו לחזור, אבל היה דעתו לחזור לא יברך (ד).

^אברכות נ״ג ע״א.  ^בטור והמרדכי בשם ר״מ מרוטנבורג.

• כל מיני בשמים – הבשמים בחנות נועדו לכך שהלקוחות יריחו כדי שיבואו לקנותם, ולכן אפשר לברך עליהם, ואפילו שאינו אוחז אותם בידו כדי להריחם.
• מיני בשמים – כיוון שיש לפניו תערובת של בשמים בעלי ברכות שונות, ולמדנו בסימן הקודם שבברכה זו יוצאים ידי חובה בדיעבד על כל מיני הבשמים.
• אלא אחת – כיוון שאם אינו מפסיק את הנאתו, אפילו יום שלם נחשב כהנאה אחת.
• לא יברך – שאם כוונתו לחזור מיד[1], יציאתו אינה מהווה הפסקה.

סעיף ב

אין מברכין על הריח, אלא אם כן נעשה להריח (ה). ^גהילכך אין מברכין על בשמים של מתים ^דהנתונים למעלה מהמטה, שאינם אלא להעביר סרחונו של מת; אבל נתונים למטה (ו) מברכין, שאני אומר: לכבוד החיים הם עשויים. ^הוכן אין מברכין על בשמים של בית הכסא, ולא על שמן העשוי להעביר את הזוהמא (ז).

^גבמשנה ברכות נ״א ע״ב.  ^דירושלמי שם [פ"ח ה"ו].  ^הברכות נ״ג ע״א.

• נעשה להריח – כיוון שהנאת הריח היא הנאה מועטת, ואינה נחשבת אלא אם כן נעשה אותו מקור ריח מתוך כוונה שיריחו בו. כלל חשוב זה מבאר את הדוגמאות בסעיף זה ובסעיף הבא.
• למטה – לפני המת. כך היה מנהגם, לשים בשמים לפני המת כדי שיריחו בהם האבלים והמנחמים.
• את הזוהמא – ומטעם זה גם אין מברכים על דיאודורנט, אף אם ריחו ערב.

סעיף ג

^ומוגמר (ח) שמגמרין בו את הכלים – אין מברכין עליו, לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר אלא כדי ליתן ריח בכלים (ט). ^זוכן המריח בכלים שהם מוגמרים אינו מברך, לפי שאין [לו] עיקר, אלא ריח בלא עיקר (י).

^וברכות נ״ג ע״א מהא לטבריא וצפורי.  ^זרמב״ם ספ״ט מהל' ברכות.

• מוגמר – בשמים המפיקים ריח טוב לאחר שמניחים אותם על גחלים, כפי שראינו בסימן הקודם סעיף י"ב.
• ריח בכלים – אבל אם אוחז בידו את המוגמר עצמו כדי להריחו יברך עליו; בדומה לפרי שנועד לאכילה, שמברך על ריחו הטוב אם אוחזו בידו כדי להריח בו.
• ריח בלא עיקר – כלומר: אמנם הבגדים קלטו ריח, אבל מברכים רק על מקור הריח עצמו, והוא אינו נמצא בבגד.

סעיף ד

^חבשמים של ערוה (יא), כגון: ^טקופה של בשמים תלוי בצוארה, או אוחזת בידה, או בפיה – אין מברכין עליהם, לפי שאסור להריח בהם שמא יבא לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר (יב).

^חרמב"ם שם.  ^טהר"ד אבודרהם.

• בשמים של ערווה – בושם החייב ברכה, אלא שהוא תלוי על צווארה של אישה האסורה לאותו אדם.
• או קירוב בשר – כלומר: אף שבשמים אלו חייבים בברכה, אסור להריחם כעת כדי שלא להביא לקירוב בין הגבר לאשה המבושמת. ונראה שנשים יכולות לברך. וכאן למדנו כלל נוסף: אין מברכים על ריח שאסור להריחו, כפי שיתבאר בסעיפים הבאים.

סעיף ה

^יבשמים של עבודת אלילים אין מברכין עליהם, לפי שאסור להריח בהם (יג).

^יברכות נ״א ע״ב במשנה.

• שאסור להריח בהם – כיוון שעבודה זרה אסורה בהנאה.

סעיף ו

^כמסיבה של עובדי אלילים אין מברכין על בשמים שלהם, דסתם מסיבתן לעבודת אלילים (יד).

^כשם ובדף נ״ג ע״ב.

• לעבודת אלילים – מחשש שהמסיבה שלהם היא לשם עבודה זרה, וממילא הבשמים הם בשמי עבודה זרה. אבל אין איסור בבושם או בחנות בשמים של עובד עבודה זרה.

סעיף ז

^להיה הולך חוץ לכרך והריח ריח טוב (טו), אם רוב העיר עובדי אלילים אינו מברך (טז), ואם רוב ישראל מברך (יז).

^לברכות נ״ג ע״א.

• ריח טוב – הכוונה לריח שככל הנראה נעשה להריח.
• אינו מברך – עובדי האלילים נהגו להקטיר קטורת רבה לאלוהיהם; לכן יש מקום לחשש שהריח הוא לכבוד העבודה הזרה.
• מברך – וכיום קטורת העבודה הזרה ברוב המקומות כמעט שאינה קיימת, ולכן דין זה אינו מצוי.

סעיף ח

^מנתערב ריח שמברכין עליו בריח שאין מברכין עליו, הולכים אחר הרוב (יח).

^מטור בשם (הרמ״ה) והרמב״ם שם.

• שאין מברכים עליו – כגון שמריח בושם שנעשה להריח, ועמו מריח גם דיאודורנט.
• אחר הרוב – לפי הכלל בכל התורה, ש"אחרי רבים להטות".

ברכת הבושם והמוגמר (רי"ז)

1. מברכים על בושם רק אם הוא נועד כדי שיריחו אותו, ולא אם נעשה להפגת ריחות רעים. לכן אין מברכים על בושם שנועד להפיג ריח רע בבית הכיסא או שהונח ליד המת להפיג ריחו, וכן לא על דיאודורנט [ב].
2. אין מברכים על בושם שאסור להריחו. לכן גבר לא יברך על בושם הנמצא על אישה האסורה עליו [ד], וכן אין מברכים על ריח שיש חשש שמקורו בעבודה זרה [ה-ז].
3. אין מברכים על "ריח שאין לו עיקר", כגון בגד שספג ריח של בושם [ג].
4. אם מריח תערובת של ריחות, יברך עליה לפי רוב התערובת [רי"ז, ח].

[1] כך פסקו המשנ"ב ס"ק ו (ע"פ מג"א) והכף החיים אות ד. ונראה שעד חצי שעה נקרא עדיין "מיד", וכך ברוב המקומות בהלכה שיש צורך בזמן "סמוך"  (ראו ברכת ה', פרק י"ב, אות כט הערה 120).