סימן רל"א – שכל כוונותיו יהיו לשם שמים, ובו סעיף אחד

בין הלכות ברכות להלכות מנחה וערבית מקדיש המחבר סימן אחד לשנת הצהריים, ואגב הדיון בה הוא מאריך בכך שכל כוונות האדם צריכות להיות לשם שמיים.

ויש להקדים לכך, שבקריאה פשוטה בסימן זה נראה שאסור ליהנות מהעולם הזה. והדבר אינו מובן, שהלא משמע מהלכות רבות שמותר לאדם ליהנות: בברכות הנהנין, שלמדנו בסימנים הקודמים, אנו מודים לה' לפני כל הנאה, ואף ב"ברכת האילנות" מפורש "וברא בו בריות טובות ואילנות טובים ליהנות בהם בני אדם". אלא כך יש להבין את הדברים: לכל מעשה שעושה האדם ישנה מטרה מיידית וכן תכליות נוספות. וגם אם המטרה המיידית היא ההנאה – יש לשים לב שהתכלית הסופית היא עבודת ה'. כגון נגר שבונה ארון, מטרתו המיידית היא שייצא ארון מתחת ידו; אולם בעצם מטרתו היא למכור את הארון, ואם נסתכל רחוק יותר – לקבל כסף לכלכלת בני ביתו. על הנגר לתת את ליבו על כך שבסופו של דבר רצונו בכסף זה לחנך את ילדיו לעבודת ה', וכן לדאוג להם שלא ייצאו לתרבות רעה. כך גם בדברים שאדם עושה להנאתו, עליו לשים לבו לכך שגם למעשים אלו יש מטרות נוספות. למשל אם עוסק בספורט להנאתו, ישים לבו שיש בכך גם תועלת לבריאות גופו, ובריאת הגוף חשובה לעבודת ה'. בסימן זה כוונת המחבר היא לתכלית הסופית שעלינו לתת למעשינו, ותכלית זו צריכה להיות עבודת ה', גם בדברים שיש בהם הנאה. ועל פי הסבר זה נבאר את כל הסימן.

סעיף א

^אאם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהרים – יישן (א). הגה: וכשניעור משנתו אין צריך לברך 'א-להי נשמה' (ב) (ב"י). ויש אומרים שיקרא קודם שיישן 'ויהי נועם' (ג) (כל בו). ^בובלבד שלא יאריך בה, שאסור לישן ביום יותר משינת הסוס שהוא שתין נשמי (ד). ^גואף בזה המעט לא תהא כוונתו להנאת גופו, אלא להחזיק גופו לעבודת השם יתברך (ה); וכן בכל מה שיהנה בעולם הזה, לא יכוין להנאתו (ו), אלא לעבודת הבורא יתברך, כדכתיב (משלי ג', ו): 'בכל דרכיך דעהו', ואמרו חכמים: כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך, יהיו כולם לעבודת בוראך, או לדבר הגורם עבודתו, שאפילו היה צמא ורעב, אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יתכוין שיאכל וישתה כפי חיותו, לעבוד את בוראו (ז); וכן אפילו לישב בסוד ישרים, ולעמוד במקום צדיקים, ולילך בעצת תמימים, אם עשה להנאת עצמו והשלים חפצו ותאותו – אינו משובח, אלא אם כן עשה לשם שמים (ח); וכן בשכיבה, אין לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות לא יתגרה בשינה לענג עצמו, אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו, אם עשה להנאת גופו (ט) אינו משובח, אלא יתכוין לתת שינה לעיניו ולגופו מנוחה לצורך הבריאות, שלא תטרף דעתו בתורה מחמת מניעת השינה; וכן בתשמיש, אפילו בעונה האמורה בתורה (י), אם עשה להשלים תאותו או להנאת גופו – הרי זה מגונה, ואפילו אם נתכוין כדי שיהיו לו בנים שישמשו אותו וימלאו מקומו אינו משובח, אלא יתכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו, או שיתכוין לקיים מצות עונה כאדם הפורע חובו (יא); וכן בשיחה, אפילו לספר בדברי חכמה צריך שתהיה כונתו לעבודת הבורא, או לדבר המביא לעבודתו. כללו של דבר: חייב אדם לשום עיניו ולבו על דרכיו, ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיביא לידי עבודת הבורא יתברך יעשהו, ואם לאו לא יעשהו; ומי שנוהג כן, עובד את בוראו תמיד (יב).

^אלשון הטור.  ^בסוכה כ״ו ע״ב.  ^גטור בשם רבי יונה בפרקי אבות.

• יישן – גם לשינה יש תכלית סופית לעבודת ה': לקבל כוחות כדי לפעול ביום. היום נועד לפעולה ולעבודת ה', והלילה מיועד להחלפת כוחות. אין להפוך את היום ללילה ואת הלילה ליום, אבל מותר לישון ביום אם מניעת שינה ביום תמנע ממנו לפעול.
• א-להי נשמה – כיוון שברכה זו תוקנה לאמרה רק אחרי שנת לילה.
• ויהי נעם – כדי שיישן מתוך דברי קדושה. זהו הפסוק האחרון בתהילים צ', והכוונה היא שיאמר אחריו את מזמור צ"א, "יושב בסתר עליון".
• שתין נשמי – תרגום: ששים נשימות. האדם נושם 60 נשימות בזמן של 2-3 דקות, ולכן הגבלת זמן זו אינה מציאותית. הרמב"ם לא הביא הגבלה זו, וכנראה זו הנהגה של מידת חסידות למי שיכול[1]. והעיקר כלשון ערוך השולחן: "בענין כזה הכל לפי מה שהוא אדם, וגם ממסכת אבות יש ראיה לזה, דתנן התם (פ"ג מ"י): 'שינה של שחרית ויין של צהרים וכו' מוציאין את האדם מן העולם', דבשינה של שחרית עובר זמן ק"ש, אבל שינה של צהרים לא תנן. וכן ראינו לגדולי עולם שהיו ישנין ביום כשעה או שתים, דכך הוצרכו לפי חלישותם ולפי הנהגתם".
• השם יתברך – כפי שהסברנו בהקדמה, שהתכלית הסופית היא עבודת השם.
• להנאתו – לא יכוון שהתכלית היא ההנאה בלבד.
• לעבוד את בוראו – ואם זו התכלית – מותר ליהנות, ואף יש בכך מצווה, כי ההנאה מביאה להודות לה' יתברך על כל הטוב שמשפיע לבני האדם.
• לשם שמים – גם אם תכלית מעשיו היא התקדמות רוחנית, אסור שהיא תיעשה לשם עצמו, והתכלית הסופית צריכה להיות לשם שמים. וודאי שהתקדמות רוחנית היא דבר טוב, אלא שהתכלית אינה ה"אני", אלא להגדיל את שמו יתברך בעולם.
• להנאת גופו – כתכלית.
• בעונה האמורה בתורה – היא מצוות הבעל לבוא על אשתו לצורך סיפוקה.
• הפורע חובו – מותר לאדם ליהנות ביחסי אישות מותרים[2], אלא שיש להיזהר שלא להפוך זאת לתכלית. ובעזרת ה' נרחיב בכך בסימן ש"מ.
• תמיד – הזוכה לנהוג כדברי המחבר, ומכוון את כל מעשיו ופעולותיו לשם שמיים, כל יומו הוא עבודת השם. וגם פעילות שרוב בני האדם עושים להנאתם, כאכילה, שינה, תשמיש המיטה ופעילות ספורט, אדם העושה אותם כדי להגיע לאיזון של רוגע ובריאות, ובזכות איזון זה יוכל לעבוד את ה', נמצא שפעולות אלו הופכות אצלו למצווה, וכלשון המחבר: "עובד את בוראו תמיד".

[1] ויש שביארו את זמן שתין נשמי לא כששים נשימות של אדם, אלא כמשך זמן ארוך יותר. ראו למשל בשפת אמת לסוכה כו ע"ב, המסביר שמדובר בשש שעות; ובביאור הלכה סימן ד סעיף טז ד"ה "דוד", המביא סברות שמדובר על חצי שעה או על שלוש שעות.

[2] ראיה לכך, שבתחילת סימן ר"פ כתב המחבר: "תשמיש המטה מתענוגי שבת הוא", ומשמע שיש בכך עונג מותר. וזו ראיה נוספת לדברינו בסימן זה, שההנאות עצמן מותרות, אלא שיש לשים לב לתכליתן.