שולחן ערוך כפשוטו

הלכות מנחה וערבית

סימן רל"ב – דברים האסורים לעשות בשעת המנחה, ובו ג' סעיפים

על חשיבות תפילת מנחה כתב הטור:

"ומאוד צריך ליזהר בה, דא"ר חלבו אמר רב הונא: 'לעולם יזהר אדם בתפלת המנחה, שהרי לא נענה אליהו אלא בתפלת המנחה'. והטעם, מפני שתפלת השחר זמנה ידוע: בבקר בקומו ממיטתו יתפלל מיד, קודם שיהא טרוד בעסקיו. וכן של ערב בלילה זמנה ידוע: בבואו לביתו והוא פנוי מעסקיו. אבל של מנחה, שהיא באמצע היום בעוד שהוא טרוד בעסקיו, צריך לשום אותה אל לבו ולפנות מכל עסקיו ולהתפלל אותה, ואם עשה כן שכרו הרבה מאוד".

סימן זה פותח בשאלה כיצד יתפלל הציבור כאשר השעה דחוקה, וממשיך בדברים שאסור לעשות בשעת המנחה קודם התפילה. הסימן הבא הוא המשך לסימן זה, ועוסק בזמנה של תפילת מנחה.

נקדים ונאמר שישנם שני זמנים הנקראים "מנחה": הראשון הוא "מנחה גדולה", המתחיל חצי שעה לאחר חצות היום, והשני הוא "מנחה קטנה", המתחיל בתשע וחצי שעות זמניות (שלוש שעות וחצי אחר חצות, שהן שעתיים וחצי לפני השקיעה). תפילת מנחה היא כנגד קרבן תמיד של בין הערביים, שהיה קרב בזמן מנחה קטנה, אבל אפשר להקריבו כבר ממנחה גדולה. הפוסקים נחלקו מהו עיקר זמן התפילה: האם במנחה קטנה, כיוון שבזמן זה הקריבו בדרך כלל את קרבן התמיד, או כבר ממנחה גדולה, משום שעדיף להקדים את קיום המצווה ככל האפשר. ועוד טעם שנתנו חכמים להתפלל דווקא מנחה קטנה, כדי להתפלל שחרית בתחילת היום, מנחה בסוף היום, וערבית בתחילת הלילה. סוף זמן מנחה הוא בסוף היום[1].

 

סעיף א

אאם השעה דחוקה (א), יתפללו בלחש ואחר כך יאמר שליח ציבור 'מגן' ו'מחיה' (ב), ויענו קדושה, ומסיים 'הא-ל הקדוש' (ג), אם אין שהות ביום לגמור י"ח ברכות (ג). הגה: ויש אומרים שיתפלל השליח צבור עם הקהל בקול רם (ד) (מהרי"ל), וכן נוהגין (ה) ועיין לעיל סי' קכ"ד (סעיף ב').  

אשבלי הלקט בשם רבי אפרים בשם רבינו האי.

  • השעה דחוקה – סעיף זה עוסק במנהג השכיח להתפלל מנחה ממש בסוף היום (סוף מנחה קטנה, כפי שהבאנו בהקדמה)[2]. במקרה שהתפילה התעכבה מעט, יש חשש שלא יוכלו לסיים גם תפילה בלחש וגם חזרת הש"ץ לפני הלילה, וכן עדיף לקצר את חזרת הש"ץ. ואמנם מצאנו קהילות שבהן מראש מדלגים על חזרת הש"ץ במנחה, אולם מדברי השו"ע כאן למדנו שאין לשנות מתקנת חכמים להתפלל גם בלחש וגם בקול, אלא אם כן השעה דחוקה[3].
  • מגן ומחיה – כלומר שתי הברכות הראשונות של תפילת העמידה: "מגן אברהם" ו"מחיה המתים".
  • האל הקדוש – כלומר שלאחר התפילה בלחש מסתפקים בחזרת הש"ץ על שלוש הברכות הראשונות בלבד.
  • בקול רם – את שלוש הברכות הראשונות[4], והציבור ישלים את שאר התפילה בלחש.
  • וכן נוהגים – וכך נוהגים גם הספרדים.

סעיף ב

(ו) בלא ישב אדם להסתפר סמוך למנחה (ז), עד שיתפלל (ח); ולא יכנס למרחץ (ט) ולא לבורסקי (פירוש: מקום שמעבדין שם העורות) (י), ולא לדין (יא), ולא לאכול גאפילו סעודה קטנה (יב), סמוך למנחה גדולה. ואם התחיל באחת מכל אלו – אינו מפסיק, אף על פי שהתחיל באיסור; דוהוא שיהא שהות ביום להתפלל אחר שיגמור סעודתו או מלאכתו, אבל אם אין שהות להתפלל אחר כך, צריך להפסיק מיד (יג); הומאימתי התחלת תספורת, משיניח סודר של סַפרים על ברכיו; והתחלת מרחץ, משיפשוט לבושו העליון; והתחלת בורסקי, משיקשור בגד בין כתפיו כדרך הבורסקים; והתחלת דין, אם היו עסוקים בו, משיתחילו בעלי דינים לטעון, ואם לא היו עסוקים בו, משיתעטפו הדיינים, וולדידן משישבו אדעתא לדון (יד); והתחלת אכילה משיטול ידיו. הגה: ויש חולקים, וסבירא להו דסעודה קטנה מותר, ואינו אסור רק בסעודת נשואין או מילה (טו) (טור בשם ר"ת); ויש אומרים דאפילו סעודה גדולה סמוך למנחה גדולה שרי (טז) (בעל המאור והגהות מרדכי פרק קמא דשבת); ויש אומרים דסעודה קטנה אפילו סמוך למנחה קטנה שרי (יז) (טור בשם ר"י); ונהגו להקל כשתי הסברות, דהיינו בסעודה גדולה סמוך למנחה גדולה, ובסעודה קטנה סמוך למנחה קטנה (יח), ואפשר הטעם משום דעכשיו קורין לבית הכנסת, לא חיישינן דלמא יפשע ולא יתפלל (יט) (אגודה פרק קמא דשבת), (ועיין לעיל סי' פ"ט סע' ה). מיהו בסעודה גדולה יש להחמיר אפילו סמוך למנחה גדולה (כ), ואפילו אם התחיל קודם לכן, כשמגיע מנחה קטנה והשעה עוברת צריך לקום ולהתפלל (כא) (טור וב"י בשם הפוסקים).  

בשבת ט׳ ע״ב במשנה.  גשם בגמרא כרב אחא בר יעקב דלישנא בתרא הוא, הרי״ף שם והרמב״ם בפ״ו מהלכות תפילה, והגהות מיימוני שכן היה נוהג מהר"ם.  דתוספות והרא״ש והר״ן ממשמעות הגמרא שם ובסוכה ל״ח ע״א.  השבת ט׳ ע״ב.  ורבינו ירוחם.

  • הקדמה לסעיף – סעיף זה דן בתקנת חכמים שלא לעשות פעילויות מסוימות בזמן המנחה קודם שיתפלל, שמא יימשך אחר מעשיו ולא יתפלל. לפיכך אין להתחיל להסתפר, לבדוק את הבורסקי, להיכנס לבית המרחץ או לשבת לארוחה לפני שמתפללים מנחה. בהיקף האיסור יתבאר שהמחבר נוקט כשיטה המחמירה, ואילו הרמ"א מציג עוד שלוש שיטות, שכל אחת מהן מקלה מחברתה. ולמעשה גם הספרדים נוהגים בדין זה להקל כאשכנזים.
  • סמוך למנחה – כתבו הפוסקים שזמן זה מתחיל מחצות היום.
  • עד שיתפלל – ואף שיש עוד זמן רב עד סוף זמן תפילה, ביארו בגמרא שהאיסור הוא מחשש שמא המספריים יישברו והתספורת תתעכב. וכתבו האחרונים שגזירה זו אינה שייכת כיום, כיוון שיש לסַפר כמה זוגות מספריים[5].
  • למרחץ – הכוונה לבית המרחץ שלהם, שחומו היה רב. והחשש הוא שמא יתעלף ויאחר את זמן התפילה; וגם גזירה זו אינה שייכת כיום. ומי שהלך עם חבריו לים ולבריכה, יכלכל צעדיו להתפלל מנחה לפני כניסתם, שמא יתעכבו.
  • העורות – שמא יראה שעורותיו עומדים להתקלקל, ויימשך בטיפול בבעיה עד הערב. כיום אין זה מצוי שיש לאדם מפעל לעורות, אולם יש ללמוד מכך על כל פעולה מסחרית שיש סבירות שתימשך עד הערב, שטוב להקדים ולהתפלל מנחה לפניה.
  • לדין – אף על פי שנדמה לנוכחים שהדיון לקראת סיום, כיוון שלעיתים עולה ראייה חדשה, והדיון נמשך הרבה מעבר למתוכנן.
  • סעודה קטנה – כלומר סעודה רגילה. לדעת המחבר יש לחשוש שמא תימשך הסעודה מעבר לזמן מנחה, אף על פי שמדובר בסעודה רגילה. ובהמשך מקל בכך הרמ"א, ונבאר שם שגם הספרדים נוהגים כדבריו[6].
  • מיד – מיד כשנזכר, ולא ימתין עד סמוך לסוף הזמן, שמא יפסיד תפילתו.
  • אדעתא לדון – תרגום: על דעת לדון. ובכולם, אף שאסור להתחיל לכתחילה, אם התחיל בזמן מנחה גדולה – אינו צריך להפסיק. וכתב הביאור הלכה שאין חובה להפסיק אף אם יפסיד תפילה בציבור, כל עוד יספיק להתפלל בזמן ביחידות. ואם התחיל סמוך למנחה קטנה, יש אומרים שצריך להפסיק[7]. אולם מלשון המחבר שכתב "ואם התחיל … אינו מפסיק" ולא חילק, משמע שאין צריך להפסיק גם אם התחיל בזמן מנחה קטנה; וכך עולה מדבריו על המתחיל בארוחה: "אבל אם אין שהות להתפלל אחר כך, צריך להפסיק", שמשמע מהם שבכל מקרה שיש שהות להתפלל אין צריך להפסיק[8].
  • נישואין או מילה – לשיטה זו מותר להתחיל סמוך למנחה גדולה גם תספורת רגילה ורחיצה רגילה, וכל האיסורים האלה חלים רק סמוך למנחה קטנה, שהיא עיקר זמן המנחה, והאיסור בזמן מנחה גדולה הוא רק בפעולה שדרכה להימשך כמה שעות, כסעודות נישואים.
  • שרי – מותר. לדעה זו אסרו חכמים רק סמוך למנחה קטנה.
  • למנחה קטנה שרי – דעה זו מקלה עוד יותר, ומסבירה שגם סמוך למנחה קטנה נאסרו רק פעולות הנמשכות זמן רב.
  • סמוך למנחה קטנה – ולמנהג זה לא נאסר אלא להתחיל פעולה ארוכה סמוך למנחה קטנה.
  • ולא יתפלל – כלומר: הטעם שהקלו בכך הוא שבזמנם היה אדם שתפקידו לקרוא לציבור לתפילה במניין, ולכן לא היה חשש שהפעולה תשכיח ממנו את התפילה. וכיום הדבר אינו שכיח, מלבד במוסדות חינוך או בכמה מפעלים המכריזים על שעת מנחה. ואף שטעמי ההיתר אינם שייכים כיום, מנהג ההיתר נשאר בעינו, ויש דרכים אחרות להזכיר לנו לעצור ולהתפלל, כגון תזכורת במכשירים האלקטרוניים ועוד.
  • סמוך למנחה גדולה – אמנם מעיקר הדין האיסור הוא סמוך למנחה קטנה, אולם "החכם עיניו בראשו", ויש לתכנן מראש שלא להפסיד את תפילת המנחה.
  • לקום ולהתפלל – ובכל אחת מן הפעולות שציין המחבר יעצור ויתפלל, ולא ימתין עד הרגע האחרון. והלכה למעשה, בסעודות חגיגיות צריכים בעלי הסעודה לדאוג לתפילת מנחה, וטוב לארגן מנחה בציבור בתחילת השמחה אם הגיע זמן מנחה גדולה. וכך ינהגו הן האשכנזים והן הספרדים.

סעיף ג

זוהא דאסור לאכול סעודה קטנה, היינו כשקובע לסעוד; אבל לטעום, דהיינו אכילת פירות, מותר. והוא הדין לאכול פת כביצה כדרך שאדם אוכל, בלא קבע, מותר (כב).

זברכות כ״ח ע״ב.  חטור.

  • בלא קבע מותר – אכילה מועטת בלא קביעת סעודה מותרת, ואפילו לשיטת המחבר בסעיף הקודם, שאסר גם סעודה קטנה החל מזמן מנחה גדולה. זאת בניגוד לתפילת שחרית, שאסור לאכול לפניה כלום (פ"ט, ג), משום שיש לפתוח את היום בתפילה. אולם במנחה אין כאן אלא חשש שמא יפסיד את התפילה, ולא אסרו חכמים לאכול באמצע היום.

[1] נחלקו הפוסקים מתי סוף היום, בשקיעה או בצאת הכוכבים. ולכן לכתחילה יש להתפלל מנחה לפני השקיעה, ואם התאחר יכול להתפלל עד צאת הכוכבים, כמפורט בסימן הבא.

[2] סוף זמן תפילת מנחה מבואר בסימן הבא.

[3] אפשר שהמחבר פתח את הלכות תפילת המנחה דווקא בדין זה כדי ללמדנו שתיקנו חכמים להתפלל גם בלחש וגם חזרה אף שאין לנו היום מי שאינו בקי בתפילה ואינו יכול להתפלל בעצמו. לעניין החשיבות בחזרה והסיבה שלא לוותר עליה, עיין מה שכתבנו בהקדמה לסימן קכ"ד.

[4] ויש אשכנזים הנוהגים שהיחידים ממתינים עד ששליח הציבור מסיים "הא-ל הקדוש", ורק אז מתחילים בתפילת לחש, על פי המ"ב בסימן קכ"ד ס"ק ח; אולם כאן בס"ק ד המ"ב כתב כפי שכתבנו. וצריך עיון. אמנם המ"ב כותב, על פי הרמ"א קכד ב, שאחד מן המתפללים לא יתחיל בתפילה עם שליח הציבור, כדי שלכל הפחות אדם אחד יאמר אמן ותישמר מסגרת התקנה של חזרת הש"ץ. ועיין דברינו בסימן קכ"ד ס"ק ו'. ואולם הצורך באמירת אמן אינו כדי שברכות שליח הציבור לא תהיינה לבטלה, שהלא זו גם תפילת החובה של שליח הציבור. לכן אין בעיה עקרונית במניעת אמירת האמן, והתפילה יחד עם שליח הציבור היא שהופכת את התפילה של כולם לתפילה בציבור.

[5] משנ"ב ס"ק ו', וכף החיים אות ח'.

[6] לכאורה משמע מתחילת הסימן הבא שלמחבר יש להתפלל לכתחילה מנחה קטנה, ואם כן יש לשאול מדוע נאסרו פעולות אלו ממנחה גדולה, והלא עיקר זמן מנחה טרם הגיע. אולם בדברינו בתחילת הסימן הבא נַראה שגם לדעת המחבר אפשר לכתחילה להתפלל מנחה גדולה, ולכן אין קושיה, והרוצה להתחיל פעולות אלה יקדים להתפלל מנחה גדולה. ולדעת המפרשים את המחבר שתפילת מנחה גדולה אינה אלא בדיעבד, נראה לתרץ שהמחבר לשיטתו, שכתב בסימן קנ"ז שזמן סעודת צהריים היא לפני חצות. ועוד יש לשאול לעניין עבודה, כיצד לשיטתו אפשר לעבוד החל מזמן מנחה גדולה, אם עדיף להתפלל מנחה קטנה; ונראה כי לדעת המחבר אסורות רק הפעולות המנויות לעיל, שיש חשש סביר שיימשכו יותר מהמתוכנן. ואם יש חשש שבגלל שאדם ימתין למנחה קטנה ישכח להתפלל מנחה, יודה גם המחבר שעדיף שיתפלל מנחה גדולה.

[7] מג"א ס"ק ט; משנב ס"ק יג.

[8] וכן דייק מהמחבר הערות "איש מצליח" על המשנה ברורה.

דילוג לתוכן