סימן רל"ג – זמן תפלת המנחה, ובו ב' סעיפים

קרבן התמיד של בין הערביים היה קרב בבית המקדש בזמן מנחה קטנה (שעתיים וחצי לפני השקיעה), ולכן זמן מנחה קטנה הוא עיקר הזמן לתפילת מנחה. אולם מותר להקריב קרבן זה כבר החל ממנחה גדולה (חצי שעה לאחר חצות היום), וכך עשו בי"ד בניסן, שכיוון שקרבנות הפסח קרבים לאחר קרבן התמיד, הקדימו את שחיטת התמיד לזמן המוקדם ביותר. ולכן מותר להתפלל מנחה כבר מזמן מנחה גדולה. סעיף א' בסימן זה דן בהרחבה בתחילתו ובסופו של זמן של תפילת המנחה, וסעיף ב' דן בהכנה לתפילה.

סעיף א

^אמי שהתפלל תפלת המנחה לאחר ו' שעות ומחצה ולמעלה, יצא (א). ועיקר זמנה מט' שעות ומחצה ולמעלה (ב); ^בעד הלילה (ג) לרבנן, ולרבי יהודה עד פלג המנחה (ד) שהוא עד סוף י"א שעות חסר רביע (ה). הגה: ומשערינן שעות אלו לפי ענין היום, ואף אם היום ארוך משערינן לי"ב שעות והם נקראים שעות זמניות, וכן כל מקום ששיערו חכמים בשעות, משערינן לשעות אלו (ו) (רמב"ם בפירוש המשנה בפרק קמא דברכות). ^גואסיקנא: דעבד כמר עבד, ודעבד כמר עבד (ז); ^דוהוא שיעשה לעולם כחד מינייהו (ח), שאם עושה כרבנן ומתפלל מנחה עד הלילה, שוב אינו יכול להתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה; ואם עושה כרבי יהודה ומתפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה, צריך ליזהר שלא יתפלל מנחה באותה שעה (ט). ועכשיו שנהגו להתפלל תפלת מנחה עד הלילה (י), אין להתפלל תפלת ערבית קודם שקיעת החמה (יא); ואם בדיעבד התפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה, יצא (יב). ובשעת הדחק יכול להתפלל תפלת ערבית מפלג המנחה ולמעלה (יג). הגה: ולדידן במדינות אלו שנוהגין להתפלל ערבית מפלג המנחה, אין לו להתפלל מנחה אחר כך (יד); ובדיעבד או בשעת הדחק – יצא אם מתפלל מנחה עד הלילה, דהיינו עד צאת הכוכבים (טו) (בית יוסף בשם אהל מועד ורשב"א).  

^אב״י לדעת הרמב״ם פ״ג מהלכות תפילה.  ^בברכות כ״ו ע״א.  ^גשם כ״ז ע״א. ^דר׳ יונה שם.

• יצא – ומותר לכתחילה להתפלל החל מזמן זה; ונקט המחבר לשון זו כדי להשמיענו שאין זה עיקר זמן התפילה.
• ולמעלה – דעת המחבר היא שאף שזמן מנחה קטנה הוא העיקרי, מותר לכתחילה להתפלל מנחה גדולה^[1]. ויש המבינים^[2] מדברי המחבר שטוב יותר להמתין עד מנחה קטנה כדי להתפלל. ודע שיש ראשונים הסוברים שלכתחילה עדיף להתפלל דווקא במנחה גדולה, כדי להקדים את התפילה ככל האפשר^[3].
• עד הלילה – כלומר עד צאת הכוכבים; אולם כתבו הפוסקים שלכתחילה יש להתפלל לפני השקיעה, כיוון שהזמן שמהשקיעה עד צאת הכוכבים הוא ספק יום ספק לילה. ובדיעבד ניתן להתפלל עד 13 וחצי דקות לאחר השקיעה, שזו השיטה המוקדמת ביותר לחישוב צאת הכוכבים; ואם לא הספיק, יכול בדיעבד להתפלל מנחה עד 18 דקות לאחר השקיעה.
• פלג המנחה – כלומר 'חצי מנחה'. כיוון שזמן הקרבת התמיד היה ממנחה קטנה עד אמצע הזמן שבינה לבין השקיעה.^[4]
• חסר רביע – כלומר שעה ורבע לפני השקיעה.
• לשעות אלו – כאשר ההלכה עוסקת בזמני היום היא משתמשת ב'שעות זמניות', הנוצרות מחלוקת הזמן שבין הזריחה לשקיעה לשנים עשר חלקים שווים^[5], וחלקים אלו הם השעות הזמניות, המשתנות באורכן בין החורף לקיץ.
• ודעבד כמר עבד – תרגום: והמסקנה (במחלוקת חכמים ורבי יהודה) שהעושה כחכמים יצא, והעושה כרבי יהודה יצא.
• כחד מינייהו – כלומר שאפשר לעשות בקביעות או כחכמים או כרבי יהודה, אך אין לפסוק לעתים כך ולעתים כך.
• באותה שעה – אפשר לפסוק כחכמים – ולהתפלל בכל יום מנחה לפני רדת הלילה וערבית בלילה, או כרבי יהודה – ולהתפלל בכל יום מנחה לפני פלג המנחה, וערבית לאחריו.
• עד הלילה – ולמעשה פוסקים כחכמים.
• קודם שקיעת החמה – שכיוון שאנו נוהגים כחכמים, אין לשנות כשמתאים לנו ולנהוג כרבי יהודה.
• יצא – לכתחילה אין לפסוק לעתים כחכמים ולעתים כרבי יהודה, אבל בדיעבד יצא אם התפלל ערבית מפלג המנחה – כרבי יהודה – בתנאי שבאותו יום התפלל מנחה לפני הפלג. זו דעת המחבר, והרמ"א מביא שיטה מקלה יותר.
• מפלג המנחה ולמעלה – בהלכה זו שעת הדחק דינה כבדיעבד, ומי שממהר יכול להתפלל ערבית לכתחילה מפלג המנחה, בתנאי שהקדים מנחה לפני הפלג.
• אחר כך – המחבר כתב שהמנהג הוא להתפלל מנחה עד הלילה, כחכמים; לעומת זאת מנהג אשכנז היה להתפלל ערבית כבר מפלג המנחה, כרבי יהודה, ולהתפלל מנחה לפני הפלג. למנהג זה רק בשעת הדחק ניתן לסמוך על חכמים ולהתפלל מנחה עד הלילה וערבית אחרי צאת הכוכבים. באשכנז נהגו כך משום שבארצות צפוניות יורד הלילה בקיץ בשעה מאוחרת, וקשה להמתין עד הלילה להתפלל ערבית. כיום בארץ ישראל אין הבדל במנהגי האשכנזים והספרדים, אלא שטוב לכתחילה להקפיד שלא להתפלל הן מנחה והן ערבית באותו יום בין פלג המנחה והלילה. אולם הלכה למעשה רבים נוהגים שלא כדברי המחבר והרמ"א, אלא מתפללים הן מנחה והן ערבית מפלג המנחה לכתחילה. מנהג הזה מצוי כבר בראשונים, והעושים כן יש להם על מי לסמוך, במיוחד אם עושים כך כדי להתפלל במניין^[6]. והמתפלל ביחידות טוב שינהג כפסיקת השולחן ערוך, אם לא בשעת הדחק. ויש לשם לב שהמתפלל ערבית לפני צאת הכוכבים יצא ידי חובת תפילה, אבל לא ידי חובת קריאת שמע^[7], וצריך להקפיד לחזור ולקרוא קריאת שמע לאחר צאת הכוכבים, ולכל הפחות יקרא שנית פרשה ראשונה של שמע.
• עד צאת הכוכבים – הן לפי המחבר והן לפי הרמ"א מותר להתפלל מנחה עד צאת הכוכבים, כיוון שזמן בין השמשות הוא ספק יום ספק לילה, ומקלים בספק דרבנן. והיתר זה קיים בשעת הדחק בלבד, או כדי להתפלל במניין^[8]. ועוד נעיר שאם מתפללים מנחה לאחר השקיעה, לדעת הרבה פוסקים יש להימנע מלומר תחנון^[9].

סעיף ב

^האם יש לו מים – צריך ליטול ידיו כדי להתפלל (טז), אף על פי שאינו יודע להם שום לכלוך (יז), ולא יברך (יח) (ועיין לעיל סימן צ"ב סעיף ה'). הגה: ואפילו עומד מלמודו, יטול ידיו לתפלה (יט) (מנהגים); ואם אין לו מים מזומנים, אינו צריך ליטול (כ).

^הלשון הטור בסימן צ״ב, ושם [אות ט'] ציינתי מוצא הדינין.

• כדי להתפלל – שיטת הרמב"ם היא שחובה ליטול ידיים בברכה לפני כל תפילה, ולשאר הראשונים רק לפני תפלת שחרית. ולכן אם יש מים מזומנים חוששים לשיטת הרמב"ם ונוטלים ידיים, ואם אין מים מזומנים אין צריך לחפש אחריהם, כיוון שמעיקר הדין אין הלכה כרמב"ם. את החובה ליטול ידיים לפני התפילה סמכו חכמים לפסוק "אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ יְיָ"^[10], והעיקר הוא רחיצת הידיים, ואין צורך בכלי לנטילה זו.
• שום לכלוך – ומטרת הנטילה אינה דווקא להתנקות אלא להתכונן לתפילה, שהיא כמפגש עם הא-ל.
• ולא יברך – הואיל וכאמור יש דעות בראשונים שהחובה ליטול ידיים היא רק לפני תפילת שחרית.
• יטול ידיו לתפילה – אף שעוסק כבר בעבודת ה'; כי עד עתה למד את תורת ה', וכעת עומד לפנות אליו ישירות.
• אינו צריך ליטול – כי מעיקר הדין החובה ליטול היא בתפילת שחרית בלבד.

[1] המחבר מתבסס בלשונו על דברי הרמב"ם, שכתב (הלכות תפילה פרק ג' הלכה ב): "כבר אמרנו שתפלת המנחה כנגד תמיד של בין הערבים תקנו זמנה. ולפי שהיה התמיד קרב בכל יום בתשע שעות ומחצה, תקנו זמנה מתשע שעות ומחצה, והיא הנקראת מנחה קטנה. ולפי שבערב הפסח שחל להיות בערב שבת היו שוחטין את התמיד בשש שעות ומחצה, אמרו שהמתפלל מאחר שש שעות ומחצה יצא, ומשהגיע זמן זה הגיע זמן חיובה, וזו היא הנקראת מנחה גדולה". ההבנה שלמחבר זמן תפילת המנחה מתחילה כבר ממנחה גדולה מסבירה גם מדוע אסר שו"ע בסימן הקודם לשבת לסעודה סמוך למנחה גדולה. ולכן במקומות רבים מתפללים בקביעות מנחה גדולה.

[2] מג"א ס"ק ב', ובשערי תשובה ס"ק א בשם הרדב"ז, ולדעתם אין להתפלל מנחה גדולה "אלא מתוך הדוחק".

[3] ויש גם דעות שסוברות שלכתחילה יש להתפלל מנחה דווקא בסוף היום. אבל נראה לנו שוודאי אין זו דעת המחבר.

[4] גם לשיטת חכמים סיימו להקריב את התמיד בפלג המנחה. אולם כיוון שעד השקיעה עסקו במקדש בהקטרת הקטורת של בין הערביים, הדבר נחשב לשיטתם לחלק מזמן המנחה.

[5] כך מקובל היום כעיקר להלכה. ואמנם לפי המחבר היום מתחיל מעלות השחר ונמשך עד צאת הכוכבים, ויש שהבינו שלפיכך שעה זמנית נוצרת מחלוקת זמן זה ל-12, ונמצא היום מתחיל מוקדם יותר, וכל שעה ארוכה יותר. אולם כאמור איננו פוסקים כך למעשה.

[6] את המנהג להתפלל הן מנחה והן עמידה של ערבית בין פלג המנחה ללילה הסביר ערוך השולחן, שתפילת ערבית היא כנגד הקטרת החלבים והאברים של הקרבנות, שאמנם זמן שריפתם הוא כל הלילה, אבל הם עולים על המזבח לפני הלילה, ולכן הזמן מפלג המנחה משמש גם לקרבן מנחה וממילא לתפילת מנחה, וגם להקטרת האיברים וממילא לתפילת ערבית. ועוד אפשר לומר שזמן זה נחשב כזמן ביניים, וכשהאדם מתפלל ערבית הופך זמן זה ללילה עבורו.

[7] ויש מקלים גם לגבי קריאת שמע. לכן מי שהתפלל בשבת מוקדם מותר לו לקדש אף סמוך לשקיעה או לצאת הכוכבים, ואינו צריך להמתין ללילה כדי להקדים קריאת שמע לקידוש, משום שכבר יצא ידי חובה לדעת חלק מהראשונים. וכך פסק והסביר הבית יוסף בסימן רס"ז. ועיין מ"ב ס"ק ו, שמביא מחמירים, אבל מסיק שאין למחות במקלים (שהלא הבית יוסף מקל).

[8] ויש הפוסקים שעדיף להתפלל ביחידות לפני השקיעה מאשר להתפלל בציבור בבין השמשות, וכך הכריעו המשנ"ב והאיש מצליח בהגהותיו על המשנה ברורה. אולם למעשה אפשר לסמוך על פוסקים רבים (עיין פסקי תשובות הערה 40) המתירים להתפלל בין השמשות כדי להתפלל במניין.

[9] כיוון שאין אומרים תחנון בלילה (קל"א, ג), ואף לא בבין השמשות, שהוא ספק לילה.

[10] הפסוק בתהילים כ"ו ו; ודרשתו בברכות דף טו ע"א.