מצוות אכילת מרור וכורך
סימן תע"ה
1. פתיחה
2. מצוות אכילת מרור, מקורה ומעמדה
3. מצוות כורך
4. מדוע מצוות מבטלות זו את זו?
5. כורך בזמן המקדש
6. כורך בזמן הזה
7. הערות
1. פתיחה
במאמר זה נעיין במצוות אכילת מרור בליל הסדר, ונדון בטעמיה ובמשמעותה. לאחר מכן נעמיק במצוות אכילת הכורך – מצה ומרור יחד, "זכר למקדש", ובהקשר זה נבאר את המושג התלמודי "מצוות מבטלות זו את זו". בהמשך המאמר נשתדל לברר כיצד קיימו את המצווה בזמן המקדש ומה מקומו של הכורך בסדר, והאם יש בו ממצוות אכילת מצה ומרור, או שכל עניינו זיכרון ונוסטלגיה לעבר.
נברר בע"ה את הנקודות הבאות:
א. מצוות אכילת מרור, מקורה ומעמדה
– האם מרור היא מצווה בפני עצמה?
– רבי סעדיה גאון והרמב"ם
– הסבר המחלוקת
ב. מצוות כורך
– שניים או שלשה יחד?
– הסבר המחלוקת
ג. מדוע מצוות מבטלות זו את זו?
ד. כורך בזמן בית המקדש
– הלל וחכמים
– ברכת על מצות ומרורים
ה. כורך בזמן הזה
2. מצוות אכילת מרור, מקורה ומעמדה
האם אכילת מרור היא מצווה בפני עצמה?
מצוות אכילת מרור בליל הסדר נלמדת מן הכתוב:
וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (שמות יב, ח).
המרור נזכר בתורה רק בהקשר של אכילת קרבן הפסח והמצות, "על מצות ומרורים יאכלוהו", ואכן הגמרא אומרת שחיוב מרור בזמן הזה, כשאין קרבן פסח, הוא מדרבנן בלבד:
אמר רבא: מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. – ומאי שנא מרור? דכתיב: על מצות ומררים, בזמן דאיכא פסח – יש מרור, ובזמן דליכא פסח – ליכא מרור. מצה נמי, הא כתיב על מצות ומררים! – מצה מיהדר הדר ביה קרא: בערב תאכלו מצת.
ואמנם יש מקום לדון בדינה של מצוות מרור בזמן הבית, כאשר היא מדאורייתא; האם היא מצווה בפני עצמה או שהיא חלק ממצוות קרבן הפסח?
רבי סעדיה גאון והרמב"ם
דעת הרמב"ם שמרור אינה מצוות עשה בפני עצמה גם בזמן המקדש, כאשר קרבן הפסח נוהג:
אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה אלא תלויה היא באכילת הפסח, שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים, ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה אפילו אין שם קרבן פסח (הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה יב).
אולם לא כן דעת רס"ג, שבמניין המצוות שלו מנה מרור כמצווה בפני עצמה, שכתב: "טובו בפסח מצה ומרור", ופירש דבריו הגרי"ף פערלא:
פירושו היטיבו לבבכם באכילת זבח הפסח, והמצה והמרור; ומנאן בשלש עשין כל אחת בפני עצמה.
הסבר המחלוקת
לדעת רס"ג, חיים בדרך התורה עשויים להיות לעתים קשים ומרים, ועל כן נצטווינו לקבל מה' את הכול, הן את הטוב והשמח והן את הקשה והמאתגר. מצוות מרור מסמלת את הקבלה הכללית של כל מצוות ה', הקלות כחמורות.
רוח אחרת נושבת מתוך שיטת הרמב"ם, ולדעתו אין מצוות ביהדות שעניינן סבל. וכך אכן מפורש בתורה בפרשת עקב:
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (יג) לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ: (דברים פרק י, יב-יג)
ה' מבקש מאתנו לחיות את החיים על פי הכללים שהוא התווה, ואין בהם דרישות של התייסרות וסבל. מצוות עינוי היחידה היא החיוב לענות את הנפש ולצום ביום הכיפורים. כמובן שהתורה אינה מאפשרת לנו לתת דרור ליצרינו, והיא מבקשת מאתנו קדושה ומצוות, אבל כולם לטוב לנו ואין זו דת של סיגופים. גם המר שיש לפעמים הוא לטוב לנו, כמו שהמרור הוא מצווה רק כחלק ממצוות אכילת פסח.
3. מצוות אכילת מרור, מקורה ומעמדה
האם אכילת מרור היא מצווה בפני עצמה?
מצוות אכילת מרור בליל הסדר נלמדת מן הכתוב:
וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ (שמות יב, ח).
המרור נזכר בתורה רק בהקשר של אכילת קרבן הפסח והמצות, "על מצות ומרורים יאכלוהו", ואכן הגמרא אומרת שחיוב מרור בזמן הזה, כשאין קרבן פסח, הוא מדרבנן בלבד:
אמר רבא: מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. – ומאי שנא מרור? דכתיב: על מצות ומררים, בזמן דאיכא פסח – יש מרור, ובזמן דליכא פסח – ליכא מרור. מצה נמי, הא כתיב על מצות ומררים! – מצה מיהדר הדר ביה קרא: בערב תאכלו מצת.
ואמנם יש מקום לדון בדינה של מצוות מרור בזמן הבית, כאשר היא מדאורייתא; האם היא מצווה בפני עצמה או שהיא חלק ממצוות קרבן הפסח?
רבי סעדיה גאון והרמב"ם
דעת הרמב"ם שמרור אינה מצוות עשה בפני עצמה גם בזמן המקדש, כאשר קרבן הפסח נוהג:
אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה אלא תלויה היא באכילת הפסח, שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים, ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה אפילו אין שם קרבן פסח (הלכות חמץ ומצה פרק ז הלכה יב).
אולם לא כן דעת רס"ג, שבמניין המצוות שלו מנה מרור כמצווה בפני עצמה, שכתב: "טובו בפסח מצה ומרור", ופירש דבריו הגרי"ף פערלא:
פירושו היטיבו לבבכם באכילת זבח הפסח, והמצה והמרור; ומנאן בשלש עשין כל אחת בפני עצמה.
הסבר המחלוקת
לדעת רס"ג, חיים בדרך התורה עשויים להיות לעתים קשים ומרים, ועל כן נצטווינו לקבל מה' את הכול, הן את הטוב והשמח והן את הקשה והמאתגר. מצוות מרור מסמלת את הקבלה הכללית של כל מצוות ה', הקלות כחמורות.
רוח אחרת נושבת מתוך שיטת הרמב"ם, ולדעתו אין מצוות ביהדות שעניינן סבל. וכך אכן מפורש בתורה בפרשת עקב:
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱ-לֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: (יג) לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ: (דברים פרק י, יב-יג)
ה' מבקש מאתנו לחיות את החיים על פי הכללים שהוא התווה, ואין בהם דרישות של התייסרות וסבל. מצוות עינוי היחידה היא החיוב לענות את הנפש ולצום ביום הכיפורים. כמובן שהתורה אינה מאפשרת לנו לתת דרור ליצרינו, והיא מבקשת מאתנו קדושה ומצוות, אבל כולם לטוב לנו ואין זו דת של סיגופים. גם המר שיש לפעמים הוא לטוב לנו, כמו שהמרור הוא מצווה רק כחלק ממצוות אכילת פסח.
4. מדוע מצוות מבטלות זו את זו?
אף על פי שבזמן בית המקדש היו אוכלים מצה ומרור יחד (עם או בלי בשר הקורבן) נאמר בגמרא שאי אפשר היום לקיים כך את המצווה, היות שאם נאכל מצה ומרור בכריכה אחת, יבטל המרור את המצה:
אמר רבינא: אמר לי רב משרשיא בריה דרב נתן, הכי אמר הלל (הלל השני, אמורא שחי בסוף תקופת האמוראים, הרבה לאחר חורבן בית המקדש) משמיה דגמרא: לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול, משום דסבירא לן: מצה בזמן הזה דאורייתא, ומרור דרבנן, ואתי מרור דרבנן ומבטיל ליה למצה דאורייתא – ואפילו למאן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו – הני מילי דאורייתא בדאורייתא, או דרבנן בדרבנן, אבל דאורייתא ודרבנן – אתי דרבנן ומבטיל ליה לדאורייתא (פסחים קטו ע"א).
תרגום: כך אמר הלל: לא נכרוך מצה ומרור יחד ונאכלם, כי אנו סוברים שמצה בזמן הזה היא מצווה מן התורה ואילו מרור מצווה מדרבנן, ובא המרור, שהוא מצוה מדרבנן, ויבטל מצוות מצה שהיא מן התורה. ואפילו מי שדעתו שאין מצוות מבטלות זו את זו (ובזמן המקדש היה אפשרי לאכול מצה ומרור ביחד) הרי זה כששניהם מן התורה או שניהם מדרבנן, אבל מצווה מדרבנן מבטלת מצוה מן התורה.
יש להבין מדוע מצוות מבטלות זו את זו. לכאורה אם אדם אכל מצה ומרור, הרי שהוא אכל גם מצה וגם מרור, ומדוע שלא ייצא במצוות המצה? וכי הדבר גרוע מן הבולע את המצה בשלמותה, שיוצא בכך ידי חובה? (אורח חיים תעה, ג).
רש"י מסביר שטעם המרור מבטל את טעם המצה. אלא שביאורו זוקק לביאור נוסף, שהרי אם בטעם עסקינן, מה ההבדל אם שתי המצוות מן התורה, או שאחת מן התורה ואחת מדרבנן? וכי הטעם משתנה לפי תוקף המצווה? נראה שכוונתו שיש זלזול במצווה מן התורה אם אוכלים עמה גם דבר שאינו אלא מדרבנן, וכפי שדרשו חכמים את הפסוק "ואם תלכו עמי קרי" (ויקרא כו, כא), שאין לעשות את המצוות ארעי (וכך מסביר רש"י בפסוק זה). כך גם נפסק בשולחן ערוך (או"ח קצא, ג), ש"אסור לעשות מלאכה בעודו מברך", ומפרש המשנה ברורה (ס"ק ה): "מפני שנראה כמברך בדרך ארעי ומקרה ואפילו תשמיש קל אסור לעשות". ועל כן מובן שאם המצה והמרור מדאורייתא, יש בשניהם אותה חשיבות וייתכן שאין זלזול באכילתם המשותפת (ולסובר שגם אם שניהם מדאורייתא יש דין של "מצוות מבטלות זו את זו", הרי זה כעין דברי חכמים שאין עושים מצוות חבילות חבילות, ויש להעניק חשיבות לכל מצווה בנפרד), אבל אם אחד מהם אינו מצווה בדרגתו של האחר, ודאי שיש כאן זלזול במצווה.
5. כורך בזמן המקדש
הלל וחכמים
הלל הזקן חי בזמן שבית המקדש היה קיים. הגמרא מספרת לנו על מחלוקת שהתקיימה בינו לחכמים כיצד לקיים את מצוות מרור:
אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר על מצות ומררים יאכלהו. אמר רבי יוחנן: חולקין עליו חביריו על הלל… יכול לא יצא בהו ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן, כדרך שהלל אוכלן – תלמוד לומר על מצות ומררים יאכלהו[1] – אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו (פסחים קטו ע"א).
פירושים רבים נאמרו בגמרא זו. כאן נסכם ששיטה אחת מבארת שלדעת הלל יש עדיפות לכרוך את המצה והמרור יחד, ואם לא כרך יצא ידי חובה גם באכילת כל אחד בפני עצמו, ולחכמים יוצאים ידי חובה רק אם אוכלים אותם בנפרד. לעומת זאת יש הסוברים שהלל טוען שמקיימים את המצווה רק אם אוכלים את המצה והמרור יחד, ואילו חכמים סוברים שיש עדיפות לאוכלם יחד – ואף אם אכלם בנפרד יצא ידי חובה.
למעשה הכריע הרמב"ם שבזמן המקדש יש לכתחילה לכרוך, ובדיעבד גם אם לא כרך יצא יד חובתו:
ואחר כך מברך על נטילת ידיים, ונוטל ידיו שנייה שהרי הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה. ולוקח שני רקיקין, חולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם, ומברך המוציא לחם מן הארץ, ומפני מה אינו מברך על שתי ככרות כשאר ימים טובים, משום שנאמר (דברים ט"ז) "לחם עוני" מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת ומברך "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצות ומרורים" ואוכלן, ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו[2]. ואחר כך מברך "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הזבח" ואוכל מבשר חגיגת ארבעה עשר תחלה, ומברך "ברוך אתה ה' א-להינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הפסח" ואוכל מגופו של פסח, ולא ברכת הפסח פוטרת של זבח ולא של זבח פוטרת של פסח.
ברכת "על מצות ומרורים"
ישנה שאלה בדברי הרמב"ם, מדוע אינו מברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצה" כשאוכל את המצה לראשונה, הלוא הוא מקיים את המצווה מן התורה כבר אז.
להסבר הדברים יש לשים לב שבתורה מופיעה מצוות אכילת מצה פעמיים: א. "בערב תאכלו מצות", ב. "על מצות ומרורים יאכלוהו" . ואמנם אין כאן שתי מצוות עשה, וכאמור אם אכל את המצה והמרור בנפרד יצא ידי חובה. אולם לקיים את המצווה כתיקונה יש לקיים את שני החלקים שבה: לאכול מצה לבדה ולאכול מצה עם המרור, ובזה מקיים את המצווה באופן המהודר ביותר. אמנם אם יברך על אכילת המצה הראשונה לא יוכל לברך "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על אכילת מצות ומרורים", שהרי כבר בירך על מצוות המצה, והמצווה לאכול מצה ומרור יחד לא תבוא לידי ביטוי בברכה. לכן תיקנו חכמים להמתין לברך על המצה עד שאוכל את המצה עם המרור, שבכך שאוכלה עם המרור הוא מצוי עדיין בקיומה של המצווה מן התורה[3].
למדנו מדברי הרמב"ם על החשיבות הגדולה שבאכילת מצה ומרור יחד, שדבר זה מלמדנו שכל המרירות שבחיים וכל הצרות הם רק צד אחד של המטבע, כשהצד השני היא הגאולה. ואין להתייאש כלל כאשר אנו פוגשים קשיים בחיים.
6. כורך בזמן הזה.
השולחן ערוך פסק שצריך גם בזמן הזה לאכול קודם כל מצה ומרור בנפרד, ואחר כך לאוכלם בכריכה אחת, ומדגיש המחבר שאין להפסיק ביניהם. ואלה דבריו לענייננו:
יטול ידיו ויברך על נטילת ידים, ויקח המצות כסדר שהניחם, הפרוסה בין שתי השלימות, ויאחזם בידו ויברך המוציא ועל אכילת מצה, ואחר כך יבצע מהשלימה העליונה ומהפרוסה, משתיהן ביחד, ויטבלם במלח. …ויאכלם בהסיבה ביחד כזית מכל אחד, … ואחר כך יקח כזית מרור וישקענו כולו בחרוסת, … ויברך על אכילת מרור ויאכלנו בלא הסיבה, ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור וטובלה בחרוסת… ואומר: זכר למקדש כהלל, ואוכלן ביחד בהסיבה. ומשבירך על אכילת מצה לא יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו, כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו (אורח חיים תעה, א).
בזמן הזה אי אפשר לקיים את המצווה כמו בזמן בית המקדש, היינו לאכול קודם כל רק מצה ואחר כך לאכול את הכריכה, בלי לאכול את המרור בנפרד. זאת משום שהמצה היא מצווה מן התורה והיא תבוטל אם יאכלנה עם המרור, ואם לאחר שאכל את המצה יאכלנה שנית עם המרור, תבטל המצה את מצוות המרור[4]. לכן יש לאכול כל אחד בנפרד. אבל בזמן בית המקדש עיקר המצווה הייתה לאכלם ביחד, כפי שראינו בדברי הרמב"ם שהיו מברכים דווקא על האכילה יחד. וכדי לקיים את המצווה בצורתה המהודרת יש לנו לאכול את המצה והמרור גם ביחד, לאחר שאכלנו אותם בנפרד. אם כן, ה"זכר למקדש" שאנו עושים בכורך אינו זיכרון בעלמא, אלא זהו קיום המצווה כפי שקיימו אותו בבית המקדש. על כן צריך שהברכה תחול גם על הכורך, ואין להפסיק בדיבור עד שיאכל אותו. וכן מובן מדוע צריך מצה שמורה לכורך, שהרי הכורך הוא חלק אינטגרלי של המצווה.
בזכות הכורך אנו מחוברים לזמן המקדש, והוא מה שנשאר לנו מזמן אכילת הקרבן. ויהי רצון שנזכה לראות בבניין הבית ולקיים בו את מצוות אכילה הקרבן, יחד עם המצה והמרור.
[1] הגמרא לומדת מכאן שלפי הלל אין מצוות (כששתיהן באותה רמה של מצווה) מבטלות זו את זו. והקשו רבותינו בעלי התוספות שייתכן ובכל מקום מצוות מבטלות זו את זו, ושונה כאן הדבר משום שהתורה חייבה לאוכלם ביחד. ומתרצים שהיות וגם להלל אם אוכלן בנפרד יצא ידי חובה, הרי שאם מצוות היו מבטלות זו את זו לא היה ניתן לאוכלם יחד גם במקרה זה.
[2] הרמב"ם לא חייב בזמן בית המקדש לאוכלן בנפרד וגם ביחד, אלא כך או כך, ולכתחילה כתב שיש לאוכלן ביחד. ונראה שפסק כחכמים לפי פירוש אחד, או כהלל לפי הפירוש האחר. הרמב"ם לא קיבל כאן את הגמרא שכתבה שלא נפסקה הלכה בסוגיה זו, אלא פסק כדברי רב משרשיא בתחילת הסוגיה, האוסר בזמננו לאכול מצה ומרור יחד, כי המרור יבטל את מצוות המצה, וגם לאחר שאכל מצה אי אפשר לאכול מצה ומרור יחד כי המצה (שכבר אינה מצווה כלל, שהרי כבר יצא ידי חובה באכילתה) תבטל את המרור. לכן בזמן הזה חייבים לעשות שניהם, ואין זה מפני ספק בפסיקה.
[3] שהרי אם לא היה מקיים באכילה זו מצוות מצה מן התורה, המצה שאינה מצווה הייתה מבטלת את המרור שהוא מצווה.
[4] על פי התוספות ד"ה אלא והר"ן בסוגיה.