הכנסת חמץ בבתי חולים בפסח
סימן ת"מ
1. מבוא
2. "לא יראה לך חמץ בכל גבולך"
3. "גוי שהפקיד חמצו אצל יהודי צריך לעשות לו מחיצה"
4. יש לגעור בגוי שנכנס לבית ישראל עם חמץ
5. יש להחמיר שלא להכניס חמץ לבית ישראל כלל
6. סכנה שחולה דתי יהסס לבוא לבית החולים
7. חששות נוספים
8. חשש איסור בהחרמת החמץ
9. מדינה יהודית
1. מבוא
לאחרונה התעורר ויכוח ציבורי בעקבות דרישת הרבנות לבדוק אם יש חמץ בתיקי המבקרים בבתי החולים. על פי תקנת הרבנות, אם אכן נמצא חמץ הוא נתפס ומוחזר לאורח בצאתו מבית החולים.
הנה קטע מהדברים שכתב הרב יצחק יוסף, הראשון לציון והרב הראשי לישראל, בי"ח בטבת תשע"ט במכתב לסגן שר הבריאות:
אין צורך להרחיב על החשיבות הרבה של אכיפת דיני החמץ. ברי כי היתר להכנסת חמץ מכל סוג שהוא עלול להפוך את בתי החולים הציבוריים במדינת ישראל במהלך חג הפסח חסומים לכניסת יהודים שומרי מסורת.
על פי תורת ישראל קיימת בעיה בהימצאות במקום בו יש חמץ, וכפי שנאמר בפסוק: לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך (שמות יג, ז) ואפילו גוי שהפקיד חמץ אצל ישראל צריך לעשות לו מחיצה סגורה, שמא ישכח ויאכל. ובשבולי הלקט (כלל ז סימן סב, ורטו) כתב שאפילו גוי הנכנס לבית ישראל עם חמץ, יש לגעור בו, מטעם דשמא יפלו פרורין מידו ופעמים יבא בהן לידי איסור, עד כאן לשונו. וכתב בספר בגדי ישע סימן תם, דראוי להחמיר שלא להכניס חמץ לבית ישראל כי יש כמה מכשולים בזה, ויש להרחיקו בכל כחו ויכלתו. עיין שם.
זו עמדת הרב יצחק יוסף, אולם לעניות דעתי נראה שאין מקום להנהגה זו, ואדרבא, היא אף יוצרת בעיה הלכתית.
הרב יוסף הביא חמישה טעמים מדוע לאסור כניסת חמץ לבתי חולים:
א. מפני הכתוב "לא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך" (שמות יג, ז), שמשמע ממנו שבכל גבולנו אסור שיהיה חמץ.
ב. משום שנפסק בהלכה שאם גוי הפקיד חמץ אצל ישראל חייבים לעשות לו מחיצה כדי שלא יבואו לאוכלו (אורח חיים תמ, ב), ודבר זה אינו אפשרי בבתי חולים.
ג. היות ששיבולי הלקט (סדר פסח סימן רטז) כתב שצריך לגעור בגוי שנכנס לבית ישראל עם חמץ.
ד. וכן הוסיף בשם הבגדי ישע (סימן תם, על מגן אברהם ס"ק ז) שיש להחמיר שלא להכניס כלל חמץ לבית ישראל.
ה. אם לא יאכפו את הכללים האלה יש לחשוש שדתיים לא יתאשפזו בחג הפסח ובכך יסתכנו.
להלן נעיין בכל הטעמים לאור הש"ס והפוסקים.
2. "לא יראה לך חמץ בכל גבולך"
רבי אברהם אבן עזרא למד מפסוק זה שיש לדאוג שגוי לא יכניס חמץ לגבול ישראל, וזו לשונו:
הנה השבת הזהיר על "גרך אשר בשעריך", כי על זה התנאי יגור בשעריך, שלא יעשה מלאכה לפני בשבת, וככה ביום הכפורים, כי כן כתוב, וככה בפסח שלא יאכל חמץ במקום שהוא רשותו, וזהו טעם "בכל גבולך" (אבן עזרא יג, ז).
אבן עזרא מבין שהפסוק מלמדנו שצריך לדאוג לנראות דתית בישראל, ועל כן גוי לא יחלל שבת ויום כיפור בפני יהודי, וכן לא יאכל חמץ בפני יהודי.
דברים אלה יפים הם, ומתארים אידיאל שהתורה שואפת אליו; אולם מבחינה הלכתית אין לכך יסוד, שהרי הגמרא אומרת שגם בבית של ישראל אין בעיה שיימצא חמץ של גויים:
שלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של אחרים (פסחים ה, ב).
וכפי שלא נפסק להלכה איסור לגוי לעשות מלאכה בפני יהודי בשבת וביום כיפור, כך לא נפסק להלכה איסור לגוי לצרוך חמץ בפני יהודי בפסח.
3. "גוי שהפקיד חמצו אצל יהודי צריך לעשות לו מחיצה"
זהו הנימוק השני שהביא הרב יוסף. אולם דין זה קיים דווקא בפיקדון, אבל בבית חולים הגוי אינו מפקיד את החמץ, ונפסק בשולחן ערוך שעל חמץ שבידו אין לנו שום אחריות:
אינו יהודי שנכנס לבית ישראל וחמצו בידו אינו זקוק להוציאו, אף על פי שהישראל רואה חמץ של אינו יהודי אין בכך כלום. אבל אסור להעלותו עמו על השלחן ואפילו בהפסק מפה (תמ, ג).
והנה הגוי אינו אוכל את החמץ באותו שולחן של ישראל, אלא על יד מיטת החולה, ואם כן אין בכך שום חשש.
4. יש לגעור בגוי שנכנס לבית ישראל עם חמץ
כפי שכתב הרב יצחק יוסף, מקור דין זה הוא בספר שיבולי הלקט. וזו לשונו:
תנו רבנן נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובצק בידו אין זקוק לבער. אמר רבינו יצחק בן רבי קלונימוס זצ"ל שמיכן נהגו לגעור בנכרי שנכנס לרשות ישראל בפסח וחמץ בידו דדווקא נקט בצק אבל פת מגרשו לחוץ והיינו פירש [זקוק] לבער. ונראה לאחי רבי בנימין נר"ו דלאו דוקא בצק אלא אפילו פת נמי אין זקוק לבער דהשתא ומה כשייחד לו מקום בביתו מותר להניחו שם ואין צריך לבער כדאמרינן אבל אתה רואה בשל אחרים ושל גבוה בדלא קבל עליו אחריות ואם הוא בידו של נכרי לא כל שכן. ומה שנהגו לגעור בנכרי הנכנס ברשות של ישראל וחמץ בידו דשמא יפלו פירורין חשובין מידו של נכרי ברשותו ופעמים יבא בהם לידי איסור (שיבולי הלקט סדר פסח סימן רטז).
שיבולי הלקט מביא את דברי רבינו יצחק בן רבי קלונימוס, שרצה לדייק מסוגיה במסכת פסחים שיש איסור שגוי ייכנס לבית ישראל וחמץ בידו. הוא דוחה את דבריו לאור הגמרא שהבאנו למעלה, שהרי היא פוסקת בפירוש שאין שום איסור בחמץ של גוי שאין לנו עליו אחריות. לפיכך הוא מציע שהמנהג לגעור בגוי הנכנס עם חמץ נובע מהחשש שייתכן וייפלו ממנו פרורים חשובים.
אם כן, גם לפי שיבולי הלקט מדובר בחומרה ולא באיסור, וטעמה שמא ייפלו שם פירורים. ונראה שבמבקר בבית חולים אין חשש כזה, כי גם אם ייפול שם פירור הוא ינוקה בניקיונות התכופים הנעשים בבתי החולים, והסיכוי שמישהו ירים אותו לאוכלו נמוך ואינו סביר במקרה כזה.
השולחן ערוך לא הביא כלל חומרה זו, אלא התיר בפירוש, כפי שראינו למעלה מהגמרא. וזו לשון השולחן ערוך:
אינו יהודי שנכנס לבית ישראל וחמצו בידו, אינו זקוק להוציאו. אף על פי שהישראל רואה חמץ של אינו יהודי אין בכך כלום. אבל אסור להעלותו עמו על השלחן ואפילו בהפסק מפה (תמ, ג).
5. יש להחמיר שלא להכניס חמץ לבית ישראל כלל
הרב יוסף הביא את דברי הבגדי ישע, שכתב שיש להחמיר שלא להכניס חמץ לבית ישראל כלל. דברים אלה נאמרו בהתייחס לדברי המגן אברהם, שכתב כך:
אפילו בהפסק מפה. ואף על פי דאם אחד אוכל בשר ואחד חלב שרי בהפסק מפה הכא כיון דחמץ במשהו אי אפשר שלא יתערב פירור אחד של עכו"ם בשל ישראל… ונראה לי דאם אין הישראל אוכל מותר להניח לעכו"ם לאכול על השלחן שלו (מגן אברהם תמ, ס"ק ז).
מכאן עולה שהמגן אברהם עצמו חולק על הבגדי ישע, ומתיר בפירוש לגוי לאכול את חמצו בבית ישראל, בתנאי שהמארח אינו אוכל עמו באותו שולחן. ונראה שאף הבגדי ישע לא אמר דבריו אלא בבית פרטי של יהודי, אבל לא במקום ציבורי.
6. סכנה שחולה דתי יהסס לבוא לבית החולים
הנקודה החמישית שהעלה הרב יוסף היא כבדת משקל, משום שרוב הציבור אינם תלמידי חכמים, ומבינים את איסור "בל יראה" כפשוטו, ואפשר שיש חשש שלא יבואו לבית החולים ויסתכנו (ויש להעיר שבחו"ל יהודים מתאשפזים ואינם חוששים לכלום). ודאי שזו נקודה שיש לקחת בחשבון, וחובה עלינו להרגיע את החולים ולהסביר להם שאין שום חשש שיעברו על שום איסור, אף אם שכן שלהם בחדר אוכל חמץ שהובא לו על ידי מכר.
7. חששות נוספות
אמנם קיים כאן חשש נוסף, שמא חולה יאכל חמץ בקערה של בית החולים, והקערה תבלע את החמץ ותפלוט אותו כשחולה אחר יאכל בה למחרת מרק. והנה הפוסקים נחלקו אם כלי שני בולע ופולט, ובאיסורים רגילים אנו מתירים בדיעבד (יורה דעה קה, ב), ובפרט שלמחרת טעמו נפגם (יורה דעה קג). לעומת זאת בהלכות פסח החמיר המחבר (בסימן תנא, ה), וחייב להגעיל גם כלים שהשתמשו בהם בחמץ בכלי שני. אמנם בדיעבד האוכל שהושם בכלים אלו לא נאסר, וכך כתבו גם מפרשי השולחן ערוך (משנה ברורה ס"ק יא, וכף החיים אות כ). נוסיף שהשטיפה בחומרי ניקוי פוגמת אף היא את החמץ, וכן שהקערות הן כלי שלישי, שהרי המצקת היא כלי שני והצלחת כלי שלישי, ואם כן בוודאי שאין לחשוש לבליעה ולפליטה מהכלי. ואפילו אם היה זה כלי שני, החומרא בכלי שני היא כשידוע שאכן היה שם חמץ; אבל ודאי שאין לחשוש בלא ראיה למצב שאפילו אם קרה לא נאסר, כפי שאין חוששים כל השנה לכך שמישהו הכניס מאכל לא כשר לכלים של בית החולים.
8. חשש איסור בהחרמת החמץ
מאידך גיסא, בהחרמת החמץ עד ליציאת המבקר יש חשש מובהק של איסור, מפני שהמחרים חייב על פיקדון זה, כמפורש בשולחן ערוך (סימן תמ סעיף א):
נכרי שהפקיד חמצו אצל ישראל, אם הוא חייב באחריותו מגניבה ואבדה, בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו, חייב לבערו.
המחרים את החמץ מקבל עליו את האחריות, שהרי הוא חייב להחזירו בצאת המארח מבית החולים, ועל כן יש כאן ממש חשש לאיסור.
9. מדינה יהודית
בוודאי שיש עניין שבמדינה יהודית תהיה נראות של כבוד החג במקומות ציבוריים, אף אם אין בזה דין הלכתי ממש, כדברי אבן עזרא שהבאנו למעלה. מאידך גיסא, עימותים על נושא זה מול הציבור שאינו שומר תורה ומצוות ומול אלו שאינם יהודים וזכותם לצרוך חמץ הינו דבר שיכול לדחות אנשים מהיהדות. על כן חשוב למצוא איזון במקום שאין איסור הלכתי.
ונראה לי שיש להגיע להבנה שאין לצרוך את החמץ אלא היכן שהחולה שוכב, ולא במקומות הציבוריים. ומכל מקום אין להחרים את החמץ המונח בתיקים של המבקרים.
כך נראה לעניות דעתי בשאלה חשובה זו.