חומרות וקולות בדין ביעור חמץ

3. הקולות בדיני החמץ

ואנו מוצאים גם קולות:

הגמרא (שם) שואלת מדוע יש צורך בביטול בנוסף לבדיקה:

אמר רבא: גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עילויה (רש"י ד"ה ודעתו עליה: חשובה היא בעיניו, וחס עליה לשורפה, ומשהה אפילו רגע אחד – ונמצא עובר עליה בבל יראה ובבל ימצא. אבל משבטלה – אינו עובר, דלא כתב אלא תשביתו).

רבא יכול להסביר שבדיקה היא דבר מסופק: פעמים שנשמטת גלוסקא מעיני האדם, והרי אז יש בפועל חמץ בביתו, ולשם כך יש צורך בבדיקה. אולם רבא מסביר אחרת. מדבריו עולה כי החשש הוא דווקא במקרה בו האדם יחוס על הגלוסקא מלשורפה.

דבריו תמוהים: כיצד ייתכן לומר שאדם שבדק את החמץ ונשמטה מעיניו גלוסקא לא עבר על האיסור (כך עולה מרש"י ותוספות, וכך פסקו הרמב"ם ועוד ראשונים – ראה משנה ברורה תלד סק"ו ובשער הציון שם, ובפרי חדש תלא סק"א, וראה מצוות ראי"ה אורח חיים סימן תלא)?! כיצד אדם שבביתו מונח ככר לחם לא יעבור על 'ולא יראה לך חמץ'?! מדוע נוטים אנו לקולא באיסור חמור זה?!

תמיהה דומה עולה גם בדין ביטול החמץ:

אחר הבדיקה מיד בלילה יבטלנו ויאמר: כל חמירא דאיתיה ברשותי דלא חזיתיה ודלא ביערתיה לבטיל וליהוי כעפרא דארעא. וטוב לחזור ולבטלו פעם אחרת ביום יד סוף שעה חמישית, קודם שתגיע שעה ששית, שמשתגיע שעה ששית נאסר ואין בידו לבטלו (שולחן ערוך, אורח חיים תלד, ב).

בביטול החמץ אנו מצהירים כי החמץ חשוב בעינינו "כעפר הארץ" (רמב"ם חמץ ומצה ב, ב; רמב"ן פסחים ד, ב, ועוד). אלא שגם כאן תמהים אנו: וכי בהבל פיו של אדם ניתן להחשיב אוכל יקר וטעים 'כעפר הארץ'?! הכיצד ניתן להקל בכך?!

יש מהראשונים שהבינו כי הביטול הוא הפקרת החמץ (תוספות פסחים ד ע"ב ד"ה 'מדאורייתא'; רוקח סימן רסו, ראבי"ה, ריטב"א, ועוד), וגם לפי שיטה זאת עולה קושי דומה:

מוכח בגמרא… דביטול מדין הפקר הוא… ואף על גב דהפקר כי האי גוונא לא מהני, דודאי מאן דאמר בנכסי דידיה דלבטלו ולהוו כעפרא לא משמע דהוי הפקר, ותו דבגמרא אמרינן 'מבטלו בלבו' ובודאי דלענין הפקר ממונו הפקר בלבו לא מהני, דדברים שבלב אינם דברים… (ר"ן על הרי"ף מסכת פסחים דף א עמוד א).

שוב מוצאים אנו קולות בדיני חמץ החמורים, קולות שאינן מצויות בהלכות אחרות.

לשני שאלות אלו, נצרף את הדוחק הידוע הנוגע למכירת החמץ. השולחן ערוך (תמח, ג) מביא את דברי הראשונים לפיהם יכול אדם למכור את חמצו לנכרי:

חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח, אסור בהנאה אפילו הניחו שוגג או אנוס. ואם מכרו או נתנו לאינו יהודי שמחוץ לבית קודם הפסח, אף על פי שהישראל מכרו לאינו יהודי ויודע בו שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו – מותר. ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי, או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט; אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני.

בסיום דבריו פוסק השולחן ערוך כי מתנה שאינה גמורה אינה מועלת. אולם למרות זאת הוא מתיר בפתיחת דבריו למכור את החמץ לגוי, במכירה גמורה, גם כאשר ברור וידוע כי הגוי כלל לא יגע בחמץ ולא ישתמש בו. כאשר יש כאן מכירה גמורה מבחינה פורמלית הרי שהמכירה מועילה, אף על פי שכל אדם מבין כי הגוי אינו מעוניין בחמץ, ואין לו בו שימוש. לא זו בלבד אלא שהתירו אפילו לרמוז לגוי כי יקנו ממנו בחזרה את החמץ לאחר הפסח (שולחן ערןך תמד, ד).

אי נחת זאת ממכירת החמץ מצטרפת לבעייתיות הפשוטה הנוצרת ממכירת החמץ: כיצד התירו חכמים מצב בו החמץ נבדק בוטל ובוער, אך עדיין מצויים ככרות לחם שנמכרו לגוי בתוך ביתו של היהודי?!

הראשונים והאחרונים דנו בעניין תוקפה של מכירת החמץ, ולבד מהשאלה העקרונית העלו גם שאלות על אופן המכירה. כך לדוגמא דנו בעניין צורת הקנין היוצרת חלות מכר:

ובאיזה קנינים קונה העכו"ם יש בזה דעות בין הפוסקים: יש מי שאומר דקנינו של עכו"ם הוא בכסף דוקא, ויש אומרים שאין העכו"ם קונה אלא במשיכה לרשותו או בהגבהה דבר שאפשר להגביה, ויש שכתבו עוד דגם שארי קנינים נוהגין בעכו"ם, כגון קניית מטלטלין אגב קרקע וקנין חצר וקנין חליפין… ויש מפקפקים בקנינים אלו ואומרים דלא מצינו קנינים אלו רק בישראל. ולענין דינא לכתחלה בודאי צריך להקנות בקנין גמור… אבל בדיעבד אף אם לא מכר אלא בכסף בלבד או שמכר באחד משארי קנינים שהזכרנו ועבר עליו הפסח – מותר (משנה ברורה תמח, ס"ק יז).

שוב מוצאים אנו כי למרות חומרת החמץ נהגו ישראל למוכרו לגוי, ובדיעבד הקלו להקנותו בכל סוגי הקניינים. מדוע?

הבאנו קולות בדיני בדיקת החמץ, בדיני ביטולו, ובדיני מכירתו. מעתה עלינו להבין כיצד יוסבר הפער? כיצד ייתכן כי בדינים אלו נטיית הפוסקים היא להקל על אף שבדרך כלל דיני החמץ חמורים במיוחד?!