מצוות ההסיבה בפסח

3. דרך ראשונה לתירוץ

כדי להבין את הדברים נעיין יותר בחובת ההסיבה. הגמרא (פסחים
קח, א) מבארת כי חובת ההסיבה בליל הסדר היא רק בחלק ממצוות הלילה:

איתמר: מצה – צריך הסיבה, מרור – אין צריך הסיבה.
יין, איתמר משמיה דרב נחמן: צריך הסיבה, ואיתמר משמיה דרב נחמן: אין צריך הסיבה (יש שסברו שיין זקוק להסיבה, ויש שאמרו שאינו זקוק). ולא פליגי, הא – בתרתי כסי קמאי, הא – בתרתי כסי בתראי (ואין כאן מחלוקת, אלא שאלו דיברו בשתי הכוסות הראשונות, ואלו דיברו בשתי הכוסות האחרונות). אמרי לה להאי גיסא, ואמרי לה להאי גיסא. אמרי לה להאי גיסא: תרי כסי קמאי – בעו הסיבה, דהשתא הוא דקא מתחלא לה חירות. תרי כסי בתראי לא בעו הסיבה – מאי דהוה הוה (יש שהסבירו שהמצריך הסיבה דיבר בשתי הכוסות הראשונות, שהרי בהן מתחילה החירות, אך בשתי האחרונות לא צריך הסיבה שהרי 'מה שהיה היה'). ואמרי לה להאי גיסא: אדרבה, תרי כסי בתראי בעו הסיבה – ההיא שעתא דקא הויא חירות, תרי כסי קמאי לא בעו הסיבה – דאכתי עבדים היינו קאמר (ויש שהסבירו שהמצריך הסיבה דיבר בשתי הכוסות האחרונות שהרי רק בהן יש כעת חירות, אך בראשונות לא צריך הסיבה שהרי עדיין אומר 'עבדים היינו').

המצה מבטאת את יציאת עם ישראל לחירות: "מצה – על שום שנגאלו אבותינו במצרים" (פסחים קטז, ב). משום כך יש להסב בעת אכילת המצה, שהרי ההסיבה מורה על חירות:

בכל דור ודור חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים שנאמר 'ואותנו הוציא משם' וגו', ועל דבר זה צוה הקדוש ברוך הוא בתורה 'וזכרת כי עבד היית' – כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית. לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות… (רמב"ם, חמץ ומצה ז, ו-ז).

המרור מסמל את השעבוד והצרות, "מרור – על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים" (משנה שם), ומשום כך לא שייך להסב בעת אכילתו.

לגבי הכוסות מחלקת הגמרא בין שתי הכוסות הראשונות לשתי האחרונות: יש מי שסבר שההסיבה היא בראשונות, ויש מי שסבר שההסיבה היא באחרונות.

נראה שיש לבאר כך את דבריהם: הכוס הראשונה נאמרת על הקידוש, השנייה על סיפור יציאת מצרים וחציו הראשון של ההלל, השלישית נאמרת על ברכת המזון, והרביעית על חציו השני של ההלל ועל הלל הגדול. הסברא להסב דווקא בראשונות היא משום שבראשונות אנו חשים יותר את גודל הנס: כאשר אנו יודעים כי 'עבדים היינו לפרעה במצרים' אנו מכירים בגודל הנס, חווים את המהפך שאירע כאן, ומסיימים את ההגדה מתוך תחושת חירות 'ברוך אתה השם גאל ישראל'. דומה הדבר לעולה חדש המגיע לארץ הקודש: בעיניו פלא הוא שעם ישראל שב לארצו. הוא מתמוגג מלראות יהודים הולכים עם טלית ברחוב, לראות שלטים בעברית, ולחזות במו עיניו בחיילים עברים הנלחמים באוייבי ישראל. מי שנולד כאן בארץ ישראל, אינו חש כל כך בנס, שהרי מעולם לא חווה מציאות אחרת. זוהי הסברא להסב דווקא בכוסות הראשונות.

הגמרא מביאה גם סברא הפוכה: חובת ההסיבה היא דווקא בכוסות האחרונות, שהרי בהם מסתיים תהליך הגאולה ואנו מודים לה' בשירה ובהלל. בכוסות האחרונים יש כבר 'גאולה שלימה', ואילו הראשונות עוסקות עדיין בתהליך הגאולה. הדרך מעצם טבעה מלאה חתחתים ומהמורות, תהליך הגאולה רצוף קשיים וצרות, משברים ומורדות. משום כך לא שייך להסב בשלב זה בדרך חירות. דומה הדבר לסברתם של אלו הנמנעים מאמירת הלל ביום העצמאות: אמנם מכירים הם בכך שהקמת המדינה היא נס גדול וישועה לישראל, אולם מכיוון שהם מודעים לקשיים שעדיין קיימים קשה להם לפצוח ברינה. הציפיה ליום שבו תלך המדינה כולה בדרך השם גורמת להם להימנע מהלל כעת, כל עוד הגאולה חלקית, כל עוד היא בדרך.

מכיוון שראינו שאכילת המצה עניינה חירות, ומשום כך יש להסב בעת אכילתה, הרי שניתן לתרץ את קושייתינו:

כאשר התבוננו חז"ל בעניינה של מצוות אכילת המצה, וראו כי אכילתה מבטאת חירות, הם תיקנו להסב כחלק מדרך קיום מצוות התורה. ההסיבה אינה מצווה נוספת מדרבנן אלא היא תקנה של חכמים כיצד יש לקיים את מצוות התורה. האדם מרגיש חירות כשהוא מיסב, ולכן רק המיסב קיים כראוי את מצוות התורה לאכול מצה ולחוש את החירות.