שלוחי מצווה אינם ניזוקים

 

הרב יחזקאל אלישמע בוצ'קו
סימן תל"ג

1. קושיות אמוניות הנובעות מדברי הגמרא ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקים"
2. עיון בסוגיה במסכת פסחים
3. פסיקת הרי"ף והרא"ש
4. תמיהת הבית יוסף על דברי הרי"ף והרא"ש
5. ביאור הט"ז
6. פסיקת השולחן ערוך
7. ביאורו של הנצי"ב
8. חשיבות האמירה העקרונית ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקים"
9. סיכום
10. הערות

1. קושיות אמוניות הנובעות מדברי הגמרא ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקים"

פעמים רבות עולה שאלה בדבר אנשים שעסקו במצוות חשובות, ונפטרו במהלך ההליכה למצווה או במהלך קיום המצווה. והלא כתוב ששלוחי מצווה אינם ניזוקים (גמרא פסחים ח, ב), וכיצד ייתכן שכלל זה אינו עומד במבחן המציאות? זו שאלה אמונית לא פשוטה, שבאה לנסות להתחקות אחר דרכי הנהגת ה' במציאות.

אמנם בשאלות אמוניות של תורה מן השמים ואמיתות מתן תורה אין לדעתי להשתמש בטענה ש"היכן שנגמר השכל מתחילה האמונה", בשאלות אלו עלינו לבאר ולאמת את המסורת שלנו ככל שניתן בכלים שכליים. אבל לגבי שאלות אמוניות של הנהגת ה' במציאות, הניסיון להבין את דרכיו הוא בעייתי: "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו מחשבותי ממחשבותיכם" (ישעיהו נה, ט). ברור שבשאלות אלה רב הנסתר על הגלוי, ובגלל שאלות כאלה אלישע בן אבויה – המכונה אחר – כפר, כיוון שבן אנוש אינו יכול באמת להשיג את הנהגת ה'. ואם ישאל השואל אם כן מדוע להתעסק בסוגיה זו, אומר שאין אני בא להסביר את הנהגת ה', אלא לבאר את דברי חז"ל ולהעמיד אותם על דיוקם. ואם נבין את האימרה ששלוחי מצווה אינם ניזוקים לאשורו ממילא תסור הקושיה.

2. עיון בסוגיה במסכת פסחים

תנא: אין מחייבין אותו להכניס ידו לחורין ולסדקין לבדוק – מפני הסכנה. מאי סכנה? אי נימא מפני סכנת עקרב – כי משתמש היכי אישתמש (אם יש שם חשש סכנה, כיצד הוא השתמש באותו מקום)?

לא צריכא, דנפל (המקום שבו היה משתמש) – אי נפל למה לי בדיקה? והתנן: חמץ שנפלה עליו מפולת – הרי הוא כמבוער! – התם – שאין הכלב יכול לחפש אחריו, הכא – כשהכלב יכול לחפש אחריו (היינו שהחמץ בעומק של פחות משלושה טפחים, שאז צריך בדיקה).

והא אמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין! (ועל כן אף שיש סכנה אין לחשוש לה, כי מובטח לו שלא יוזק) – אמר רב אשי: שמא תאבד לו מחט, ואתי לעיוני בתרה (ומבאר רש"י: שמא תאבד לו מחט – קודם לכן, ואתי השתא לעיוני בתרה, וכיון דמתכוין אף למחט – לאו שליח מצוה הוא, וניזוק).

וכהאי גוונא לאו מצוה הוא? (רש"י: דמתכוין למצווה ולצרכו, לאו שליח מצוה הוא? בתמיה) והתניא: האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא – הרי זה צדיק גמור! (מבאר רש"י: ולא אמרינן שלא לשמה עושה, אלא קיים מצוות בוראו שצווהו לעשות צדקה, ומתכוין אף להנאת עצמו שיזכה בה לעולם הבא או שיחיו בניו) דילמא בתר דבדק אתי לעיוני בתרה (וכיוון שכבר סיים את המצווה אינו נחשב לשליח מצווה, ולכן אין לו חסינות. ומפני החשש הזה אמרו שהוא פטור מלבדוק את החמץ באותו מקום, כיוון שאיננו רוצים שהוא יסתכן אם במקרה יצטרך לחפש מחט לאחר שסיים את הבדיקה).

רב נחמן בר יצחק אמר: משום סכנת הנכרים, ופלימו היא. דתניא: חור שבין יהודי לארמאי – בודק עד מקום שידו מגעת, והשאר מבטלו בלבו. פלימו אמר: כל עצמו אינו בודק מפני הסכנה. מאי סכנה? אי נימא סכנת כשפים – כי אישתמיש היכי אישתמיש? התם כי אישתמיש – יממא, ונהורא, ולא מסיק אדעתיה. הכא – ליליא, ושרגא הוא, ומסיק אדעתיה (היהודי היה משתמש בחורים בימים, בזמן שהיה אור בחוץ, ולכן הגוי לא חשש לכשפים. אבל כעת הוא בודק עם נר בלילה, ויש חשש שהגוי יחשוש לכשפים, וזה יכול ליצור סכנה). 

והאמר רבי אלעזר: שלוחי מצוה אינן ניזוקין! – היכא דשכיח היזיקא שאני (התירוץ של רב נחמן בר יצחק מצמצם את הדין של שלוחי מצווה אינם ניזוקים, שהיכן שמצוי ההיזק איננו מקבלים את הכלל הזה. ומביאים לכך ראיה, שאפילו שמואל הנביא לא רצה לקיים ציווי ה' היכן שיש חשש סביר לסכנה), שנאמר: ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני ויאמר ה' עגלת בקר תקח בידך וגו'.

סיכום הסוגיה: הברייתא פוטרת את האדם מלבדוק חמץ בחורים ובסדקים מפני הסכנה, ושואלת הגמרא על איזו סכנה מדובר, וכיצד השתמש מראש במקום שיש בו סכנה?

תירוץ ראשון של הגמרא הוא שמדובר כאן במקרה שנפלו אבנים על החמץ, ויש סכנה לחפש אחרי החמץ מפני העקרבים. הגמרא הקשתה על הסבר זה, שהלא שלוחי מצווה אינם ניזוקים! והסביר רב אשי שבאמת בעת קיום המצווה האדם אינו ניזוק, אבל חששו שלאחר קיום המצווה, כשהמצווה כבר אינה מגינה עליו, יחפש מחט ואז יסתכן מעקרב, ולכן פטרו אותו מבדיקה במקרה כזה.

רב נחמן בר יצחק מבאר שמדובר בחור המצוי בקיר המבדיל בין חצר יהודי לחצר גוי. את הקושיה ששלוחי מצווה אינם ניזוקים מתרצת הגמרא לשיטתו בכך ששם ההיזק שכיח, כי הגויים יאשימו אותו שבא לעשות כשפים, והכלל ששלוחי מצווה אינם ניזוקים אינו תקף היכן ששכיח ההיזק, ולכן פטרו אותו מלבדוק.

ההבדל בין התירוצים הוא שלפי התירוץ הראשון אכן העוסק במצווה אינו ניזוק, אלא שהיות שחוששים שלאחר סיום המצווה יחפש מחט, פטרו את האדם לחלוטין מלבדוק את החמץ באותו חור. לעומת זאת לתירוץ השני הכלל הזה מצומצם להיכן שלא מצוי ההיזק, אבל במקום ששכיח ההיזק אין אומרים ששלוחי מצווה אינם ניזוקים.

3. פסיקת הרי"ף והרא"ש

הרי"ף והרא"ש התעלמו מתירוצו של רב אשי, ולא כתבו שהיכן שיש חשש לסכנת עקרב יהיה פטור מלבדוק. משמע מדבריהם שצריך לבדוק גם במקום שתיתכן סכנה, והם מבינים ששלוחי מצווה אינם ניזוקים הוא כלל שאפשר להסתמך עליו. אולם הם אמרו שאין צורך לבדוק חור שבין גוי ליהודי, כי אף על פי ששלוחי מצווה אינם ניזוקים, היכן שמצוי ההיזק חוששים לסכנה.

4. תמיהת הבית יוסף על דברי הרי"ף והרא"ש

הבית יוסף מקשה על שיטת הרי"ף והרא"ש, וזו לשונו:

אבל הרי"ף (ז, ט:) והרא"ש (פרק ב סימן יא) לא כתבו אלא מתניתין דפרק כל שעה ומה שנאמר עליה שם בלבד, ולא הזכירו דבר ממה שנאמר בפרק קמא. ותמיהני למה לא הזכירוה, דאף על גב דרב נחמן בר יצחק מוקי לההיא ברייתא באוקימתא אחריתי, דמאי סכנה סכנת גוים, מכל מקום אוקימתא קמייתא לא נדחית, ואפשר דרב נחמן בר יצחק מודה בה לענין דינא. ועוד דהא רב אשי אתי לשנויי מאי דאקשו עלה דההיא אוקימתא, אלמא הכי סבירא ליה (בית יוסף אורח חיים סימן תלג).

לדעת הבית יוסף אפשר שרב נחמן בר יצחק לא חלק על הפירוש הראשון בגמרא, אלא רק הביא הסבר נוסף. וראיה לכך שהפירוש הראשון לא נדחה, שרב אשי מתרץ את הקושיה שעלתה על פירוש זה, ואומר שפטרו אותו מלבדוק מחשש שתיפול מחט לאחר הבדיקה, ויסתכן בחיפושו אחריה. מכאן שרב אשי מסכים לפירוש זה, ורב אשי הוא בתרא[1], וידוע שהלכה כמותו. וגם אם נאמר שרב נחמן בר יצחק אינו מסכים להלכה עם פירוש זה, כיוון שרב אשי מאוחר ממנו אין לדחות פירוש זה מההלכה. לכן תמה הבית יוסף, מדוע הרא"ש והרי"ף חייבו לבדוק היכן שהכלב יכול להגיע לחמץ, והתעלמו מדברי רב אשי שפטור מלבדוק מפני החשש שיחפש אחרי מחט שתיפול לו שם וייעקץ על ידי עקרב.

5. ביאור הט"ז

הט"ז מתרץ את קושיית הבית יוסף על הרי"ף והרא"ש, ומסביר שרב נחמן בר יצחק לא קיבל תשובתו של רב אשי משום שהיא נראית לו לא סבירה. אף אם המחט אבדה לפני הבדיקה והוא יחפש אחריה לאחר הבדיקה, הלא הנזק יהיה נזק שמתגלגל מעשיית המצווה, ודבר זה לא ייתכן אם מאמינים ברצינות ששלוחי מצווה אינם ניזוקים. וזו לשונו:

אבל באמת דרב נחמן בר יצחק לא סבר ליה כאוקימתא קמייתא בסכנת עקרב, משום שהיה קשה לו דהא אף אם יגרם לו הבדיקה שיחפש אחר מחט אף שאבד לו כבר מקודם לכן, מכל מקום הוי בכלל שלוחי מצוה כו'. ולכן מתרץ הוא בסכנת עכו"ם דשכיח היזיקא (ט"ז תלג ס"ק ז).

אם כן, לפנינו מחלוקת מעניינת, שלרב אשי אי אפשר למעשה לסמוך על הכלל ששלוחי מצווה אינם ניזוקים, כי תמיד יש חשש (אפילו רחוק) שתתלווה אליו כוונה כלשהי שלא לשם המצווה, והמצווה לא תגן עליו. לעומת זאת לדעת רב נחמן בר יצחק ההבטחה שהעוסק במצווה לא יוזק קיימת למעשה, אלא שאין להחילה במקום שההיזק שכיח. וזוהי כאמור הכרעת הרי"ף והרא"ש.

6. פסיקת השולחן ערוך

השולחן ערוך פסק את שני ההסברים, בניגוד לרי"ף ולרא"ש: 

חור שבין יהודי לחבירו, כל אחד בודק עד מקום שידו מגעת והשאר מבטל בלבו, ודיו; ושבין יהודי לארץ ישראל אינו צריך בדיקה כלל, שמא יאמר: כשפים הוא עושה לי ונמצא בא לידי סכנה (אורח חיים סימן תלג, סעיף ז).
כותל שנשתמש בו חמץ בחורין, ונפל ונעשה גל, אפילו אינו גבוה שלשה טפחים כדי חפישת הכלב, אין צריך לבדוק תחתיו כיון שיש בו סכנת עקרב שמצויים בגלים חיישינן שמא אחר שישלים בדיקתו שאינו עוסק במצוה יחפש אחר מחט שנאבד לו ויבא לידי סכנה. והני מילי בסתם, אבל בידוע שיש תחתיו חמץ, אם אין עליו גובה שלשה טפחים, צריך להוציאו משם במרא וחצינא בענין שאין בו סכנה; ואם יש עליו גובה שלשה טפחים, מבטלו בלבו ודיו (שם, סעיף ח).

מתברר אפוא שישנה מחלוקת ראשונים בין הרי"ף והראש לשולחן ערוך בשאלה אם רב נחמן בר יצחק חולק על רב אשי, או שהוא בא רק להביא תירוץ נוסף. לדעת הרי"ף והראש דברי רב אשי נדחו מפני דברי רב נחמן בר יצחק, ובמקום שלא שכיח היזקא אומרים ששלוחי מצווה אינם ניזוקים, ואין חוששים שאחר כך ינסה לחפש מחט, כי סוף סוף הוא שליח מצווה. אולם השולחן ערוך סובר ששני התירוצים נכונים, ופטור מלבדוק באותו מקום את החמץ, כיוון שבכל מקום שאולי יהיה בו איזשהו חשש של לא לשמה הכלל אינו תקף, ואם כן אין אומרים למעשה ששלוחי מצווה אינם ניזוקים.

7. ביאורו של הנצי"ב

נביא כאן את ביאורו של הנצי"ב מוולוז'ין (במרומי שדה על הסוגיה), שמצליח לצמצם את המחלוקת. הוא מבאר שהדין ששלוחי מצווה אינם ניזוקים תלוי במדרגת האדם:

אלא הא דשכיחא הזיקא שאני אינו אלא מי שעובד את ה' כדרך אנושי, אז אין ההשגחה מצילתו אלא בדרך הטבע. מה שאין כן מי שמפקיר עצמו באהבת ה' הוא למעלה מטבע אנושי, אז גם ההשגחה מגינה עליו בדרך ההפלגה.
ומהא דשמואל יש הוכחה לזה, שהרי מתחילה לא אמר לו הקדוש ברוך הוא שיקח לו עגלת בקר, והיינו משום דבאמת מעלת שמואל גבוה מאוד כידוע, ולא היה לו לירא מפחד הליכות הטבע, אלא שהיה מצטער על העדר מלוכת שאול. והיתה הליכתו למשוח את דוד בעצבות ובעל כרחו, משום הכי היה ירא באותה שעה מהליכות הטבע, ואחר שירא השיבו הקדוש ברוך הוא לפי דרכו.

כאשר התבקש שמואל הנביא למשוח את דוד הוא חשש שמא שאול יהרגהו, וה' נתן לו עצה כיצד לקיים את המשימה בלי ששאול יידע: לקחת עגלת בקר ולומר שבא לזבוח לה'. אולם יש לשאול כיצד נביא כשמואל שה' מצווה אותו ללכת למשוח את דוד מפקפק בכך ששלוחי מצווה אינם ניזוקים, ואומר לה' "אולי ישמע שאול והרגני" (שמואל א, טז, ב)? ועוד פלא, שה' נותן לו פתרון טכני, ולא אומר לו לסמוך על שליחותו. הביאור לכך הוא שה' באמת אמר לשמואל ללכת ולמשוח את דוד ושלא יאונה לו רע, משום שהוא שליח ה', ואין לך שליח מצווה גדול מזה. אולם כאשר שמואל פחד, צריך היה לתת לו פתרון טכני, כיוון שברור שבאותו רגע הוא לא היה ראוי למדרגה זו שלא להינזק כנגד דרך הטבע. ההסבר שנותן הנצי"ב הוא אפוא שהדבר תלוי במדרגת האדם באותו זמן. הסבר זה שומט את הקושיה האמונית, כי מי יודע ומכיר אם האדם הגיע למדרגה של "שלוחי מצווה אינם ניזוקים".

הנצי"ב מסביר באופן הזה כדי לקבל מחד גיסא את הכלל ששלוחי מצווה אינם ניזוקים כפשוטו, ומאידך גיסא כך הוא חסין מפני קושיות העולות מן המציאות. נקודת האור בדברי הנצי"ב היא שהוא באמת מצליח לגרום לנו לחוש בסוגיה אמונית מורכבת זו ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים".

על פי דבריו המשך הגמרא מובן ומשתלב היטב. הגמרא שואלת מדוע אין מעיינות חמים כמו חמי טבריה בירושלים, ועונה כדי שלא יאמרו עולי הרגלים שהסיבה שעלו לירושלים היא בשביל המעיינות החמים, ולא רק בשביל העלייה לרגל. שאם יאמרו כך הרי העלייה לא תהיה לגמרי לשמה, וההבטחה שלא יוזקו אולי לא תצא לפועל.

8. חשיבות האמירה העקרונית "ששלוחי מצווה אינם ניזוקים"

אבי מורי הרב שאול דוד הוסיף לבאר שמכל מקום יש חשיבות גדולה בדברי חז"ל ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקים". לעתים כשיש דבר מצווה לעשות קמים קולות מחלישים מבית ומחוץ, המזהירים מפני הסכנה הגשמית והרוחנית. לדוגמה, אדם רוצה לקיים את המצווה העצומה ולהתגייס לצה"ל, ובאים ואומרים לו: "תשמע, אולי תינזק ברוחניות ובגשמיות, לא כדאי". או לחלופין, אדם מחליט להקדיש מספר שנים ללימוד תורה בישיבה, ובאים ואומרים לו: "מה יהיה עם פרנסה? איך תסתדר?", וכן הלאה. מול כל דבר שבקדושה יש טענות כאלו ואחרות. על כך משיבה הגמרא בקול גדול: "שלוחי מצווה אינם ניזוקים": אתה תפעל בזהירות מתוך שיקול דעת ותעשה דברים טובים, וה' ישמור עליך, כדי שלא נהיה במצב שמרוב חששות לא נעשה דבר.

ברצוני להוסיף שאין דבר בחיים שאין בו סיכונים; דווקא משום כך אומרת הגמרא שהסיכונים הנמוכים ביותר קיימים בשליחות מצווה, כי כל עניינה לקיים את דבר ה'. מבחינה מהותית עושה דבר ה' לא ניזוק, שהרי הוא ודאי מקיים את ייעודו בעולם. לכן דע לך, כאשר אתה עסוק במצווה אתה מכוסה מבחינה מהותית, ולכן עשה טוב ואל תחשוש למכשולים אפשריים.

9. סיכום

נסכם שלפי השולחן ערוך אי אפשר לסמוך על הכלל ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקים" הלכה למעשה, ומכאן ברור מדוע העוסקים במצווה נפגעים לפעמים, ואין בכך קושיה אמונית על דרכי ה'. ומכל מקום כלל זה חשוב כדי ללמדנו שחששות שונים אסור שימנעו אותנו מלפעול, וכדי להפנים שקיום המצוות הוא ייעודנו בחיים.

ושנזכה להיות עסוקים תמיד בשליחויות של מצווה.

[1] בתרא פירושו אחרון, והכוונה שההלכה היא כדור האחרון של האמוראים כשנחלקו עם אמוראים מדורות קודמים

דילוג לתוכן