הגיוני משה

קטע עיקרי ממאמר שפורסם ב׳הצפה' ערב פסח תש״ן, ונערך מחדש.

כאשר הננו ניגשים לשפוט את האחרים, צריכים אנו לנהוג במדידה של חסד, מתוך אהבת הזולת, ותמיד לחפש זכויות ולא חלילה להיפך. עלינו לראות את הטוב שבזולת ולא את מומו, והרי אפילו ישעיה הנביא נענש על שהתבטא בקטגוריה כלפי ישראל, באומרו: "ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב" (ישעיה ו' ה').

והנה, מובן מאליו שאין פירוש הדבר שנעצום את עינינו מלראות, ונאמר 'טוב' על מה שהוא רע, שהרי קיימת ועומדת מצוות התוכחה: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא י״ט, י״ז). ואולם, מצווה זו מותנית, בו־במקום כאשר היא כתובה, בשני תנאים. התנאי הראשון: "ולא תשא עליו חטא". אל תאשים את האדם כאשר הנך מוכיחו, אלא גנה את העובדות, את החטא, ואילו 'אותו' – את האיש – הווה דן לכף זכות. והתנאי השני הוא: "ואהבת לרעך כמוך". התוכחה צריכה להיעשות מתוך אהבה ולא מתוך שנאה ולגלוג. לעולם יהא ברור לך, המוכיח, שהמוכח על־ידך הוא רעך, כמוהו "כמוך". אמנם ייתכן שחוטא הוא, אך הלא גם אתה חוטא, ואין לך רשות להתנשא עליו במבט יהיר ולהביט 'מלמעלה למטה'. עליך להתנהג כך שגם המוכח יחוש כ "רעך", כאשר יבין אל־נכון שרק את טובתו אתה דורש, ושאהבתך אליו היא כנה ואיננה תלויה בדבר.

כבר לימדונו חז״ל להסתכל על כל יהודי מתוך כבוד והערצה, ואמרו: "ישראל, אף-על-פי שחטא, ישראל הוא", אף אם עבר על כל חמשה חומשי תורה (סנהדרין דף מ״ד עמ' א'), ועוד אמרו: "אפילו ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון" (ברכות דף נ״ז עמ' א'). כל־כך הקפידו חז״ל על כלליות ואחדות ישראל, עד שהורו כי אם אין נכללים בתענית הציבור כל קצות העם, לרבות החוטאים, הרי לא יועיל הצום כלום, כאומרם: "כל תענית שאין בה מפושעי ישראל אינה תענית, שהרי חלבנה ריחה רע, ומנאה הכתוב עם סממני קטורת" (מסכת כריתות דף ו' עמ' ב').

והנה, אין להכחיש שבמציאות אין הדברים נראים כך. המפריד בולט יותר, וגובר על המאחד, עד שלפעמים חשים אנו כאילו ישנו פער עמוק בין שני חלקי הציבור, הדתיים ושאינם־דתיים. בעיני רבים מבין הללו שאינם־דתיים, נחשבים הדתיים – בהכללה – כמשתמטים וכסחטנים, החיים על חשבון המדינה מבלי לשאת בעולה. ולעומת זאת, בעיניהם של כמה חוגים מבין הדתיים, נחשבים הללו שאינם־דתיים – ושוב בהכללה – כאפס. מדביקים בהם תווים של מחללי שבת ואוכלי נבילה וטרפה, 'הם' הלא אינם משלנו, כאילו אין הם יהודים כלל.

וכי אין המצב הזה נורא? וכי איננו מחוייבים לשים את עינינו על התופעה החולנית הלזאת? אין אנו פטורים מלהתעמק בעומקה של בעיה, לחפש את מקורו של המצב הזה ולחשוד גם את עצמנו, אולי ושמא גם בנו האשם.

בוודאי שאין להאשים את הנוער אשר נתגדל בבתי הספר הממלכתיים או בקיבוצים השונים. משך חמש־עשרה שנה – מבלי שהוגד והוסבר להם אף פעם שיהודים הם, ומה מחייבת אותם יהדותם – לא קירבו אותם אל שורשי יניקתם, ולא הציגו בפניהם את אלפי שנות עברו המזהיר של עמנו. רבבות בני נוער אלה – אשר בשנות גידולם לא יכלו להכיר את המושג 'יהודי' – מוצאים את עצמם לבסוף כ'יורדים', ומתבוללים לגמרי בקרב העמים. אין הם באמת 'מחללי שבת', מפני שאינם יודעים כלל שבת מהי! אין בהם כל אשמה, ונידונים הם כ'תינוק שנשבה', כאמור במשנה בפרק 'כלל גדול' (במסכת שבת פרק ז' משנה א'): "כלל גדול אמרו בשבת: כל השוכח עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה – אינו חייב אלא חטאת אחת", כי רק שגגה אחת בידו.

השאלה אשר צריכה להטריד אותנו היא, האם אנו עצמנו חפים מכל פשע בזה? האם אי פעם התעוררנו לאותה תופעה, ודרשנו מן הממשלה שבבתי הספר הממלכתיים יינתנו לנוער שיעורים של תודעה יהודית, ולו־גם מעט מזעיר? אינני מדבר על חזרה בתשובה אלא על הקניה של הרגשת האושר על עצם ההשתייכות לאומה היהודית, אשר עברה הינו כה עשיר ומשמעותי. כמובן, התודעה הזאת אינה יכולה להינתן אלא על ידי מי שמאמין בה בעצמו.

מדוע לא שמענו אפוא על דרישה ותביעה כזאת? מדוע שלא ישאלו ראשים ושרים: כלום אין לנוער זכות להכיר את עמו ואת שורשיו, כדי שיוכל, לכשייגדל, לבחור בעצמו את הדרך שירצה ללכת בה? אפילו בתוך משא ומתן על תקציבים, ראוי היה שיאמרו: "תנו לנו קצת פחות כסף בשביל ישיבותינו – והנהיגו נא לימוד של יהדות בבתי הספר הכלליים, וזה יהיה התנאי למתן קולנו בכנסת"!

ובכלל, בכל התנהגותנו הציבורית, האם דואגים אנו לתת כבוד לעמדה הדתית, להקרין מיופיים של חיי התורה, או שמא לא איכפת לנו אם עמדותינו והתנהגותנו משניאות את הדת על העם? דומה שאנו דואגים לעצמנו, בבחינת "טוב מלוא כף נחת" – מי לכסף, מי לכסא, ומי לכבוד – ואיננו דואגים לגורלם של האחרים. ועל זה דווה ליבנו. וכי לא על־כך עלינו לומר: "אבל אשמים אנחנו"? איה תחושת האחריות למען כלל ישראל? היכן אהבתנו לכל ילד מילדי ישראל? ומה בדבר אהבתנו לתורה אשר נאמר בה: "ואהבת את ד' א־להיך", ופירשו חז"ל (יומא דף פ"ו עמ' א') "שיהא שם שמים מתאהב על ידך"…

והנה, ברוך־השם, איכשר דרא (=כבר הוכשר הדור) ואין העולם הלא־דתי של היום שונא את הדת כפי שהיה לפני עשרות בשנים. היום צריכים אנו למצוא, ואף יכולים למצוא, את ההבנה ואת הגשר גם אל הללו שאינם דתיים. והדרך לכך היא על־ידי שנכבד איש את חברו, ונקיים בכל פעולותינו את ה"יהא שם שמים מתאהב על ידך".

ודווקא 'הם', אשר בזיעת אפם ובדמם בנו את הארץ, הלוא יודו לנו אז, אם נדע להסביר להם שהארץ הזאת איננה רק 'טריטוריה', אלא אדמת קודש. נסביר שאין היא אדמה כבושה, חלילה, אלא אדמה השייכת לנו מזה אלפי שנה, ארץ אשר הבטיח ה' אותה לאברהם אבינו לנחלה, כשאמר לו: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך, את כל ארץ כנען לאחוזת עולם, והייתי להם לא־להים" (בראשית י"ז, ח'). נסביר שזוהי ארץ שנתקדשה קדושת עולם ושכל תרי"ג מצוות התורה תלויות בה. בטוח אני שבתוך נשמתם של כל אלה אשר שפכו את דמם על הגנת הארץ הודלק הניצוץ – זו הגנת ארץ ישראל!

חובתנו היא לקרב את הלבבות ולעבוד מתוך תחושת אחריות לכלל ישראל. אסור לנו לטפח אפוא מושג מחשבתי של 'אנחנו והם', ועלינו לטפח את המחשבה והמושג של כלל ישראל. נזכור תמיד כי "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", ו"כל ישראל ערבים זה לזה".