הגיוני משה

(עריכת דברים שנאמרו בישיבת שעלבים, ביום ירושלים תשנ״ב).

במסכת מגילה (דף כ״ט עמ' א') מובאים דבריו של האמורא הארץ־ישראלי – רבי אלעזר הקפר – האומר כי "עתידין בתי כנסיות ובבת מדרשות שבבבל, שייקבעו בארץ ישראל". כנראה, ישנה במאמר זה כוונה עמוקה על דבר היחס הראוי, עתה ולעתיד לבוא, שבין שתי דרכי הלימוד, זו של גלות וזו של ארץ ישראל.

כפי שעולה מפרק א' של מסכת אבות, הרי עיקרה של תורה – מימות משה רבנו – היה במסירתה של המסורת. דור־דור וחכמיו, דור־דור ואב בית הדין שלו, אשר הוא העומד בראש דורו, כביכול ממשיך את משה רבנו אשר קיבל תורה בסיני. ואמנם, כל עוד שורה שכינה בישראל, הרי סנהדרין חייבת לישב ולדון דווקא במקום השכינה, וכל אשר ישפטו ויחליטו יהא ממש באור ד'.

הנה כך דרשו חז״ל את המשכיותו של מתן התורה בידי החכמים היושבים במקום המקדש, לדרגותיהם. הכתוב בשירת הבאר (במדבר כ״א י״ט-כ') אומר: "וממתנה – נחליאל, ומנחליאל – במות. ומבמות – הגיא אשר בשדה מואב ראש הפסגה, ונשקפה על פני הישימון". וחז״ל (במדרש תנחומא לפרשת חוקת כ״א) דרשו כי 'מתנה' הוא מקום מתן התורה; ומהר סיני נמשכים והולכים לשלושה מקומות: "ג' מקומות אלו כנגד ג' בתי דינין שבירושלים, שהיו מפרשין תורה לכל ישראל. 'ממתנה – נוזליאל' אלו סנהדרין שבהר הבית; ׳ומנחליאל – במות׳ אלו סנהדרין שבעזרה בצד המזבח; 'ומבמות – הגיא אשר בשדי מואב' אלו סנהדרין שבלשכת הגזית, בתחום אותה שבאתה משדי מואב (=רות, אמו של בית המלכות משבט יהודה, אשר לשכת הגזית בתחומו), שנאמר: 'נערה מואביה היא השבה עם נעמי משדי מואב'; 'ונשקפה על פני הישימון׳ שמשם (=מן הסנהדרין שבעזרה) יצא התורה לכל ישראל".

ובכן, המקדש בהר המוריה הוא המשכו של סיני, וראש הסנהדרין הוא העומד במקום משה רבנו, ודרכה של תורה נמשכת מן השמים ארצה, מלמעלה למטה, מפי ד' אל חכמי הדור. כך נמשך הדבר – אם־גם באופן עמום – עד סופה של תקופת המשנה, כל עוד נמשכה סמיכת החכמים, איש מפי איש עד משה. על ראשו של הדור האחרון לתקופת המשנה, רבי יהודה הנשיא, מצאנו מסורת אגדה (במסכת בבא מציעא דף פ"ה עמוד ב') שהוא ביקש לסמוך את רופאו, שמואל הירחי, ואולם הדבר לא הסתייע ורבי נצטער. ניחם אותו שמואל הירחי באומרו שנתגלה לו ספרו של אדם הראשון, ומצא כי כתוב בו שהוא – שמואל הירחי – לא ייקרא 'רבי', כי לא ייסמך בסמיכת החכמים – ואילו רבי עצמו הוא "סוף משנה".

ואמנם, מימות רבי יהודה הנשיא עובר מרכז הכובד של לימוד התורה לבבל, וגם אופיו של הלימוד משתנה. ניתן לומר כי אז נסתיימה תקופתה – ופג בינתיים תוקפה – של ארץ ישראל, והתחיל תוקף תקופתה של הגולה.

במהלך כל דורות הגלות, כבר אין הלימוד והוראת התורה נעשים בהשפעה ישירה של דבר ד', הנשמע והולך מסיני. באין השראת שכינה, עיקרו של הלימוד נעשה בין החכמים לבין עצמם – בחדדם זה את זה בהלכה – ותוכנו הוא בגילוי ובפיתוח של מה שכבר נמסר, תוך שימוש בכלי השכל וההגיון. אמנם, גם לימוד התורה בגלות אחוז ומחובר בשמי השמים, ברוח ד', אך הכיוון הוא הפוך מתורת ארץ ישראל: לא עוד דבר ד' היורד ונמסר משמיים ארצה, אלא לימוד בבית המדרש, הבוקע ועולה מלמטה למעלה.

זהו אותו ההבדל שבין תורה שבכתב לתורה שבעל־פה. הראשונה, עיקרה בנתינה משמים וקבלה בארץ, וגם שלשלת המסירה הממשיכה אותה הריהי בבחינת 'נתינה וקבלה נמשכת'; השניה – עיקרה בפיתוח ושכלול. גם הגיונו של אדם, מתנת ד' הוא, ולכל יחיד ויחיד תפקיד לחדש בתורה במידתו, כאות התורה אשר בידו. וכשם שאין פרצופיהם של בני האדם דומים, כך אין דעותיהם דומות, ומכאן מובטח אפוא גיוון ועושר עצום בתורה, המתגלה דווקא בדורות הגלות, מן האמוראים הסבוראים והגאונים – עד ראשונים ואחרונים ופוסקים, ועד אלינו ממש.

ודווקא העושר הזה – שיכול כל תלמיד להוסיף משלו, לחדש כדעתו, ולהנביע את התורה כמעיין המתגבר – לא היה אפשרי בתורה שבכתב. למשה רבנו, איש הא־להים, עם כל מעלתו – ודווקא בשל מעלתו, שזכה לשמוע פה אל פה – אסור היה להוסיף מילה או תג לדבר ד' בתורתו. רק: "כה תאמר לבני ישראל" נאמר לו, ודווקא: "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" (שמות י"ט ג', ו'); וכפירוש רש"י: "בלשון הזה וכסדר הזה… לא פחות ולא יותר".

וכאן הרמז העמוק באותם דברים של רבי אלעזר הקפר, בהם פתחנו.

עתידים בתי הכנסיות ובתי המדרשות שבבבל – אשר בהם נגרסת ומתחדדת, מתפתחת ומשתבחת, התורה שבעל־פה – להיקבע בארץ ישראל, מקום השכינה, וכך תחזור תורת הגלות ותתחבר שוב לתורת ארץ־ישראל. או אז יתאחדו שני המישורים שראינו: מישור הקבלה הישירה מאת הא־להים, ולימוד ושיפוט ברוח הקודש, יחד עם המישור של הפיתוח העצמי, איש־איש כבינת לבבו.

הרכבה זו של 'שתי תורות' – תורת מסורת מפי־עליון יחד עם תורת ההגיון – תעצים את תורתנו האחת באופן מופלא, אשר אין לתאר. תהא זו מעין אגידה חדשה של רבדי התורה, דווקא בירושלים, ואז גם ירושלים עצמה שוב לא תהא רק מה שהיתה, בשכון השכינה בה. עתה יושר השיר, "שיר המעלות, בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים". כי עתה, תעלה כביכול העיר בעצמה – וישראל עימה – עד מרום, עד אין חקר, כמדרש חז"ל (בשיר השירים רבה ז' ג') כי "עתידה ירושלים להתרחב ולעלות, ולהיות מגעת עד כסא הכבוד".