הגיוני משה

(תקציר מדברים שנאמרו בכנס יובל שבעים־וחמש שנים למזרחי העולמי, בציריך, בי"ח אלול תשל״ח).

מורגל על פינו ובלבבנו הרעיון הגדול של המזרחי: "ארץ ישראל לעם ישראל על-פי תורת ישראל". אכן, לכאורה, הרעיון המנוסח במשפט הזה הוא יפה ומקסים, אך בכל־זאת עולים במחשבתי הרהורי דברים, שמא בניסוח היפה מסתתר גם זיוף.

אם נתבונן בתחילת רעיון הציונות החילוני, הוא הושתת בעיקר על עקרון מדיני, "נהיה ככל הגויים"; כשם שלכל גוי וממלכה יש ארץ ומדינה, כך עומדת זכות זו גם ליהודים, לפתח את זהותם במדינתם. ולעומת מחשבת־החול הזו קמו הדתיים ודחו רעיון זה מכל וכל: וכי מה ליהודים ולמדינה? כל זה רק נטע זר וחיקוי הגויים. עם ישראל חי בתורתו ואין הוא תלוי לא בארץ ולא במדינה. העיקר הוא אך ורק לשמור את מצוות התורה.

וכנגד שתי הגישות הללו, עלתה ופרחה האידיאה שהכתה שורשים במזרחי: "יעמדו שניהם יחדיו", כי אין ניגוד בין זה לזה. הבה נבנה ליהודים מולדת ככל הגויים, אבל נקפיד ונעשה כל שביכולתנו כדי שיישמרו בה חוקי התורה. זהו הרעיון המובע במלים "ארץ ישראל לעם ישראל על־פי תורת ישראל". הפשרה אשר הושגה כאן מעמידה יחד – אך איננה מתיכה למהות אחת – את המדינה, אשר כשלעצמה איננה מהווה עניין של דת, ואת מכלול קיום התורה ומצוותיה, אשר כביכול איננו שייך לארץ ולמדינה.

וכאן מונחת טעות חמורה. דווקא הצבת הדברים ברצף של ביטוי, מלמדת שעדיין קיימת הפרדה ביניהם; אך האם תיתכן כלל הפרדה בין מדינת ישראל, ארץ ישראל ותורת ישראל? וכי ארץ ישראל איננה חלק אינטגרלי של התורה?

הנה, התגלותו הראשונה של השי״ת לאברהם אבינו היתה: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך.. ויעבור אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה… וירא ד' אל אברם ויאמר: לזרעך אתן את הארץ הזאת". וכחוט השני עובר רעיון מרכזי זה של ארץ ישראל לעם ישראל דרך כל חמשת חומשי התורה, עד הפסוקים האחרונים של התורה ועד רגעיו האחרונים של משה: "ויראהו ד' את כל הארץ… ויאמר ד' אליו: זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמור לזרעך אתננה, הראיתיך בעיניך…".

ארץ ישראל הינה אפוא נשמתו של עם ישראל, ועל כך מתקיימת התורה כולה. הלא רובן של המצוות תלויות בארץ, וגם בגולה, כאשר לא קיימנו מצוות אלה, הרי נותרנו כעם רק בזכות קישורנו לארץ ישראל, ובכח תקוותנו לחזור אליה. כשם שאי־אפשר כלל לדבר על תורת ישראל ובנוסף לה על 'תפילין של ישראל', כך בדיוק אי אפשר לדבר על ארץ ישראל מחוץ – או 'ליד' – תורת ישראל, שכן הארץ היא חלק איטגרלי, מהותי ומרכזי, של תורת ישראל.

על־כן כל גישתנו לארץ ישראל ולמדינת ישראל חייבת להיות שונה מן הגישה החילונית. אצלנו מושג המדינה איננו נובע מן הכמיהה להיות ככל הגויים אלא הוא נובע ישירות מן התורה עצמה, שזיכתה לנו את הארץ הזאת לנצח נצחים, מכח הברית הכרותה בין הקב"ה לבינינו.

והנה אנו עדים לתופעות מוזרות בזמן האחרון, גם במחנה הדתי (לרבות המזרחי), וגם במחנה של "עיני העדה", אשר כנראה לא ירדו לתוך תוכו של העניין הזה נכונה, והם משיאים לנו עצות להתפשר עם אוייבינו, בהזנחת חלק גדול מארצנו. גישתם זאת מתבססת בעיקר על ארבעה טעמים:

1) אי התפשרותנו מבודדת אותנו בין העמים, ונשארנו שריד יחיד נגד עולם עוין אשר דן אותנו ככובשים וכו'.

2) לפי התחזית הדמוגרפית, עלולה א"י השלמה ליהפך בתוך זמן קצר לארץ עם רוב ערבי, אשר גם אופיה ותדמיתה יהיו ערביים.

3) כל הענין של משיחיות ואתחלתא דגאולה הוא מסוכן מאד; כבר קמו לנו בהיסטוריה היהודית משיחי שקר, והם נהפכו לסכנה גדולה לעולם. אל לנו – אומרים הם – לעשות פוליטיקה במכשירי המיסטיקה והמשיחיות.

4) גדול השלום, ומה הוא ערכה של קרקע מול השלום וכנגד חיי יהודים? ובכן, עלינו להשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

א.

מלחמות ושנאות של אומות העולם נגד עמנו לא מהיום הן. יסודן בימי קדם, אשר 'בידוע, עשו שונא ליעקב'. כך היה בימי היוונים, כך היה מול האימפריה הרומית, וכך היה בתחילת האיסלם, וכך לכל אורך תולדות הנצרות. מאז ומעולם קמים עלינו לכלותנו, כי עם ישראל הוא העד החי על בורא עולם ומנהיגו, ובעצם קיומו מכריז העם שאין העולם הפקר. כמובן שאין העולם המופקר רוצה להודות בקיומו של אל חי ומשגיח. רוצים הם באלוהים 'מסתפק במועט', שכל דרישתו מצטמצמת לטקסי דת ותפילה. אך עם ישראל, בתורתו, כמו מתרה ומזהיר את העולם; אוחז הוא בבשורה אשר תשנה את כל בסיס קיומם של הגויים, ודווקא משום־כך אין הם רוצים שנשלוט בירושלים עיר הקודש, בירת מדינתנו. יודעים הם שיבוא יום הגשמת הנבואה "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים".

ומכיוון שקשה להם להודות בפה מלא בנימוקיהם, הרי כל התכסיסים להחלישנו כשרים בעיניהם, כמו ה'דאגה' לזכותם של הפלשתינאים וכד', והכל כדי למנוע את תחיית העם היהודי, לפי ייעודו הכתוב בנביאים. בסתר נפשם מודעים הם לעקרון שעמדו עליו חז"ל, שאין צור נבנית אלא מחורבנה של ירושלים, היינו שתקומת הגויים מבוססת על נפילת ישראל – עד היום שייתהפך הגלגל…

והנה התורה אמרה – מפי בלעם שביקש לקלל ונמצא מברך – "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". בדידותנו בעולם נובעת מייחודנו, מן הייעוד המקורי והשונה של עמנו, ולא מחולשתנו. נהיה גאים אפוא בבדידותנו זו! כי באחרית הימים יודו גם הגויים ויאמרו: "כי מי גוי גדול אשר לו א־להים קרובים אליו", ו "הללו את ד' כל גויים, שבחוהו כל האומים, כי גבר עלינו חסדו".

ב.

הטענה כי לפי התחזית הדמוגרפית נאבד בעוד שנים את דמותנו, היא טענה מגוחכת. הנה, כבר אלפיים שנה הננו שרויים בגולה, מיעוטא דמיעוטא, עם פזור בין העמים, אלף יהודים בעיר של מאות אלפים ומאות בערי רבבות, והחזקנו בעצמאותנו: לא שינינו את לשוננו ואת שמנו ואת זהותנו. בזכות שמירת התורה נשארנו עם יהודי באשר היינו; והאמנם בארצנו לא נוכל להחזיק בייחודנו?

אגב, אם כבר באנו לחשוש לאיבוד צורתנו ודמותנו היהודית, אולי מוטב להתחיל ממה שכבר עתה בידינו: וכי לתל־אביב – פאר ערי הארץ – ישנה דמות יהודית? וכי כל המגיע לשם איננו מרגיש כי תל־אביב כמוה כברלין או פריס?

אבל אם נתעמק עוד יותר, נראה עד כמה כבר אבד לנו כל הגיון ישר. כי אם סכנת איבוד דמותנו נובעת מכך שלערבים ישנם אחוזי ילודה גבוהים ואצלנו שיעור הילודה מן הקטנים בעולם, אזי מהי העצה היעוצה? וכי לא היינו אמורים להסיק בפשטות שכדי לסכל את הסכנה הדמוגרפית, עלינו לפרות ולהרבות את שיעור הילודה אצלנו? הרי זה וודאי ביכולתנו בלי שום הפרעה. אך תחת הגיון היושר בא המעקם לעקם: זה עתה נחקק החוק להתיר כל הפלה, ובזה מאבדים אנו בידיים חמישים אלף נפש לשנה. במשך שלושים השנים האחרונות כבר איבדנו אפוא אולי מיליון וחצי נפש…

ג.

ואשר לטענה כי אין לנו לסמוך על משיחיות ועל ניסים יען כי אין זה תחומנו.

אשיב בדבר והיפוכו אשר שניהם אמת.

ראשית, הנה ברור שחזקתנו על ארץ־ישראל ותפיסתנו ביחס למדינת ישראל אינן מבוססות על משיחיות, כי הן ארץ ישראל השלימה שייכת לעם ישראל מדור דור ולנצח נצחים. היא ניתנה לאברהם אבינו והובטחה לנחלה לזרעו לדורות עולם. היא היתה נחלתנו לא רק בימי בית ראשון ובית שני – שאז עוד לא נגלה משיחנו – אלא גם במשך כל דורות הגולה נשמרה זיקתנו אליה. גם אם אכן מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו, הריהי נשארת ארצנו ואדמתנו, ועודנו מתפללים "שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו".

ומאידך גיסא, איך נוכל שלא להודות שבאמת חיים אנו בתקופה יוצאת מן הכלל, תקופה שאין כלל דמיון בינה לבין כל ימות גלותנו?

מה היקש יש בין תקופתנו לתקופת שבתי צבי? (כפי שניסה אחד המטיפים להשוות). אז, צרות הזמן הן שגרמו למי שגרמו להאמין במשיחיותו, ואילו בימינו אלה, הרי חסדי ד' מתגלים לעינינו מדי יום, כי 'בונה ירושלים ד' ונדחי ישראל יכנס'. ארץ ישראל שהיתה חריבה משך מאות בשנים נותנת עתה את פירותיה ומקבלת את בניה, "ואין לך קץ מגולה מזה".

עלינו להשיב בבטחון מלא על שאלת היסוד של תקופתנו: האם כל התופעות אשר חוזים אנו – תחיית עמנו ומולדתנו – תופעות זמניות הן, אפיזודה חולפת כקקיון דיונה, המועדות להתבטל בבוא יומן – או שתופעות מיוחדות הן אלה, אשר מקורן ברצון ד', ורואים אנו עין בעין את גילוי מפעלו אשר דיבר עלינו לטובה, להחזיר עמו לארצו וארצו לעמו?

ד.

ולעניין ההטפה אשר מטיפים לנו כי 'גדול השלום'.

הרי אין ספק כי אין לנו בעולם דבר חשוב כשלום, ואין לנו יקר מחיי אחינו. אנו היודעים שכל הברכות נחתמות בשלום. ואולם, בדיוק זו הנקודה אליה ראוי לשים לב: השלום הוא תמיד החתימה. הוא בבחינת 'הברכה האחרונה', וכל מהלך הברכות קודם לו ומוליך אליו, למן ברכת 'אתה חונן לאדם דעת', שכן מבלי דעת אין מגיעים לשלום. רק לאחר ברכת גאולת הארץ ויבולה, לאחר ברכות קיבוץ נידחינו ובניין ירושלים ומלכות בית דוד ו'תחזינה עיננו' בשוב ד' ציון, רק כאשר כל הברכות הללו תתקיימנה נוכל גם לזכות לבסוף לברכת השלום המלא.

וכי מצינו בכל התורה כולה איזכור לכך שראוי לוותר על חלק מנחלתנו למען השלום? אדרבא, זאת מצאנו, שבשעה שבאים גויים לגזור עלינו גזירות, אפילו על ערקתא דמסאנא מחוייבים אנו למסור את נפשנו.

כי מיהו המוסמך לוותר על חלק מארצנו? הרי אין הארץ הזאת תלויה ברצון מנהיגיה או ברצון יושביה. נחלת ד' היא, ונחלת ישראל מראשית הדורות ועד אחרית הימים.

עלינו להסתכל ולהבין את התהליך ההיסטורי שאנו שרויים בו. אין כלל ספק כי עמנו צועד במהלך גדול אל השלום ואל השלימות, אבל בדרך – בטרם הושגה השלימות – עלינו לשנן ולהפנים היטב את הפסוקים: "ד' מלך עולם ועד, אבדו גוים מארצו, ד' הפיר עצת גויים, הניא מחשבות עמים, רבות מחשבות בלב איש ועצת ד' היא תקום. עצת ד' לעולם תעמוד, מחשבות לבו לדור ודור, כי הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד, כי בחר ד' בציון איווה למושב לו, כי יעקב בחר לו ד', ישראל לסגולתו, כי לא יטוש ד' עמו ונחלתו לא יעזוב".

"זכר לעולם בריתו דבר ציווה לאלף דור, אשר כרת את אברהם ושבועתו לישחק, ויעמידה ליעקב לחוק לישראל ברית עולם, לאמור: לך אתן את ארץ כנען חבל נחלתכם" (תהלים ק"ה).

קודם לכל עומדת אמונתנו שלנו. עלינו להשתכנע, כי רק לאחר שיקויים בנו "ד' עוז לעמו יתן", אזי יקויים גם: "ד' יברך את עמו בשלום". ואמונתנו זו, בבטחון מלא בא־להי ישראל, היא אשר תביא אותנו אמנם, לבסוף, אל תור השלום המיוחל – את עמנו כולו בארצנו כולה.