הגיוני משה

(פורסם ב׳הצופה', כ״ה בתמוז תשנ״ח).

שאלה גדולה היא מה שווה לנו באמת ידידותה של ארה״ב, והאם בשק מליארדי הדולארים שהיא מרעיפה עלינו לא מסתתר מרצע חד ופוצע. העניין קשה להסבר: מצד אחד ידועה לנו ארה״ב כמעצמה הידידותית היחידה, ועומדת היא לנו לעזר בתחומים רבים, לא רק בכסף; ומצד שני, כאשר הופכים אנו את המטבע, מסתבר שדווקא מכוחה של הידידות עומדת היא על גבינו על־מנת לכפות עלינו את ה"שלום" עם אוייבינו, שלום אשר מחליש אותנו ואשר סופו מי ישורנו.

הנה רק מקצת מרכיבי ה"שלום" הזה: ארה״ב מנסה לכפות עלינו נסיגה מחבלי ארצנו, לרבות כמה וכמה התנחלויות, והיא אוסרת עלינו (!) לבנות את ארצנו בכל התנחלות חדשה ר״ל… ומדוע כל זאת? ולאן זה מוביל? הנה, ידידתנו הגדולה כבר הודיעה ברמז שהיא תתן יד למדינה פלשתינאית שבירתה תהיה ירושלים, (ובוודאי זו הסיבה לעיכוב העברת שגרירותה לירושלים, על אף חוק שנתקבל שם בקונגרס).

איך אפשר אפוא שלא להיזכר כאן בפתגם: "הצל נא אותנו מידידינו, מאוייבינו נציל את עצמנו"…

דומה שעלינו לחפש פשר למוזרות הזאת דווקא ברבדים עמוקים.

כמי שהיתה לו האפשרות לדבר בחו"ל עם אנשי כמורה בדרגות גבוהות, נוכחתי לדעת שלאחר שחרור ירושלים עיר הקודש בידי צבא ישראל, נקלעה הכמורה הזאת למבוכה עמוקה. לפתע, סטרה המציאות לכל אמונתם הגורסת כי הסיבה לגלות ישראל ולהשפלתם מושתתת על כך שהיהודים מורדים בישו.

הן רק עשרים וחמש שנים קודם־לכן, זכורני איך בעיצומה של השואה כתב אחד מראשי הכמורה האוונגלית מכתב גלוי אל היהודים. במכתבו זה קרא הכומר לבני ישראל להכיר בכך שאסונם בא להם על־כי לא הכירו במשיח הנוצרי, והוא סיים אותו בקריאה פתטית אל היהודים לגאול את נפשם על־ ידי… התנצרות.

(כזכור, גם נשיאי ארה"ב אטמו אוזנם משמוע את תחנוניהם של היהודים בזמן המלחמה לעשות דבר מה שיציל את אחיהם מאש כבשני אושוויץ. אין זאת אלא שבתוך תוכם – ליבא לפומא לא גליא – היו גם הם, בדיעבד, שבעי רצון מסילוקם של היהודים, ובלבד שהעבודה השחורה תיעשה בידי אחרים. בצרפת ובאנגליה לא היה המצב שונה, ואי־האיכפתיות היתה הלוך הרוח השולט גם שם).

הווה אומר, אפוא, כי לדידם של נוצרים מאמינים, חזרת ישראל לארצם, למלכותם ולבירתם העתיקה – אשר חרבה בחטאם כלפי המשיח־האל – הריהי ממש מכה־אל־החומש, מכה שאין אנושה ממנה לאמונה הנוצרית.

ולכן, מכוחה של האמונה והדוגמה הזאת, יעשו הגויים הללו את כל אשר לאל ידם – במישרין ובעקיפין – שלא לתת לעם ישראל לחזור לגבולותיו.

ואף יתר על כן: הגויים למדו ומכירים את התנ"ך. והם מודעים היטב לנבואתם של ישעיהו בן אמוץ ומיכה המורשתי:

"והיה באחרית הימים יהיה הר בית ד' נכון בראש ההרים ונישא הוא מגבעות, ונהרו עליו עמים. והלכו גויים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ד' ואל בית א־להי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים. ושפט בין עמים רבים, והוכיח לגויים עצומים עד רחוק"… (מיכה פרק ד', פסוקים א'־ג', ובדומה לו: בישעיהו ב' ב').

ובנבואות האלה – בחזון הגדול הזה – התנ"ך כולו מלא. והגויים מודאגים מהגשמת החזון, שיום יבוא, ב'אחרית הימים', אשר בו יתגלה לכל כי לא עוד כסף ונשק וטכנולוגיה יהיו כלי השליטה בעולם, אלא דווקא תורת א־להי ישראל – תורת המשפט והחסד – היא אשר תהא מגדל־אור לכל העמים.

הנה, אך לפני ימים מספר הצהיר ערפאת כי "המערכה על ירושלים היא בעבורנו שאלה של חיים או מוות, ירושלים היא הקו האדום". ברור לי שאלמלא ידע ערפאת כי לגישה כזו יוכל לזכות לגיבוי של הגב' אולברייט, הוא לא היה מעז להשמיע דברים בוטים שכאלה. עלינו לדעת אפוא כי הקרב על אחוזי הפעימות – על גודל הנתחים אשר נדרשים אנו לבתר משלמות נחלתנו – אינו אלא קרב מקדים, מקרה־מבחן על־מנת להיווכח עד כמה מסוגל עם ישראל לעמוד נגד האמריקאים.

אם ינצחו עכשיו אומות העולם בקרב על הפעימות, יכולים אנו להיות בטוחים כי מחר יפנו הכל לקרב הסופי על ירושלים, שכן כבר עתה אוחזות 150 מדינות העולם בדעה שמדינת ישראל הינה כובש זר בירושלים.

או־אז ימלא ערפאת את שבועתו ויכריז על מדינה פלשתינאית אשר ירושלים היא בירתה. אז נוכל למחוק מדברי־ימי־דורנו את קריאת השמחה "הר הבית בידינו", ונציג בכניעה את הוויזה על־מנת לגשת אל הכותל או אל הר הזיתים…

נתנער נא אפוא עכשיו, מבעוד מועד – "בטרם יחשך, ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף" – ונשים נגד עינינו וליבנו את דבר יואב בן צרויה, שר צבא דוד (שמואל ב' פרק י' פסוק י"ב): "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי א־להינו!"