הגיוני משה

לא באנו לספר כאן את סיפורי הדורות – דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו – בתורת סיפור דברים והרצאת עדויות וידיעות על האירועים אשר קרו בדברי ימי עמנו מאז היותנו לעם. כל הרוצה לדעת את אלו, בוודאי יחקור ויתעמק בחיבורים ההסטוריים אשר חיברו החוקרים, וכאמור, לא בכך ענייננו.

ברצוננו לשוות לפני עינינו את תמונת דמותם של קדמונינו – הלל הזקן, הנשיא, ושמאי משנהו – ולהעלות את זכרונם על־מנת שנתעמק בדרך התהלכם. כך נחיה את חייהם, נביט ונשקיף על נסיבות זמנם, ואז נוכל באמת ללמוד מהם. לא את הסיפורים נלמד, אלא אותם־עצמם, את ענקי התורה והרוח הללו נלמד, ונקח מהם מוסר השכל, בנסיון להתחבר אל חוויית חייהם ואל אתגריהם, ובהשתדלות להבין את טיב יחסם אל העם, ואיזו השפעה הם השפיעו.

נעמוד תחילה על הרקע ההסטורי, בתקופה בה חיו התנאים, אשר את מימיהם אנו שותים ועל פיהם אנו חיים. קשה לקבוע בדיוק את ימיהן של משניות ראשונות, אך ניתן לקבוע שהמדובר הוא בימי בית שני כמאמר חז״ל בראש מסכת אבות. שם נשנית שושלת מסירת התורה, כדברים האלה: "משה קבל תורה מסיני, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה… שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה". מכיוון ששמעון הצדיק כיהן בימי אלכסנדר מוקדון (ר' במסכת יומא דף ס״ט עמ' א'), ששה דורות לפני הלל ושמאי ששימשו בימי הורדוס, הרי יכולים אנו לדעת בקירוב את ימי מקורן של משניות ראשונות.

ואולם, יש להבחין בין אותן משניות ראשונות, לבין תחילתה של תקופת המשנה.

כי כל עוד היו מלכי ישראל נוהגים ברוח ישראל סבא – דהיינו עד סוף ימיהם של מלכי בית חשמונאי, עד מות שלומית המלכה – עדיין היתה הכהונה הגדולה בידיהם של צדיקים מובחרים, ולא נפל ספק בדינים, כי ניתן היה לברר כל מחלוקת. "מי בעל דברים – יגש אליהם", אל הכהן הגדול או אל לשכת הגזית, ומשם יוצאת הוראה לכל ישראל, כשם שיצאה מן האורים־והתומים. ואולם, מאז ירדה מלכות בית חשמונאי – מימי הורדוס והלאה, כאשר מלכות רומי שלחה ומינתה את שליטיה בארץ ישראל – בטלה מעלת הכהונה, כי הורדוס שרצה להיות מלך ושליט יחיד על העם, מסרה לאנשים ריקים ופוחזים. ומאז והלאה, מימי שמאי והלל, יש להחשיב ולקבוע את תקופת המשנה.

חורבן גדול זרע הורדוס בעם ישראל במשך ל"ז שנות מלכותו. דם ישראל נחשב לו כמים, הוא העמיד מרגלים בכל תפוצות ישראל, ובכל אשר הריח רוח של התנגדות למלכותו ולדרכו – עשה הרג רב ואובדן. בייחוד כילה את זעמו בחכמי ישראל, אשר חשדם כי יתנגדו למלכותו ויסיתו את העם נגדו. באכזריותו הנוראה כמעט שהרג את כולם, עד שאמרו עליו חז"ל (במסכת בבא בתרא דף ד' עמ' א'): "הוא סימא את עינו של עולם", היינו: עקר את החכמים, את "עיני העדה".

וכך מספרים גם ספרי דורות ישראל, בפרוטרוט, את כל 'תוקפו וגבורתו' של הורדוס, אשר כל מגמתו וחפצו לא היו כי אם להחניף לרומא, ולכן הטיל מסים כבדים על עמו כדי לבנות בדמיו – תרתי משמע – עיירות גדולות, מבצרים חזקים ובניינים נהדרים לפאר את מלכות רומי ואת פולחן העבודה הזרה. מכיוון שהורדוס ידע היטב שמעם ישראל לא יזכה לקבל אהדה כלשהי – כי למרות כל תחבולותיו להצניע את מוצאו ידעו הכל כי עבד הוא – לכן התעיב והשפיל ארצה את כבוד מלכות ישראל, וביקש את כבוד־עצמו במקום אחר, בחיק המעצמה הזרה.

כך נזרעה בבית ישראל מהומה ומבוכה. המלך דרדר לשפל המדרגה את מעלת הכהונה – במוכרו את המשרה לכל המרבה במחיר, ובשורפו באש את ספר היחס של שושלת בני אהרון – עד שהיו הצנועים מושכים את ידיהם והגרגרנים חוטפים…

אפילו במשפחתו שלו טבח הורדוס בבולמוס זעמו, כי בכולם הוא חשד במזימות של בגידה בו. למרות אהבתו לאשתו מרים בת חשמונאי, ולבנו אריסטובול אשר היה לו ממנה – ועל־אף התפארותו כי יליד בית חשמונאי הוא – בכל־זאת הלך אחר עצת אחותו שלומית, אשת דמים, אשר כל מלאכתה בעולמה היתה להסגיר נפשות נקיות לטבח ביד אחיה. והוא אמנם הרג בהם בלא חמלה, בכל צאצאי משפחת החשמונאים, כעדותה המזעזעת (במסכת בבא בתרא דף ג' עמ' ב') של הילדה, בת חשמונאי, שביקש הורדוס לשאתה לאשה, שעלתה לראש הגג הרימה קולה ואמרה: "כל מאן דאתי ואמר מבית חשמונאי קאתינא – עבדא הוא, דלא אישתיירא מינייהו אלא ההיא ינוקתא, וההיא ינוקתא נפלה מאיגרא לארעא" (=כל שיאמר כי מוצאו מבית חשמונאי – עבד הוא! כי לא שרדה מהם אלא אותה ילדה [היא עצמה], ואותה ילדה נפלה מן הגג ארצה).

לאחר הימים ההם ידענו גלויות הרבה. סבלנו סבל רב, מעל ומעבר לגזירותיו של הורדוס, בימי הביניים, במשפטי האינקוויזיציה, ועוד־ועוד, מי ימנה… ואולם, עם כל זאת, היה במצב ישראל תחת יד הורדוס קושי נורא: כי כל הגלויות האחרות היו בארץ נכריה תחת יד ממשלות גויים, ועל־כן היה העם יודע כי הוא בגלות – כי אל בין הגויים הוא שולח בגזירת שמים – ושצריך הוא לאומץ־לב ולאורך רוח כדי לשאת כל זאת עד בוא עת פקידה. ואולם, כדי לחיות בארצו כאשר המקדש מתנוסס על הר הבית, תחת שלטון ממשלת מלך אשר מתפאר כמלך ישראל – ובכל־זאת מחרף ומגדף שם שמים – נחוצים לו, לעם, כוחות נפש מסוג אחר. עליו לשים את נפשו בכפו, מתוך פחד ואימה, כדי לדבוק באמונת ישראל. זוהי גלות נוראה הרבה יותר, באשר קשה עד מאד לגייס תעצומות נפש, והתנאים הפסיכולוגיים המאפשרים את סבל הייסורים אינם מתקיימים.

בעת קשה שכזו, העם זקוק לקברניט חזק ובוטח. כי מחמת הצרות הגוברות בכל יום, נתפרד כל העם ונעשה כיתות־כיתות, שיטות שיטות; אין לך דבר שלא נפלה בו מחלוקת, וכל אחד דורש רק לנפשו. בתוך זמן לא ארוך התדלדל הכח הרוחני הכללי, נשתכחה כל התורה, ונשתבשה התחושה הלאומית. על־אף שבראש אותו דור עמדו גדולים כשמעיה ואבטליון, ואחר־כך הנשיאים בני בתירא, בכל־אופן מסתבר שהשפעתם על הכלל לא היתה מכרעת.

עד שבא הלל והחזיר עטרה ליושנה. הלל הצליח להשתית את הכל, מחדש, על כח הבטחון החזק והאמונה השלמה בהשם־יתברך, אשר מבלעדיו אין לעמנו תקומה, ובכך תלויה אף עצם זכות חיותנו. הנה, מה נפלא מאמר חז"ל (במסכת סוכה דף כ' עמ' א') "שבתחילה, כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל וייסדה, חזרה ונשתכחה – עלה הלל הבבלי וייסדה". דימו אפוא חז"ל את שתי התקופות הללו זו לזו, וגם שני הקברניטים, המצילים את העם ברדתו, הוקבלו זה לזה. גם בעת פטירתו של הלל הספידוהו מרה, וקראו עליו: "הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא" (מסכת סוטה דף מ"ח עמ' ב').

כי באמת, כמה וכמה יסודות באישיותו עשו אותו למנהיג ונשיא טבעי ומקובל בישראל: תוקפו וחריצותו, חריפותו ועומק לימודו, מידותיו הנעלות והתרומיות מעל ומעבר לכל גבול, ולבסוף – גם התייחסו לדוד המלך עליו השלום. מכל הסיבות הללו התכנסו תחת דגלו כל ישראל, והלל היה להם כאבוקת אור בליל חושך. בו, בהנהגתו, מצאו מרגוע לנפשם בהווה המסוער, ותקווה ועוז לעתיד האומה.

ננסה עתה לראות היאך מתבטאים מקצת דברים הללו – פרשת גודלו וגבורתו של הלל – במסורות חז"ל.

במסכת פסחים (דף ס"ו עמ' א') מספרת הגמרא היאך נעשה הלל לנשיא, כאשר עדיין שימשו בנשיאות בני בתירא. אותה שנה אירע שחל ארבעה עשר בניסן בשבת. שכחו בני בתירא ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת או אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם הלל, בחריפותו ובהשכל דעתו – הן בלימוד גזירה שווה 'מועדו מועדו' מקורבן התמיד, והן בלימוד קל וחומר – שאם התמיד שאין בו כרת דוחה את השבת, בוודאי שכך יהא דינו של הפסח. מיד הושיבוהו בני בתירא בראש – בענוותם כי רבה – ומינוהו נשיא על ישראל. הנה למדנו אפוא שבכח הוראתו הוא עלה, משום שהכירו בו הכל, ואף הנשיאים בעצמם, שאין כמוהו בדור הזה להורות, לחדש, ולהאיר את הספק.

והנה, באותו מעמד עצמו, מוצאים אנו שכביכול נתייהר הלל והתפאר על בני בתירא, כעדות הגמרא (שם): "התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם? עצלות שהיתה בכם, שלא שימשתם שני גדולי הדור, שמעיה ואבטליון".

והאם אמנם ייתכן שהלל, סמל הענווה והסבלנות, תזוח דעתו ויתגרה בגסות כזאת בגדולי הדור? אך במבט מעמיק נראה כי, אדרבה, לפנינו רגע של מופת המעיד דווקא על ענוותו הגדולה. כי כל סיבת רוגזו היתה על הפרדוקס הזה, היאך קרה הדבר שכל גדולי הדור נתעלמה מהם הלכה, ולא היה מי שיפתור אותה, עד שבא אלמוני והוכיח את כולם בעומק חריפותו. בדרך כלל, ניתן היה לצפות שאלמוני זה ישים כתר בראשו וייחס רק לעצמו את כל הגדולה והכבוד; לא כך נהג הלל. כדי 'להשקיט את השטן' של ההתפארות העצמית, הוא עמד אפוא ואמר לבני בתירא: 'לא לי יאתה התהילה, ואין אני כשלעצמי הגון וראוי לכבוד, והסיבה שידעתי מה שלא ידעתם, אינה גדולת דעתי אלא חסרונכם שלכם, שלא שימשתם שני גדולי הדור, כי אילו כך עשיתם, הרי בוודאי יודעים הייתם טוב ממני היאך יש לפסוק את ההלכה'. הנה למדנו אפוא קו נוסף באישיותו של הלל, שענוותו הגדולה יכלה ללבוש עוז של תוכיחה בלא פשרות, דווקא מתוך כך שלא היה מחשיב עצמו לכלום.

עוד עלינו להביט אל תקנתו הידועה של הלל, תקנת הפרוזבול. כך שנינו במסכת שביעית פרק י' משניות ג'־ד': "זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן: כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה: 'הישמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמור: קרבה שנת השבע שנת השמיטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו' – התקין הלל לפרוזבול. זהו גופו של (שטר) פרוזבול: מוסר אני לכם … הדיינים … שכל חוב שיש לי שאגבנו (=שאהיה רשאי לגבותו) כל־זמן שארצה. והדיינים (או העדים) חותמין למטה".

הנה רואים אנו את ערנותו ורגישותו הרבה של הלל להתפתחויות השעה, ולתחושת ההכרח שלא תצא כוונת התורה מסוכלת. כדי שימשיכו העם להלוות איש לרעהו – ולא תיקפץ ידם של עשירים – החליט הלל כי מוטב שיוכלו לגבות את חובם מאשר לא ילוו כלל ויקויים החשש הנורא שיהא עם לבב המלווה דבר בליעל ותרע עינו באחיו הדל. זוהי תכונתו של מנהיג גדול, היודע להכריע הכרעה נועזת, ולתקן תקנה חדשנית אשר השעה צריכה לה, תוך הקפדה שיקויים בכל־זאת דבר התורה הבסיסי, ושלא יעבור העם חלילה על דבר השם בתורתו, המצווה להלוות לאביון בטוב לבב.

כבר ראינו שהלל נתמנה כאשר היה מצבו הרוחני של העם בשפל המדרגה. צא וראה עתה באיזו תנופה, ובאיזו החלטיות, דרש הלל מכל בני העם להתמסר ללימוד התורה, ומכל מבין בתורה שיעמוד וילמד את הציבור – בענווה ובלא כל התפארות – ועל־הכל: במתן הדוגמא האישית, בחינת 'ממני תראו וכן תעשו'.

במסכת אבות (פרק א' משנה י"ג) מוסר הלל את מאמרו בזו הלשון: "נגד שמא – אבד שמיה (= המגדל את שמו להרבות כבודו, יאבד שמו) ודלא מוסיף – יסיף (= כל שאינו מחדש ומוסיף בתורה – יאבד גם מה שכבר בידו) ודלא יליף – קטלא חייב (= כל שאינו לומד חייב מיתה) ודישתמש בתגא – חלף (=המשתמש בכתר תורה לכבודו – יחלוף מן העולם)". משמע, חייב אדם לאסוף את כל כוחותיו כדי ללמוד תורה, גם אם התנאים לכך קשים לו ביותר, כי אם לא יוסיף וילך כל העת, בכל תנאי, אזי חלילה יצא לריק כל המאמץ שכבר השקיע. ועם זאת, עומד הלל ומזהיר את החכמים שלא יחזיקו טובה לעצמם. הנה, כבר במשנה הסמוכה (שם, י"ד) סח הלל, לכאורה, על עצמו – אך אין ספק שקורא הוא לכל ליטול ממנו דוגמא: "אם אין אני לי – מי לי; וכשאני לעצמי – מה אני (שלא תזוח דעתו של המלמד); ואם לא עכשיו – אימתי?" הווה אומר כי כאן הזהיר הלל את החכמים שלא ישתמטו מן החובה ללמד, ושלא יידחוה למחר־אחר־ מחר, ממש כפי שמחוייב היחיד ללמוד בעצמו, שכן אם לא יעשה כל אחד את חובתו, כיכולתו, מי יעשנה?

תביעה זו מן החכמים – שלא יצניעו עצמם בקרן זווית – היתה ביסוד נשיאותו של הלל. רואים אנו (במסכת ברכות דף ס"ג עמ' א') שהוא שאף לכך שיהא הדור מחבב את התורה ויוכלו החכמים לקיים את הוראתם ברחבות, בבחינת 'פזר' – ככתוב: "יש מפזר ונוסף עוד" – ואילו במצב הלחוץ, עד לכשירחיב, יש לקיים בחינת 'כנס', ולהורות לתלמידים מובחרים בתוך בית המדרש, שנאמר: "עת לעשות לה' הפרו תורתך".

וכאמור, בכל היה הלל מורה רק לאחר שבעצם חייו שלו – ובמסירות נפשו לתורה – כבר נתן את הדוגמא המאירה לכל דרישותיו, עד שאמרו עליו (במסכת יומא דף ל"ה עמ' ב') כי 'מחייב הוא את העניים' בדין, אם יצטדקו לומר שלא יכלו ללמוד כי דחוקים היו בעוניים.

הנה כך מספרת שם הגמרא: "אמרו עליו, על הלל הזקן, שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק (טרפעיק – חצי דינר הוא), חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי א־להים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר… הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלוש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת".

ובוודאי עוצמה כזו של מסירות נפש איננה שבה ריקם, ובזכות הסיפורים הללו שהילכו על דביקותו בתורה בעוניו, הלך העם שבי אחריו – ואחר הוראת תורתו – בימי נשיאותו.

ואם נדמה שחדות וקשות היו דרישותיו, הנה בא הוא בלימוד סנגוריה ובגישה נוחה ואופטימית בלא־תנאי, כשמן הטוב לכל בית ישראל, באומרו (במסכת אבות א' י"ב): "הוי מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" – אפילו כאשר חטאו, כדוגמת התנהגות אהרון הכהן כאשר חטאו ישראל בעגל הזהב. ועוד הוסיף והורה כי "דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור" (מסכת שבת דף ל"א עמ' א'). ניתן לסכם ולומר שכל גופו ונשמתו של הלל היו כחטיבה אחת של טוב ואהבת הבריות – כדברי תלמידיו שתהא דעת אדם מעורבת עם הבריות (מסכת כתובות דף י"ז עמ' א') – עד שהרגישו הכל כי חוט של חסד קושר את הלל הנשיא ועמו, אפילו לפשוטים ולירודים אשר בו.