על שולחן השבת

ספקותיו של משה

שאלה אפיקורסית? 

שאול דוד בוצ'קו

משה רבנו הוא אכן גדול הנביאים. כאשר אחותו, מרים הנביאה, העיזה לומר מעט דברי ביקורת כלפיו – נענשה היא קשות. בדברי תוכחה אליה ואל אהרון מביע הקב"ה את אהבתו לעבדו הנאמן: 'וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה, בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט, וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה' (במדבר יב, ו-ח).

ובכל זאת, בראשיתה של אותה פרשה מפקפק משה בכוחו של ה'! כאשר העם בוכים ודורשים במפגיע בשר לאכול, וה' מבטיח לספק להם בשר לחודש ימים, מזדעק משה: 'שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ, וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים? הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם, אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם?!' (שם יא, כא-כב). מתשובתו של הקב"ה אנו למדים שמשה אכן הביע ספק ביכולתו: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: הֲיַד ה' תִּקְצָר? עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא' (שם שם, כג).  

ר' שמעון בר יוחאי איננו מוכן לקבל את הדברים כפשוטם: 'חס ושלום לא עלתה על דעתו של אותו צדיק כך! מי שכתוב בו "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (שם יב, ז), יאמר אין המקום מספיק לנו? אלא כך אמר: שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי וגו' ואתה אמרת בשר אתן לחדש ימים, ואחר כך תהרוג אומה גדולה כזו? "הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם" כדי שיהרגו, ותהא אכילה זו מספקתן עד עולם? וכי שבחך הוא זה, אומרים לו לחמור טול כור שעורים ונחתוך ראשך? השיבו הקב"ה: ואם לא אתן יאמרו שקצרה ידי, הטוב בעינך שיד ה' תקצר בעיניהם? יאבדו הם ומאה כיוצא בהם ואל תהי ידי קצרה לפניהם אפילו שעה אחת'.[1]

אולם ר' עקיבא איננו מסכים עם פרשנות זו. לדעתו משה אכן פקפק בא-לוהיו. 'רבי עקיבא[2] אומר: "שש מאות אלף רגלי, ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים, הצאן ובקר" וגו', הכל כמשמעו'.

אין זו מעידה חד פעמית. ר' עקיבא מזכיר את המסופר בפרשת חוקת, שמשה הכה את הסלע במקום לדבר אליו שייתן מימיו. שם הקב"ה העניש את משה ואת אהרן בעונש קשה ביותר – שלא ייכנסו לארץ – לא רק מפני שלא שמעו בקולו, אלא בעיקר 'יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי' (במדבר כ, יב),  שלא האמינו שהוא יכול להוציא מים מן הסלע אף בלי שיגעו בו.

ואין זו הפעם הראשונה שמשה מביע ספק. כאשר הקב"ה בחר בו להיות לנביא ולשליח להוציא את בני ישראל ממצרים, סירב משה וטען 'כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי', ולכן לא אוכל להצליח בשליחות; הקב"ה הוצרך להזכיר לו 'מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה' " (שמות ד, יא).

בכל פעם נאלץ משה לשאת בתוצאות של ספקותיו:

כאשר טען שהוא כבד פה ולכן לא יוכל להיות שליח, נענש משה בכך שהכהונה לא תצא ממנו אלא מאחיו;[3] כאשר הטיל ספק ביכולת ה' לספק בשר, הוא נדרש להתחלק בנבואה עם שבעים זקנים;[4] ולבסוף, כשלא האמין והכה את הסלע, נגזר עליו שלא יביא את העם לארץ ישראל.

בתחילה נמנע ממנו להעביר את כתר ההנהגה לבניו, לאחר מכן הוא נדרש להתחלק בהנהגה עוד בחייו, ולבסוף נאלץ להתפטר בטרם השלים את ייעודו.

ואמנם, אף אם 'הכול כמשמעו', אין זה מסתבר שמשה רבנו הוציא מפיו דברי כפירה, המעמידים בספק את עיקרי האמונה.[5] ככל הנראה רק עלה בלבו הספק כהרף עין, אולם ה', הבוחן כליות ולב, ידע שרגע קטן של חולשה אכן אירע למשה.[6]

מי שה' דיבר אליו 'פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ' (שמות לג, יא),  מי שנתעלה למדרגת המלאכים ואף למעלה מהם (ראה שבת פט), מי שעלה שלוש פעמים אל הר סיני לארבעים יום שבהם לא אכל ולא שתה,[7] נשאר למרות הכול בשר ודם. 'משה מן התורה מנין? "בשגם הוא בשר"' (חולין קלט, ב).

לשים כל מבטחו בה' ולחסות בצל כנפיו – אלו המדרגות הגבוהות ביותר של רוחניות וקדושה. משה נתעלה יותר מכל אדם במעלות האמונה, אולם באשר הוא אדם הוא אינו יכול להגיע עד הפסגה ממש. 

ושמא אין לראות בגזירות שנגזרו על משה עונש, אלא ביטוי למוגבלותו של האדם. אילו היו בניו יורשים את ההנהגה הרוחנית, אילו היה נשאר לאורך כל חייו הנביא היחיד, אילו יכול היה להשלים את ייעודו, היה כביכול הופך משה להיות כמעט כא-לוהים. 

חידת ההשגחה והבחירה

נציע דרך אחרת להבין את הדברים.

אפשר שהספק של משה היה מסוג אחר לגמרי. אין ספק שמשה ידע שה' הוא כל יכול ושאין לפניו שום מגבלה. שאלותיו היו על האופן שבו יתערב ה', שהרי כל מטרת בריאת האדם כבעל בחירה הייתה לתת לו את החופש לפעול בעולם, וזהו האתגר הגדול שבבריאה.

ולכן, כאשר ה' מצווה אותו להוציא את בני ישראל ממצרים, יודע משה שהתפקיד איננו מתמצה בביצוע פקודות, כמריונטה המופעלת מלמעלה. הוא יודע שיצטרך לקחת אחריות וגם להתייסר לא מעט. משה באמת עניו, והוא מפקפק בכנות בכוחותיו שלו. תשובתו לה' 'כי כבד פה וכבד לשון אנכי' אינה אלא קריאה לעזרה.

כאשר הקב"ה מבטיח לתת בשר לכל עם ישראל, יודע משה שביד ה' לספק בשר עד בלי די. אולם מה שמשה איננו מבין הוא כיצד ישביע ה' את רצונם. משה ידע שלא הרעב הוא המניע האמתי לתלונותיהם; האדם כבעל בחירה חופשית יכול להחליט שלא להיות מרוצה ולבקש עוד אף אם כל תאוותו בידו. 'ומצא להם' אין פירושו 'יספיק להם', אלא 'יספק אותם'.

כשמשה הכה את הסלע הוא לא ביטא חוסר אמונה בה'; הוא ביטא חוסר אמונה באדם: הוא הראה שאיננו מאמין שאפשר להפוך את האדם לטוב יותר רק על ידי דיבור. אבל מאידך גיסא הוא ידע שאם נוהגים כלפיו באלימות, מאבדים את מדרגת האדם שבו. במצוקתו זועק משה אל ה': כיצד לפתור דילמה זו, שנראה שאין לה מוצא? 

אולם משה טעה. הקב"ה יכול להתערב בעולם, ועם זאת לשמור על חירות האדם. זוהי אמת מסתורית, רז הנעלה מהבנת האדם.

משה, אשר חווה את המרידות התכופות של בני ישראל, חשב שהם רעים ושרק על ידי עונשים תשתפר התנהגותם. אולם אז הם יאבדו את הבחירה החופשית.

לא ולא, עונה הקב"ה: במהותם הם טובים, ועל כן הם יכולים להשתנות ולהכיר תודה כאשר תסופק בקשתם. אף כאשר הם עושים את הרע מהותם אינה נפגמת, ולכן ניתן לפנות אליהם בדיבור ולהסיר מהם את המסווה. עוד ישוב ישראל אל ה'; ואף על פי שיתמהמה, בוא תבוא העת.

האמונה בביאת המשיח ובתיקון היא בעצם האמונה בצלם הא–לוהים שבאדם.

[1] רש"י במדבר יא, כב, עפ"י תוספתא סוטה פ"ו.

[2] רש"י שם ותוספתא שם.

[3] רש"י שמות ד, יד, עפ"י זבחים קב, א.

[4] במדבר יא, טז, וראה ספרי במדבר פיסקה צב.

[5] הקושיה היא רק  על פרשת בהעלותך, משום שבפרשת חוקת משה לא דיבר ולא הביע ספקו, רק משתמע ממעשיו  ומדברי ה' שהוא פקפק ביכולתו; ואף בפרשת שמות משה אמר מפורשות רק שהוא איננו ראוי לשליחות, אלא שהפקפוק משתמע מתוך דבריו.

[6] יש אמירה שאינה אלא אמירה בלב, ולא אצל הקב"ה בלבד (כמו בראשית יח, כ לפירוש הרמב"ן, או דברים לב, כ), אלא אף אצל האדם, כגון בראשית כד, מב, כמוכח שם מפסוק מה; שם לב, כא; שמואל א טז, ו; שם יח, יז; שם כה, כא.

[7] דברים ט, ט, ושם שם יח, ורש"י שם.