על שולחן השבת
פרשת מטות
שלושת הממדים של ארץ ישראל
שאול דוד בוצ'קו
הממד הראשון של ארץ ישראל הוא קדושתה, המיוצגת על ידי ירושלים ובית המקדש, ששורה בהם שכינה. אשר על כן, מתפלא מלך כוזר טרם גיורו: 'ואילו לא היה לה מעלה אלא התמדת השכינה בה באורך תת"ק שנה היה מן הדין שתכספנה הנפשות היקרות לה ותזכנה (= תזדככנה) בה'.[1]
ארץ ישראל היא גם המקום שבו מתגלה הממד של העם היהודי כקהל; ולכן כאשר בני גד ובני ראובן מבקשים בפרשתנו להישאר בעבר הירדן המזרחי, מזדעק משה:
'הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?' (במדבר לב, ו) משה איננו נושא דרשה על קדושתה של הארץ ולא על יופייה. הוא איננו מוכיח אותם על שאינם מקיימים את מצוַת ישיבת ארץ ישראל. החמור ביותר בעיני משה הוא ההיפרדות מכלל ישראל, וחוסר ההשתתפות במהלכים ההיסטוריים של עם ישראל בארצו:
'כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל אֶרֶץ כְּנָעַן, וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם, וְאִבַּדְתֶּם אֵת כָּל מַשְׂכִּיֹּתָם וְאֵת כָּל צַלְמֵי מַסֵּכֹתָם תְּאַבֵּדוּ וְאֵת כָּל בָּמוֹתָם תַּשְׁמִידוּ.
וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ. וְהִתְנַחַלְתֶּם אֶת הָאָרֶץ בְּגוֹרָל לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם…' (שם לג, נא-נד).
כמה 'ארציוּת' לְעם הרוחניוּת!
ובכן, הרמב"ן מבאר שמצוַת ישיבת ארץ ישראל כוללת גם את עיבוד אדמתה: 'ולא נעזבנה… לשממה'.[2] בארץ ישראל יכול עם ישראל לקיים את דברי שמעיה 'אהוב את המלאכה' (אבות א, י), וכבר פירשו באבות דר' נתן:[3] 'אהוב את המלאכה כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה ואל יהיה שונא את המלאכה, שכשם שהתורה נִתנה בברית כך המלאכה נִתנה בברית, שנאמר "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱ-לֹהֶיךָ"'. (שמות כ, ט). המלאכה מתעלה אפוא לדרגה של מצווה.
בממד השלישי, ארץ ישראל היא נקודת המפגש בין הא-לוהים היורד אל הארץ לשכון בה לבין עם ישראל המרומם את הארץ כדי שתהיה ראויה להשראת השכינה.
שלושת הממדים האלה הם המאפשרים לעם ישראל למלא את ייעודו: 'וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ' (שמות יט, ו). 'כהנים' – זהו המימד הרוחני של ישראל. 'גוי' – זהו המימד של קהל ישראל. 'קדוש' – זו נקודת המפגש בין האנושי לא-לוהי.
[1] ספר הכוזרי לר' יהודה הלוי, מאמר ב אות כג.
[2] השגות הרמב"ן לספר המצוות להרמב"ם, שכחת העשין ד.
[3] נוסחא א, פרק יא.
כוח הדיבור
נחום אביחי בוצ'קו
תוס' (מגילה לא ע"ב) פוסקים (על פי הפסיקתא) שבשלושת השבתות שלפני ט' באב מפטירין ב- 'ג דפורענותא', ולכן נקרא בשבת זו בהפטרה את ירמיהו פרק א ("דברי ירמיהו"), פרק המספר על הסמכתו של ירמיהו לנביא על ידי הקב"ה להזהיר את ישראל מפני החורבן הקרב ובא.
אך על אף שההפטרה נקבעה משיקולים של לוח השנה נראה כי בכל זאת ישנו קשר מסויים בין הפטרה זו לפרשתנו.
פרשתנו פותחת ומאריכה בעניין נדרים והפרתם. לכאורה לא מובן מה כל כך חמור בכך שאדם נודר נדר? כל שעשה היה שהוציא כמה מילים מפיו, והנה בעקבות אמירה זו צריך לעשות הפרה, והתורה מסבירה מתי האב מפר לבתו ומתי הבעל מפר לאשתו, או שצריך האדם ללכת לחכם שיתיר לו את הנדר – הרי מה בסך הכל היה כאן, סתם כמה מילים שהוציא אדם מפיו בלא שום מעשה!
התורה מגדירה את איסור נדרים כך: "איש כי ידור נדר לד' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה". אדם שנודר או נשבע ואוסר על עצמו צריך לעשות כל אשר אמר. מה פירוש הביטוי "לא יחל דברו"? מסביר רש"י: 'כמו לא יחלל דברו, לא יעשה דברו חולין', כלומר, דבריו של אדם מקבלים תוקף חשיבות כאילו הם דברים שבקדושה, וכפי שמסביר השפתי חכמים: 'לא יזלזל דבריו בזלזול החולין שאינו חושש בשמירתן מטומאה רק בקודש'. ובתענית ז ע"ב (ד"ה רוח צפון) מסביר רש"י את הביטוי "לא יחל" – לא יבטל.
נמצא שכשאדם אומר משהו יש לכך ממשות! מדוע?
ר' חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים (חלק א פרק יג) מקדיש פרק שלם על עניין הכוח העצום של הדיבור, ומביא את דברי הנביא עמוס: "כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שֵׂחו", וכתב: 'הזהיר כאן את האדם, מחמת היותו עתה בזה העולם השפל, שאינו רואה ומשיג הבניין או ההריסה, ח"ו, הנעשה למעלה בהעולמות מכל דיבור ודיבור שלו, ויכול להעלות על דעתו ח"ו לומר, במה נחשב דיבור ושיחה קלה שתפעל שום פעולה ועניין בעולם, אבל ידע נאמנה שכל דיבור ושיחה קלה שלו לכל אשר יבטא בשפתיו לא אתאביד ואינו הולך לבטלה ח"ו". כלומר, לכל דיבור ודיבור שלנו, גם אם איננו רואים בצורה מוחשית את השפעתו, יש השפעה אדירה על המציאות הריאלית והרוחנית, ולכן עניין הנדר הוא כל כך חזק, וכשדיבור יוצא מפינו נוצר משהו ממשי.
בגלל כוחה החזק של המילה אנו מוצאים לעיתים מימרות שאמרו חז"ל בלשון סגי נהור, וזאת כאשר רצו לומר דברים של פורענות לישראל חלילה, או דברים שיש בהם בגנותם של ישראל, והשתמשו למשל בביטוי 'שונאיהם של ישראל' המתייחס לישראל עצמם. הוכחה נוספת לכוח הדיבור מצאנו בפרקי אבות (פ"ב מ"י): 'והוי זהיר בגחלתן (של חכמים) שלא תיכוה, …שלחישתן לחישת שרף', היינו שצריך להיזהר מדיבורן של חכמים שיש להם השפעה גדולה על המציאות, לטוב ולמוטב.
יתכן כי זהו הקשר להפטרה שלנו, בה הקב"ה אומר לירמיהו הנביא: "הנה נתתי דברי בפיך, ראה הפקדתיך היום הזה על הגויים ועל הממלכות לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס לבנות ולנטוע" – וכי ירמיהו בעצמו יהרוס ויבנה בידיו? אלא כמובן הכוונה היא שעל ידי נבואתו הדברים האלה יקרו. וכך כותב המלבי"ם: 'כי יד ד' תמליץ הכוח הפועל והעוסק בהויית הדברים או בקיומם והשלמתם ושינוייהם, ובעת תבוא הנבואה בחזקת היד יתן לו כח הפעליי הזה שעם הדיבור הנבואי יהיה גם כן שליח לעקור ולטעת לסתור ולבנות, וזהו שכתב "ראה נתתי דברי בפיך", ועם הדיבור הזה בעצמו".
אחדות ישראל
נחום אביחי בוצ'קו
בני גד ובני ראובן פונים אל משה רבנו ומבקשים ממנו להישאר בעבר הירדן המזרחי (לב, ה): "ויאמרו, אם מצאנו חן בעיניך יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, אל תעבירנו את הירדן". משה רבנו מזדעק למשמע הבקשה ואומר: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה?".
בני גד ובני ראובן מבהירים כי אין הם מתחמקים מן המלחמה אלא בכוונתם להילחם ולכבוש את הארץ עם אחיהם, ואף להיות מן הראשונים בקרב ולהיחלץ חושים. בתוך דבריהם אומרים בני גד ובני ראובן: "גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו". משה רבנו מסכים לדבריהם ומתנה עימם את ירושת עבר הירדן בהשתתפותם במלחמה, ומסיים: "בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצאנכם".
מדברים אלה נוכל ללמוד שני יסודות:
ראשית, נלמד מכאן לימוד מוסר גדול. בני גד ובני ראובן הקדימו בבקשתם את ה"גדרות צאן" למקנה, דהיינו דאגה לרכוש, ורק אחר כך "וערים לטפנו", דהיינו דאגה למשפחה. משה רבנו בתשובתו הופך באופן מכוון את סדר הדברים: קודם כל "בנו לכם ערים לטפכם" – דאגה למשפחה, ורק לאחר מכן "גדרות לצאנכם", ובכך מלמדנו לא לעשות את העיקר טפל ואת הטפל עיקר! אין צורך להאריך כי דברים אלה פשוטים וברורים, אלא שלפעמים קורה שמשקיעים כל כך הרבה בפרנסה וברכוש עד ששוכחים שאחת ממטרות הפרנסה והרכוש הינה טובת המשפחה!!
שנית, נלמד מכאן האיסור להינתק מעם ישראל, הן בעיתות שלום וכל שכן בשעת מלחמה! משה רבנו אינו יכול שלא לזעוק: "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה???". עניין זה שייך בכל הדורות ובכל המקומות, וכל שכן בדורנו שלנו, שזכינו בחסדי ה' לשוב אל ארץ קודשנו ולשבת בכל חלקיה.
גם היום ההשתתפות במלחמות ישראל היא מצווה דאורייתא, ואף זאת למדנו מפרשת השבוע השנייה: "והורשתם את הארץ וישבתם בה", ומכאן לומד הרמב"ן (ספר המצוות מצוה ד') שמצות כיבוש הארץ היא מצוה דאורייתא. בהמשך דבריו מגדיר הרמב"ן את המצווה: 'ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה'. מכאן אנו למדים שעיקר המצוה היא ריבונות ישראלית בארץ ישראל, ואין ספק שריבונות יכולה להמשיך להתקיים רק ע"י נצחונות במלחמות וצבא חזק. מתוך כך פשוט וברור כי כל מי שמשרת בצה"ל, הן בזמן שלום והן בזמן מלחמה, זוכה לקיים בכל רגע מצוה דאורייתא של כיבוש הארץ!
אשרינו שזכינו לחיות בתקופה עליה חלמו אבותינו אלפי שנים, דור בו עם ישראל שב לארצו, והוא ריבון בה עם צבא עצמאי!